הטייסים של 73' - חוזרים 49 שנה אחורה

קטעים מתוך הספר "סיפורי היובל - קורס 65 בן חמישים", שערך יעקב סולן

שני מיגים נגד נורד אחד - אור-לי להט (ליפשיץ)

מלחמת יום הכיפורים תפסה אותי בטיול אחרי הצבא, יוסי אליאל ז"ל ואני המראנו בטיסת אל-על הראשונה שחזרה ארצה. נפרדנו בשדה התעופה לוד ומהרנו איש איש לטייסת שלו - יוסי לטייסת הפאנטומים 201 בחצור, ואני לטייסת התובלה, הנורדים, טייסת 103 בתל-נוף.

המשימה הראשונה שלי במלחמה: חיפוש ואיתור טייסים באזור תעלת סואץ. לאחר כשעתיים במשימה, מעל טסה, אנחנו רואים מספר רביעיות מטוסים, טסים ממערב למזרח בגובה נמוך. דיווחנו על מטוסי אויב ומיד הגיעה התשובה, אין מה לדאוג הם שלנו. 

ככל שהמטוסים מתקרבים וחולפים מתחתנו אנחנו מזהים שהם מטוסי אויב, מיגים. דיווח נוסף ואסרטיבי יותר שלנו נתקל באותה התשובה, כוחותינו. כעבור דקה המיגים מושכים לגובה ויורדים על יחידת הבקרה האזורית 511 בג'בל אום מורג'ום (אום חשיבה) ושדה התעופה רפידים המרוחק שמונה ק"מ ממנה. ראינו עשרות פיצוצים. 

אור-לי להט, קברניט נורד, טייסת 103

לאחר היעף הראשון פנו המיגים מערבה וטפסו לגובה חזרה בדרך לתעלה. רק אחרי התקיפה שמענו בקשר שאכן מדובר במיגים. עכשיו, הנורד הבודד, שמשייט כברווז בנתיב ובגובה השיוט חזור של המיגים, צריך

להתמודד אתם. הבקר מעדכן, שהמיגים מתקרבים אלינו ומטוסי קרב שלנו דולקים אחריהם. 

אנחנו מזהים מספר מטוסי מיראז' ופאנטום ממערב לנו ובכיווננו. אני כבר רואה בדמיוני תמונה רומנטית, שיוסי בא להציל את חברו מהקורס מהפלה קלה על ידי המיגים. המיגים שזיהו את מטוסי היירוט, נסו לכוון התעלה ואנחנו, על פי הוראת הבקר, מתחילים בהנמכה לצפון מערב. 

מטוס נורד, טייסת 103

הדיווח הבא מהבקר היה: "שים לב שני מיגים מתארגנים מאחוריך לתקיפה". שאול הנווט עולה לתצפית אחורית בחלון האסטרודום (חלון לניווט באמצעות תצפית כוכבים) ומדווח על שני מיגים הפונים לכוון שלנו. בשלב זה התחלתי בצלילה מקסימלית, ופניות פרועות עד כמה שנורד יכול להתפרע. 

כיוונתי לגוש ענני סתיו, שישב באזור בלוזה, עם תקווה למצוא מסתור בתוכם. האם המיגים ירו? האם שיגרו? אינני יודע, היינו שקועים בהישרדות שלנו. אבל ראיתי את שני המיגים עוקפים אותי במהירות ופונים מערבה בבהילות, כששני מטוסי פאנטום בעקבותיהם.

עוד כשלוש דקות של חרדה ואנחנו מצליחים להתחבא בענן המיטיב. לאחר כ-20 דקות חוזרים לשייט באזור טסה, להמשך המשימה. אחרית דבר. על-פי הבקר, המיגים שנשארו בזירה וניסו להפיל אותנו, הופלו על ידי פאנטומים. 

יוסי אליאל ז"ל, על גג החיפושית בטיול עם אור-לי להט באיטליה

כשבוע מאוחר יותר הצלחתי להקים קשר עם יוסי אליאל בחצור. כמובן, בדקתי אם הוא היה באירוע כדי להציל את הנורד המסכן. יוסי היה כנראה באותו זמן באזור שארם א-שייך והפיל שם מסוק מצרי. סוג של נקמה. 

בטייסת 103 השתעשענו עם הרעיון, לסמן על דופן הנורד שני סימוני הפלה. בכל זאת היינו גורם מסייע להפלתם, מה שמכנים בכדורגל 'בישול גול'.

