הכירו מקרוב את בוגרי ובוגרות קורס הטיס ה-187

כל עולם הטיסה תמיד משך אותי, אבל הכי אהבתי בשלב הראשוני את הטיסה הקרבית בטיסת רביעיות. היא מתרחשת בדממת אלחוט, מה שאתגר אותי וגרם לי להתאהב בעבודת הצוות שבמקצוע הנווט. הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות.

הדבר הכי טוב שקרה לי היו הכשלונות. הם חישלו אותי ופיתחו לי הרגלים טובים, בזכותם למדתי על עצמי המון. הקורס שינה לי את תפיסת העולם. הפכתי לאדם ערכי, משכיל ואחראי יותר, וכל זה בשביל לשמור על המדינה בצורה הטובה ביותר.

להיות בצוות אוויר תמיד היה החלום שלי. עוד מאז שהייתי קטן, הסתכלתי על הטייסים כשטסנו לחו"ל. גם בקורס, כל טיסה הבהירה לי שממש יש לי זיקה לתחום. הרגע שהכי זכור לי הוא טיסת המבנה הראשונה בשלב הראשוני - להסתכל הצידה ולראות את החבר הכי טוב שלי במטוס שלידי היה מרגש.

המלחמה העלתה לי את המוטיבציה ואת הרצון לעשות משהו משמעותי ולהבין מה נדרש ממני.

הקורס היה ארוך ומתיש, אך מספק. כל יום צריך להיות הגרסה הכי טובה של עצמך ותמיד לשאוף להיות יותר טוב.

לא תמיד רציתי להיות בצוות אוויר, רק בשלב ראשוני הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות. פתאום מתחילים לטוס, להבין את העולם האווירי ולשמוע ממילואימניקים על המקצוע - ואז הבנתי כמה זה חשוב.

במלחמה נשלחתי לטייסת 107, בה משרת דוד שלי כנווט קרב. מרגישים את המשמעות, את הקבוצה שבטייסת, המון מילואימניקים שבאים. היה מדהים לראות טייסת מבצעית בזמן לחימה.

למדתי המון בשלוש שנות הקורס, אך בעיקר למדתי לקחת דברים בפרופורציות.

התחלתי במגמת תובלה בקורס 186, והוסבתי למגמת נווטי קרב בקורס 187. אני חושבת ששם הבנתי שאני באמת רוצה להיות חלק מצוות אוויר. התקופה הזאת שיכולתי באמת לחשוב על מה שאני עושה עד הסוף, היא מתי שבאמת הבנתי את המשמעות של התפקיד, וכמה אני יכולה לתרום בו.

בניווט המסכם בשלב הבסיסי הלכתי 40 קילומטר לבד, בלילה - משקיעה ועד זריחה, זו חוויה מטלטלת מאוד, אבל ידעתי שאני מסיימת את הניווט הזה לא משנה מה, וזאת הייתה חוויה שזכורה לי במיוחד.

במלחמה שומעים המראות 24/7, כל הלילה, וזה נותן מוטיבציה מטורפת. אני רק רוצה לעלות למטוס בעצמי ולקחת חלק בעשייה.

חשוב לי להגיד ש'הכול בראש' - הוא בעצם עם ק'. בסוף, 'הכול' הוא מה שאתה אומר לעצמך שאתה יכול לעשות.

תמיד רציתי להיות בצוות אוויר, חשבתי שזה עולם שמתאים לי, מקום משמעותי ומקצוע מעניין.

מפרוץ המלחמה כולנו רצינו לקחת חלק, לעזור לחברים בשטח ולהיות שם. אבל הבנו שבסוף המקצוע שלנו מלא משמעות, רלוונטי מתמיד ותורם מאוד.

הקורס מלמד ומבגר. למדתי על עצמי דרך סיטואציות שלא הייתי בהן לולא הקורס, וחוויתי דברים מטורפים.

בהתחלה רציתי בכלל להגיע למודיעין. בסוף החלטתי להתחיל את הקורס, וככל שהזמן עבר הבנתי שזה המקום בשבילי.

בתחילת השלב המתקדם, סבתא שלי נפטרה. זאת הייתה תקופה מאתגרת עבורי - אך הייתה מעטפת טובה מהקורס. ממש חודשיים לפני, היא באה ליום הורים, ואני ממש שמחה שהיא הספיקה לחוות את זה איתי.

