החייל שלא נותן לשום דבר לכבות לו את האש בעיניים

אני תופסת את סמל עודד (עזרא) אגזי, ממש רגע לפני שהוא נכנס להשלים בגרויות. ברקע אני שומעת את חבריו מאחלים לו הצלחה, ומפקד גף הכיבוי בבסיס חצור אף מבקש לקטוע לשנייה את הריאיון, רק כדי להגיד לעודד שהוא סומך עליו שיעשה עבודה טובה. 

אם לא הייתי שומעת את הסיפור שלו לפני, הייתי בטוחה שהוא רגיל לקבל כל כך הרבה פרגון מהסביבה - אבל מהר מאוד אני מבינה שכדי להגיע למקום הטוב בו עודד נמצא היום, הוא היה צריך לעבוד קשה. ממש קשה. 

״ואז הבנתי - זה או 20 חודשים בכלא, או לנסות להשתקם״

את הילדות העביר יחד עם 12 אחיו ואחיותיו הגדולים בגן יבנה, שם למד בבית הספר עד כיתה ט' - אך כבר מגיל צעיר התקשה להתאים את עצמו למסגרת החינוכית. "היה לי קשה בלימודים - לא ידעתי איך להעביר את הזמן, לא באמת למדתי ולא הסתדרתי עם המשמעת ועם הצבת הגבולות שנדרשו ממני", משתף עודד. 

בבית הספר, הוא מעיד, היה מעורב בלא מעט תקריות: "הייתי ילד בעייתי ואלימות הייתה בשגרה שלי, הדרך להתמודד עם כל הבעיות. לאורך השנים היו לי תיקים "קטנים" על אירועי אלימות, אבל לא אישום גדול מספיק כדי להעמיד אותי למשפט".

המצב הזה לא נמשך הרבה, ובגיל 15, לאחר שנעצר על תקרית אלימה במיוחד, סולק מבית הספר - רגע לפני שעבר למוסד לימודים מקצועי. "אחי, אחותי ואמא שלי ליוו אותי לאורך המשפט, ובסופו הייתי צריך לקבל החלטה - להיכנס לכלא ל-20 חודשים או לנסות להשתקם", הוא מספר. 

מסע של 220 קילומטר, ו-4 חודשים בחווה

לא קשה לנחש איזו החלטה קיבל. עודד נשלח למעצר בית, ולאחר מספר ימים עבר לפנימייה השיקומית "נירים". "הדגש שם לא היה על לימודים, אלא בעיקר על להיות בן אדם. היה לי מאוד משמעותי - עברתי תהליך עם אנשים שאכפת להם ממני, שלא שופטים אותי ורק רוצים בטובתי", מתאר עודד.

המטרה של "נירים" הייתה לעזור לו להשתקם. לא נתנו לו רק להעביר שם את הזמן - הם התעקשו שיבין שאי אפשר להמשיך בדרך בה נהג עד עכשיו: "הבנתי שאני היחיד שאפשר להאשים במקום אליו הגעתי, ולאט לאט הרגשתי שאני מצליח לחזור לחברה ולבנות את עצמי מחדש". 

אחרי שנה וחצי במעצר הבית ובפנימייה, עודד עבר לחווה חקלאית ברמת הגולן. הוא יצא למסע של 110 ק"מ יחד עם מדריך ובני נוער בשנת שירות - ולא יכול היה לנחש שאחרי ארבעה חודשים בלי יציאות הביתה, טלפון או טלוויזיה - יהפוך לאדם אחר לגמרי. 

"הייתי רועה צאן וביליתי הרבה זמן עם חיות, בעבודה חקלאית או בבנייה של דברים. לא קנינו שום דבר מוכן, הכול עשינו בעצמנו", הוא מתגאה, "היינו קמים כל יום בחמש וחצי בבוקר, יורדים לחווה, חולבים את העזים ויושבים סביב המדורה עם קפה לפני שהתחלקנו לעבודות. זה היה מאוד אישי - אני מול עצמי, בלי כלום מסביב. מנהל החווה עזר לי להתאפס - הוא גרם לי להבין שאני שווה לאנשים אחרים, שאני יכול לעבור את התהליך הזה בהצלחה". 