קרן אור באפלת התופת הסורית - זאב נשר

25 במרס 1974, בית החולים מאזה בפאתי דמשק. אני ספון באגף המסאז' בחדר האמבטיות לאחר ניתוח מסובך נוסף, בניסיון לחבר את עצמותיי המרוסקות. חלפו עברו כבר שישה חודשים בתופת הנוראית מאז נפלתי בשבי הסורי. אין שום סימן באופק לשחרור אבל יש תקוה בלב.

לפתע נפתחת הדלת בחריקת צירים צורמנית. בפתח עומד חסון הענק וטוב הלב, חיוך רחב מאוזן לאוזן, שן הזהב מנצנצת ליד השן השבורה ובידו מגש גדול עם מספר צלוחיות. אני ישוב על פינת מיטת הברזל, עטוף בפיג'מה צבעונית, ידי הימנית מגובסת כולה ומביט בו משתומם.

זאב נשר הפצוע, צילומים מהשבי

חסון היה החובש האחראי באגף המסאז', ומתוקף תפקידו זה היה גם אחראי על השבויים שהיו מאושפזים שם. בחור חייכן, גדול, עם לב ענק. חסון נכנס לחדר, טורק את הדלת בעקבו ובצעדים גדולים ונמרצים ניגש לפינת החדר, שם היה שולחן עגול קטן, שהתאים בדיוק למידות המגש. 

הוא מניח את המגש, שמסודר כמו צלחת של פסח, ובמרכזו צלוחית קטנה עם פיסת עוגה משולשת ומסביבה צלוחיות שונות עם מיני ממתקים וגרעינים. חסון מקרב שני כסאות פלסטיק לעבר השולחן, ניגש אלי, אוחז בידי ומלווה אותי אל הכיסא. 

זאב נשר, ערב הגיוס לצה"ל

אני מתחיל להתרגש, אבל עדיין אינני מבין מה קורה. "על מה ולמה החגיגה חסון?" אני שואל, ''שו פי (מה קורה בערבית)?'' בשלב הזה כבר הייתי מספיק משופשף בשפה הערבית, כך שיכולתי לנהל איתם שיחה. ''אל יום עיד אל מילאד אל מַרָתּך (היום יום ההולדת של אשתך)", חסון עונה. 

אני בהלם, בשוק נוראי, כמו מכת ברק שמכה בי. העיניים מצטעפות והגרון נחנק. נטוע בכיסא ולא מסוגל להניע אף אבר. מספר חודשים לפני כן, באחד מלילות דצמבר 1973 הקרים, נכנס אלי חסון, כפי שנהג לעשות מדי פעם. תמיד עם משהו טעים, כדורי פלאפל גדולים, גרעיני אבטיח, סיגריה. 

הענק הזה היה רומנטיקן ללא תקנה ואהב שירה ערבית. היתה לו מחברת מרופטת מימי בית הספר ובה היו כתובים שירים. כשהיה מנסה להקריא אותם לשומרים, הם היו בורחים לכל עבר והוא היה נותר לבד. אני הייתי מטרה נוחה לשיריו. הייתי יושב ומקשיב בשקט.

זאב נשר, ערב קבלת הכנפיים

ברור היה לו, שאני לא מבין אף מילה. לכן, היה נוהג לומר לי: "רק תקשיב. אחר כך אסביר לך בשפה פשוטה".

באחת השיחות סיפרתי לו על האישה והילד הקטן שבבית וציינתי את תאריך יום ההולדת של ריקי, אשתי. זאת מתוך תקווה, שאם התאריך רחוק ויש לו איזה שהוא מידע על הסיכוי שלנו לצאת מכאן הרבה לפני, אולי יספר לי.

חסון לא הגיב כלל. אולם, מסתבר כי נצר את התאריך בליבו. חסון מפשפש בכיס חלוקו, שהיה פעם לבן, ושולף משם נר קטן. הוא מכופף ונועץ אותו בפיסת העוגה שבמרכז השולחן ומגיש לי קופסת גפרורים כדי להדליק את הנר. הידיים רועדות בטרוף והעיניים מוצפות דמעות. אפילו את הגפרור לא הצלחתי לחלץ מהקופסא. 

זאב נשר, היום

חסון מתבונן בי מאושר, נדמה לי שאני רואה דמעה בזווית עינו. הוא לוקח את קופסת הגפרורים ובעדינות אין קץ, מדליק את הגפרור, נותן לי אותו ומוביל את ידי הרועדת לכיוון הנר.

אני מנסה לומר כמה מילות תודה, אבל המילים נתקעות בגרוני. הוא מפציר בי לטעום מעט מהממתקים שהביא לי. אני מנסה, אבל לא מצליח לבלוע. עיניו של חסון נוצצות. הוא כנראה מבין באיזו סערה אני נמצא, קם חרש מכיסאו, מעביר לי ליטוף עדין על ראשי ויוצא מהחדר, כך שאפילו את חריקת צירי הדלת אינני שומע.