במלחמה כל מה שרציתי זה להיות מבצעית. בקורס, המשמעות מרגישה לפעמים מאוד רחוקה, אבל במלחמה את רואה את ההשפעה של התפקיד וכמה את יכולה לעזור לאנשים. זה נותן מוטיבציה מטורפת.

הקורס מאתגר, מספק ושווה כל רגע.

תמיד ידעתי שאני רוצה לעשות בצבא תפקיד עם משמעות ואני מאוד שמח על השיבוץ שלי. את הקורס אני מסיים יחד עם סגן י' וסגן ע'. אנחנו שלושה חברים טובים מהבית, עברנו יחד את כל הקורס ושובצנו באותה מגמה.

אלו היו שלוש שנים ארוכות, מתישות, מעצבות ומלמדות.

לפני שהתגייסתי לקורס, חשבתי שכל האנשים פה יהיו אותו הדבר, אבל מה ששומעים בחוץ לא אומר הרבה. מה שחשבתי היה לא רלוונטי - לכל אחד יש את האופי שלו ואת הדרך שבה הוא חי.

כשהייתי בשלב בסיסי התחתנתי. זאת הייתה תקופה מורכבת, לארגן את החתונה כשאני נמצא בקורס היה לא פשוט. סגרתי המון שבתות, ולדעת שאשתי הייתה בתקופה הזאת בלעדיי היה קשה. היא גיבורה והקריבה המון עבורי. 

אני מאוד שמח ששובצתי במגמת נווטי קרב. זה מקום מעולה, מאתגר, מעניין ומשמעותי. בטיסה הראשונה בשלב ראשוני, עליתי על טיסה ופתאום הסתכלתי החוצה ופנימה, ראיתי את כל הבסיס מלמעלה ואת הקוקפיט, הרגשתי זכות להיות זה שמפעיל את המטוס.

חוויתי הרבה אבדות במהלך המלחמה, אבל חשוב לי להעביר לכולם להישאר אופטימיים. הקורס היה חוויה משמעותית ותהליך אישי, שבסוף המטרה שלו היא להצליח להשפיע על התהליך הלאומי.

התחלת את השירות כפרמדיקית בגדוד הנדסה. ממש אהבתי את האדרנלין, והסיפוק שברפואה הדחופה בפרט. זאת תחושה אדירה להיות שם בשביל אנשים ברגעים הקשים ולעזור להם. אחרי שנתיים וחודשיים בשירות, רציתי לנסות יותר, לאתגר את עצמי יותר ולהגיע למקום הכי גבוה שאפשר. כשהתחלתי את הקורס הבנתי כמה אני נהנית מהמקצוע.

במהלך המלחמה הצטרפתי כפרמדיקית לפלוגת מילואים. מצד אחד נזכרתי באהבה שלי לרפואה, מצד שני הבנתי וראיתי את העבודה המטורפת של חיל האוויר, והבנתי כמה שני התפקידים משמעותיים ותורמים. הקורס שלוש שנים בהן כל הזמן צוברים חוויות, וכל שבוע שונה מקודמו.

התחלתי בקורס 183, נפלתי ושירתי כקמ"ד ביחידה לשיתוף פעולה ולאחר מכן קצין אוויר סופה במגלן. אחר כך, חזרתי לקורס 187 אותו אני מסיים עכשיו. התחלתי את המיונים בשביל האתגר, וככל שהתקדמתי בשלבים עלתה לי המוטיבציה יותר ויותר. לא נתתי לעצמי באמת להבין שאני רוצה את זה עד שעברתי את הראשוני. רק אז, כשהסיכויים להמשיך כבר יותר גבוהים, נתתי לעצמי להבין באמת כמה אני רוצה את זה.

האירוע שהכי זכור לי מהקורס הוא שסגרתי המון זמן בבסיס והיציאות שלי היו הפוכות משל בת הזוג שלי. יצא שלא ראיתי אותה המון זמן. יום אחד, המדריך שלי אמר לי - תהיה מוכן מחר בבוקר. נסעתי איתו הביתה והייתי איתה יום שלם. זה היה מדהים. אני לא אשכח את מה שהוא עשה בשבילי.

במלחמה נשלחתי ליחידה לשיתוף פעולה כדי לתגבר. היה משמעותי מאוד, למדנו המון בסיפוחים שלנו והפקנו מזה את המיטב.