אחרי שעשה את המסע בחזרה מהחווה, עודד החליט שהוא מוכן לסיים את התהליך שלו. הוא מודה שהיה לו קשה לעזוב, מפני שהבין את השינוי שעבר מהנער שהיה כשרק נכנס, למי שהוא עכשיו. "רצו שאישאר בפנימייה, אבל תמכו בי ובהחלטה שלי. הייתה לי קצינת מבחן בשם אילנה, שעזרה לי בכל פעם שעמדתי לוותר, והיא החליטה שאלך להוסטל פתוח כדי לעזור לי להשתלב בחברה", הוא מסביר.

את צו הגיוס הוא קיבל עשרה חודשים לתוך השהות בהוסטל. "מאוד רציתי להתגייס. נלחמתי כדי להיות כמו כולם, וידעתי שאחרי כל מה שעברתי אוכל להתמודד עם זה. לא היה לי אכפת איפה אשרת, רק רציתי להיות בצה"ל", הוא משחזר. 

"תמיד אפשר לחזור למקום הרע, אבל הזדמנות להגיע למקום טוב יותר - צריך לקחת בשתי הידיים"

בתום שלושה חודשים מאתגרים בחוות השומר, עודד שובץ בתור נהג תובלה במשמר הנגב: "היה לי קשה שם, היו לי כמה בעיות ולא הסתדרתי. הכניסו אותי למעצר של כמה חודשים, ואז העבירו אותי לגף בינוי בבסיס חצור של חיל האוויר. גם שם לא הסתדרתי - שירתתי ביומיות והרגשתי כמו בבית הספר".

באחד הימים הלך להביא טפסים מהרס"ר, ופגש במשרדו את גבי - מפקד גף הכיבוי של הבסיס. באותו הרגע, לא היה לו מושג שהפגישה הזו תשנה את דרכו בצה"ל. אחרי שדיברו מעט, גבי הציע לו לעבור לגף הכיבוי - ועודד הסכים: "הרגשתי שזו הזדמנות להתאפס ולעשות תפקיד שבאמת יעניין אותי, שאוכל ללמוד בו דברים חדשים ואפילו ליהנות". 

הוא יצא לקורס כיבוי ולאחר מכן אף הוסמך להיות נהג כבאית: "סוף סוף יש לי עבודה משלי. אני יודע מה בדיוק צריך לעשות ואחראי על הזמנים שלי. הכיבוי הוא תפקיד מעניין ומשמעותי, אם יש מטוס תקול או עולה באש, אם צריך לחלץ טייס - אנחנו הראשונים שנהיה שם". 

רגע לפני סיום, לעודד חשוב להדגיש לי שלא היה מצליח לבצע את התפקיד בצורה טובה כל כך, ללא התמיכה של גבי, מפקד הגף, ושל שלמה, טל ויוסי, מפקדיו הישירים: "בעזרתם עברתי את הקורסים והתקדמתי בגף. תמיד כשעברתי קשיים הם היו מדברים איתי, מרגיעים ומאפסים לי את החשיבה. באמת זכיתי בהם". 

"קיבלתי בצבא הזדמנות שנייה לחיים אמיתיים. פיתחתי יחסים טובים עם האנשים, למדתי על כיבוי, יצאתי עם רישיון רכב כבד, ועכשיו אני אפילו משלים בגרויות. התפתחתי, התבגרתי, קיבלתי אחריות - והיום אני יודע שתמיד אפשר לחזור למקום הרע, אבל להגיע למקום חדש זו אפשרות שלא קיימת תמיד - צריך לקחת אותה בשתי ידיים ולנצל את זה עד הסוף", הוא מסכם - אבל אני יודעת שבשביל גבי, זו רק ההתחלה.