זה הרגע שאני מרשה לעצמי להתפרק. הדמעות הופכות לנהר בכי והיבבות משתחררות מגרוני. אלה היו דקות בודדות של אושר אין סופי בתוך עצב קורע לב. קרן אור באפלת התופת הסורית.

שלושים וארבע שנות טיסה מבצעית - גל יהואר

ב-12 בפברואר 1973 טסתי עם איתן פלד במפרץ סואץ ונקלענו לקרב-אוויר שהסתיים בהפלה מוצלחת על-ידי מטוס אחר מהמבנה. זו היתה הרגשה אדירה, אני זוכר אותה עד היום: כמה שניות, בסך הכל כמה שניות של קרב-אוויר, אבל במהלכן אתה מתמצת את כל- כולך, דוחס פנימה את כל היכולות, האמביציות, החינוך שהבאת מהבית. 

בקרב-אוויר אין לך עשר תשובות פילוסופיות שונות לעשר שאלות שונות. יש רק שאלה אחת – פגעו בך או לא פגעו בך? או שאתה חי, או שאתה מת. והשאלה הזו נעשתה מוחשית יותר בפרוץ מלחמת יום-כיפור. 

גל יהואר

התחושה הייתה טובה. כל כך הרבה זמן התאמנו, חיכינו לפעילות מבצעית רצינית, והנה היא באה. רון חולדאי, ממלא מקום מפקד טייסת ששהה בחו"ל, אמר לנו אז משפט מפתח, שאצלי הכניס הרבה סדר בראש. ישבנו כולנו בחדר התדריכים והוא אמר: "תסתכלו טוב-טוב על האנשים שיושבים עכשיו מימינכם ומשמאלכם, חלק מהאנשים האלו לא יהיו כאן כשהמלחמה הזו תיגמר". 

המשפט הזה היה מבחינתי פסגת המנהיגות – לעמוד מול הלוחמים ולהגיד להם 'אלו פני הדברים. תתמודדו עם זה ותנצחו'. הוא לא אמר לנו שאנחנו בלתי-מנוצחים, הוא לא אמר לנו שהכל יהיה בסדר. 

בטייסות אחרות, הטייסים טענו שבימיה הראשונים של המלחמה הם לא הבינו שמדובר במלחמה של ממש. רון לא נתן לנו את הפריבילגיה הזו. המשפט שאמר רון חולדאי התממש כבר ביום המחרת, כאשר ארבעה ממטוסי הטייסת הופלו במבצע 'דוגמן 5', חמישה אנשי צוות-אוויר נפלו בשבי. 

גל יהואר בטיסה האחרונה במערך הקרב, ליד רא"ל (מיל') דני חלוץ

פתאום אתה חוזר לטייסת ומגלה שלא כל מי שיצא איתך למשימה גם חזר. העניין הוא שיום לפני זה עוד הרגשנו גדולים מהחיים. אין מה לעשות, כשמבלים כל-כך הרבה זמן באוויר מתחילים לפעמים להסתכל על הדברים מלמעלה. התמרונים המטורפים בתרגולי קרבות-אוויר, המיומנות הגדולה בטיסה, קשה לחשוב שהמטוס הזה יכול גם ליפול. ופתאום נופלים ארבעה. 

שלושה ימים לפני סיום המלחמה ישבנו בטייסת, אני וחבר קרוב שלי, איתמר ברנע. בדיוק דיברנו על זה שהמלחמה עומדת להסתיים, שעברנו אותה בשלום, שרדנו. כמה שניות אחר-כך הוזנקנו לפטרול באזור החרמון, שם נכנסנו לקרב-אוויר עם שמיניית מיגים. 

גל יהואר וחבריו יוצאים לתקיפות באזור פורט סעיד

איתן פלד ואני הפלנו מיג אחד וכמה שניות אחר כך המטוס של איתמר והנווט גיל הרן ז"ל הופל. שמענו אותו בקשר: "קפצתי קרוב לדמשק. יורים עלי באוויר". הסורים ירו על המצנח. הוא נפל בשבי ושוחרר אחרי שמונה חודשים וגיל לא שרד. 

כשנחתנו ופתחנו את החופה בדת"ק פשוט פרצתי בבכי. היינו זוג מול שמיניית מיגים, קרב קשה מאוד. אנחנו חזרנו. הוא לא. זה דבר כמעט בלתי נתפס. אתה חוזר לאותו מקום שבו ישבת וצחקת עם חבר, שבו ישבתם ואמרתם שזהו, שסוף-סוף נגמרה המלחמה הזו ומבין שהיא לא נגמרה. שהיא לקחה גם אותו.