בית הספר לטיסה זה מקום מדהים, ובאותו זמן האתגר הכי קשה שעברתי.

לא תמיד רציתי להתגייס לקורס טיס, אבל ידעתי שאני רוצה שירות ארוך, קרבי ומשמעותי. מהרגע שעברתי את הגיבוש, ידעתי שאתן הכול כדי לעבור. לקראת סוף שלב המכין היה מבצע 'שומר החומות', אני חושב שזאת זריקת המוטיבציה הכי גדולה שהייתה לי בקורס, לראות את העוצמה של חיל האוויר והצבא הייתה חוויה משמעותית מאוד.

כבר בפעם הראשונה שטסתי בגובה נמוך במסוק, הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות. הנופים והתחושה של הטיסה הנמוכה זה משהו שאי אפשר להסביר במילים.

במהלך המלחמה המוטיבציה שלי עלתה. אני זוכר שכשהייתי בטייסת 123, אחת מהמשימות שלנו הייתה לראיין צוותי אוויר מהטייסת שטסו ב-7 באוקטובר. שמעתי מה הם עברו, ראו וחוו באותו היום, היה מדהים לשמוע מהם את הכול.

הקורס הוא חוויה מטורפת, משמעותית, מעצימה ומלמדת. קיבלתי משלוש השנים האלה המון ואני כבר מחכה לתרום בהמשך.

לפני הגיוס, בכלל רציתי להיות חי"רניק, אך כשראיתי שכל החברים שלי קיבלו גיבוש טיס ואני לא, נלחמתי בשביל לקבל גם כן זימון ועברתי את המיונים. כבר בצ'קים הראשונים ידעתי שאני רוצה להיות מסוקאי. אין על מסוקים, האווירה במגמה ממש טובה.

בסוף השלב הבסיסי המפקד שלי העניק לי את סיכת המ"מ שלו, זה גרם לי להבין שאני לא סתם פה, הבנתי שהוא מאמין בי, זה היה המון בשבילי.

המלחמה גרמה לי להבין לעומק את המשמעות של התפקיד, בעיקר כשראיתי את העבודה של טייסי המסוקים שמחלצים לוחמים ומצילים חיים.

אי אפשר באמת לסכם את הקורס, הוא רק חלק קטן מהמשך של שירות ארוך שנים. אני מצפה לזה.

מעבר לשירות משמעותי, היה לי חשוב להגיע למקום שיקח אותי לקצה ולמצות את מלוא הפוטנציאל שלי. לכן רציתי ללכת לקורס טיס.

מגמת מסוקים היא קבוצה גדולה של אנשים מגוונים ומיוחדים, כיף לעבור שלוש שנים עם חבורה כזאת. אני גאה לקחת בה חלק - באים ללמוד ולהשתפר בכל יום, הטיסות מאתגרות, המקצוע מרתק, החבר'ה במגמה מגובשים ונוצרו כאן חברויות לכל החיים.

במלחמה תחושת השליחות התעצמה, והבנתי לעומק את משמעות התפקיד.

הקורס הוא חוויה מעצימת נפש, לא חשבתי שאעבור תהליך כזה. כמובן שיש עליות וירידות, אבל זה משהו מיוחד.

מהיום הראשון פה רציתי להיות מסוקאי. אני אוהב לטייל, והחיבור הזה לשטח ממש חשוב לי. רציתי להיות קרוב לשטח, לסייע לכוחות קרקע. יש פה אנשים טובים - לגמרי חברים לחיים.

המשפחה שלי ואני גרים בקיבוץ בעוטף עזה. יש לי שם דירה משל עצמי בקיבוץ, אבל ב-7 באוקטובר החלטתי לישון בבית עם ההורים. קמנו לכמות אדירה של יירוטים וישר רצנו לממ"ד. הבנתי שזה לא משהו רגיל. שמעתי יריות, ואז דיווחים על מחבלים בקיבוץ. הם ניסו לפרוץ לנו לבית ולא הצליחו. אני יודע שאם הייתי נשאר בדירה שלי לא הייתי יוצא בחיים, איבדתי המון חברים באותה שבת.

הקורס הזה לוקח טירון והופך אותו לבן אדם חושב, ללוחם, דרך חוויות שנועדו לרסק ולבנות אותו מחדש. זה לא מובן מאליו.

מהתחלה רציתי להיות במגמת מסוקים, הבנתי שהתפקיד הוא מהותי ורלוונטי, והאווירה כאן טובה. 

אחד הרגעים הזכורים לי הוא שבאחת מהטיסות בשלב הראשוני טסנו לנקודה מסוימת, ופתחנו פק"ל קפה במרחבים העצומים של המדבר. שם הבנתי שמסוקים זה מטורף, ובמלחמה, המשמעות של המסוקים התחדדה לי אפילו יותר.

הקורס הוא כמו מרתון - כל פעם שאני מסתכל אחורה, אני רואה כמה עברתי. הוא העמיד אותי באתגרים הכי קשים שעברתי, בדילמות ובעומס. יצאתי בן אדם שונה.

בקורס יש אנשים טובים וסביבה טובה ותומכת. כולם עוזרים אחד לשני. במלחמה הבנתי באמת את המשמעות. ראיתי את החיוניות המטורפת של התפקיד.

זה קורס חוויתי, שמפתח אותך, גורם לך להפוך לבן אדם יותר טוב ומאתגר אותך - אתגר ארוך במיוחד בכל מיני תחומים.

האווירה ממש טובה במגמת מסוקים. אנחנו חברים לכל החיים, זה המערך הנכון.

במהלך המלחמה נשלחתי לעזור בטייסת 118. מהרגע הראשון שהגעתי ראיתי עשייה מסביב לשעון, וזה נותן המון ביטחון לדעת ששומרים על הלוחמים בכזאת מקצוענות. 

הקורס הוא רכבת הרים, ואני שמח שסיימתי.

לפני הגיוס, טסתי במטוס הקל של בן דוד שלי - זה מה שגרם לי להתעניין במקצוע. כשקיבלתי את הזימון למיונים לקורס טיס, התחלתי לחקור אף יותר והחלטתי שזה הייעוד שלי בשירות הצבאי. כשהייתי בתיכון, סיימתי מוקדם את לימודי המתמטיקה והתחלתי תואר במדעי המחשב. בזכות זה קפצתי שני מחזורים בקורס טיס.

אחי לוחם דובדבן, ונמצא בימים אלו בעזה. הסיוע האווירי לכוחות הקרקעיים בשטח הוא מדהים, לדעת שאתה נמצא מעל כוח, מדבר איתו ועוזר לו היא ההרגשה שאני הכי מחכה לה.

להיכנס לקורס זה ממש להיכנס לעולם חדש ולחיות אותו.

לפני גיבוש הטיס הייתי בתקופה ממש קשה. אמי חלתה בסרטן, סבי נפטר ונשברה לי הרגל. למרות זאת החלטתי להמשיך וללכת לגיבוש. אני תמיד שואף להיות הכי טוב במה שאני עושה. הבנתי שזה מקום שאני מתאים אליו, גם מבחינת צורת החשיבה. ההורים והמחנכת שלי מאוד תמכו בי.

הבנתי באמת שאני רוצה לעשות את התפקיד רק בשלב ההשכלה, כלומר יחסית מאוחר, אבל זה השלב שבאמת הבנתי כמה המקום חשוב לי. יש לזה משמעות עצומה, והמלחמה מחדדת את התחושה אפילו יותר.

להיות בטייסות במלחמה ולקחת חלק במשימות תכנון היו חוויות מדהימות. לראות מקרוב את היכולות של הטייסת להגן על המדינה - זאת תחושה שאי אפשר לתאר.

שלוש השנים האחרונות היו רצופות בעליות ומורדות, בקיצונים מטורפים. גלים של הצלחה וכישלון שמגיעים לנקודות קצה. עם המלחמה במיוחד, תחושת השליחות עולה ואני רוצה לתת כמה שיותר מעצמי בשביל המדינה. 

במהלך המלחמה נשלחנו לטייסות מבצעיות, זאת הייתה חוויה משמעותית מאוד עבורי. אני זוכר שעבדנו, בין השאר, בתכנון המטרות, ולאחר מספר שעות כאשר עודכנו שהביצוע עבר בהצלחה, הייתה תחושה של סיפוק ושותפות למאמץ המלחמתי.

הקורס היה שלוש השנים הכי מאתגרות, מפתחות, מלמדות וגדושות בהומור שהיו לי בחיים, ואני מודה על הזכות שנפלה בחלקי להיות חניך בקורס טיס ולהשתלב בחיל כלוחם צוות אוויר.

סבא שלי התגייס לקורס טייס, ונפל בצ'ק 10. מאז שהייתי קטן רציתי להגשים את החלום שלו. בנוסף, התפקיד גם משלב את שני העולמות שהכי רציתי לעסוק בהם בצבא - מודיעין וקרבי.

בשלב הראשוני הבנתי שאני ממש אוהב לטוס - במיוחד טיסות בגובה נמוך. בהתחלה רציתי להיות במגמת מסוקים בעקבות החיבור ללוחמים בשטח. אבל אני מאוד מרוצה מהמגמה, ואני חושב שזה בדיוק המקום בשבילי.

במהלך המלחמה נשלחתי לטייסת 201 כדי לתגבר. תוך כמה ימים שם כבר לקחנו חלק פעיל בפעילות המבצעית. זה היה מדהים, וממש חידד את תחושת המשמעות שבתפקיד.

בקורס יש המון דלתות, ולכל דלת יש מפתח אחר שמתאים לה. צריך להיות גמיש מספיק כדי להתאים לכל דלת, וחזק מספיק כדי לפתוח אותן.

אנחנו קורס חזק, ויש ממש דגש על הפן החברתי. מגמת הקרב זה מקצוע שממש דוחף למצוינות, שזה משהו שחשוב לי מאוד.

היה מדהים לקחת חלק בפעילות המבצעית בזמן המלחמה, זה נתן הרבה פרופורציה וגרם לי להבין שאני רוצה להיות טייס מעולה, שיצליח לעשות את המשימה כשהזמן יגיע.

הקורס הקנה לי תחושת מסוגלות מטורפת, ולימד אותי שכל פעם שיש משהו שאני חושב שלא אצליח בו, אני מצליח לשבור את החומה ולהוכיח שאני מסוגל.

רוב החברים שלי התגייסו למודיעין - אני רציתי לעשות משהו קרבי, לכן הלכתי לקורס טיס. כולם כאן אנשים מאוד טובים, ולמרות הקושי אין בינינו תחרות.

במלחמה המוטיבציה עולה ברמות. רואים עד כמה אנחנו רלוונטיים, ותחושת המשמעות של להגיע לטייסות בתקופה הזאת היא מטורפת. עכשיו זה רק הסוף של ההתחלה.

הרגע בו הבנתי שאני רוצה להיות בצוות אוויר היה הרבה לפני הקורס, עוד בכיתה ט'. ידעתי שהשפעת התפקיד בהגנה על המדינה היא עצומה, ושאני רוצה להיות טייס קרב.

המלחמה נתנה לי הרבה מוטיבציה. זאת לא הלחימה האחרונה. פעם הבאה זה יהיה אנחנו. לראות את הפעילות של הטייסת בזמן אמת נתנה המון משמעות לקורס.

בקורס נבנים מכישלונות. אתה לא יודע מה קצה גבול היכולת עד שצריך לגלות - ולהיות מופתעים לטובה כל פעם מחדש.

אבי נפטר לפני שש שנים, והוא אהב מאוד את תחום הטיסה. גדלתי סביב זה וחשבתי שאולי אוכל להיות טוב בזה, לכן הלכתי לקורס טיס.

בשלוש השנים האלו חווים המון. לאחרונה הייתי בקבר של אבא שלי על מדים, בפעם הראשונה. זה היה מרגש, הבנתי שבזכותו אני נמצא איפה שאני היום.

איבדתי שני חברים טובים במלחמה, ויש לי מוטיבציה ענקית להמשיך לזכרם.

הקורס הוא הדבר הכי קשה והכי מתגמל שעשיתי.

אמא שלי רצתה שאהיה ספורטאי מצטיין, אבל אני תמיד רציתי ללכת לקורס טיס. הרגשתי שזה המקום שיוציא את ממני את המיטב. אפילו העלתי את הפרופיל כדי להתגייס לקורס.

במהלך המלחמה נשלחתי לטייסת מבצעית. עשינו כל מה שיכולנו כדי לעזור וזה היה משמעותי מאוד, למדנו המון. והפקנו מזה את המיטב.

עכשיו אנחנו מסיימים את הקורס, ולסיכום במילה אחת: 'חוויה' - לטוב ולרע. אם הייתי צריך לחזור על כל הקורס מהתחלה - הייתי עושה הכול בדיוק באותה צורה.

תמיד הייתה לי תשוקה למטוסים ולטיסה, והיה לי חשוב לעשות משהו משמעותי בשירות שלי.

הדיון הראשון של השלב המתקדם הלך לי לא טוב, ויומיים אחר כך סבתא שלי נפטרה. זה היה המקום הכי נמוך שהייתי בו בחיים שלי - אבל לא ויתרתי. המשכתי להילחם ולהאמין בעצמי שאני מסוגל.

המלחמה חידדה לי כמה התפקיד חשוב, וכמה החיל הזה משמעותי. אח שלי נלחם בעזה, ולפני כמה שבועות יצא לאפטר. הגענו לפגוש אותו, כל האחים על מדים עם נשק. זאת הייתה הפעם הראשונה שהיינו ככה כולנו, וזה היה רגע מרגש עבורי.

שלוש שנים של עליות וירידות - לטפס את האוורסט. יש רגעי משבר ורגעי שיא, פסגות שאתה כובש בדרך למעלה. גם כשאתה לא מאמין שאתה מסוגל ועדיין מצליח, עד שאתה מגיע לפסגה הכי גבוהה של ההר - וזה עדיין לא הסוף.

בטיסה הראשונה בצ'קים, עליתי לאוויר וראית איך הכול נראה מלמעלה, זה היה מרגש. שם הבנתי שהגעתי למקום הנכון עם האנשים הנכונים. אני שמח שאני במגמת תובלה, זה מתאים לאופי שלי. מערך מעולה, עם אווירה טובה ומשפחתית.

בסוף השלב המכין, חבר טוב מהבית נהרג בתאונת דרכים. כל החברים מהבית היו בשוק וגם אני. יצאתי הביתה אבל החלטתי לחזור מרצוני, הבנתי שלהיות בבית זה לא מה שיעזור לי. זה נתן לי מוטיבציה לחזור ולהמשיך בקורס.

המלחמה גם בעיקר העלתה לי את המוטיבציה. כשהלכנו לתגבר בטייסות המבצעיות, החוויה בלראות כמה כולם עובדים כל כך קשה ובעומס גבוה הייתה מטורפת, אני מחכה כבר לסיים את הקורס ולהצטרף ללחימה ולהגנה.

יש אווירה מצויינת במגמה, יש חדוות טיסה, כיף לקום בבוקר, כולנו אוהבים את המקצוע.

כשחברים טובים שלי הפסיקו השתתפות במהלך הקורס, זה היה רגע משבר בשבילי, והעלה בי תהיות. תמיד ליוותה אותי השאלה אם המקום שלי הוא פה, או שבכלל הייתי צריך להיות לוחם בשטח. בסופו של דבר, התשובה הייתה ברורה.

במלחמה הבנתי שצריך להסתכל קדימה. באותו רגע עוד הייתי בקורס, ואני מחכה להיות רלוונטי בפעילויות מבצעיות הבאות.

עברתי חתיכת דרך, ועם זאת אני יודע שזה לא הדבר הכי גדול שאני אעשה, לפחות ככה אני מקווה. רק במלחמה הבנתי למה צריך שלוש שנים בשביל להיות צוות אוויר, אני מקווה להשתמש בכלים שקיבלתי בקורס כדי להגיע כמה שיותר רחוק.

התגייסתי באוגוסט 2018 ושירתי שנתיים וחצי בחיזוי בחיל האוויר, ובמהלך השירות הבנתי שאני רוצה להתגייס לקורס טיס. חיזוי יושבים במטה, והייתי חשוף לפעילות מבצעית כל הזמן. שם הבנתי שאני רוצה להיות זה שמבצע את הפעילות המבצעית הזו.

אני שמח ששובצתי למגמת תובלה, אני יודע שהגעתי למקום שהכי נכון עבורי. יש כאן אווירה משפחתית, הרגשה גדולה של אחריות.

המלחמה נתנה לי מוטיבציה, הבנתי שאני רוצה להיות משמעותי ולעשות כמה שיותר, התבאסתי שאני עוד לא יכול לקחת חלק במלחמה, אבל אני מצפה ומחכה לקחת חלק בהמשך.

בתחילת השלב הראשוני, כשהתחלנו לטוס באינטנסיביות גבוהה, התאהבתי במקצוע. התחושה שמרגישים במהלך הטיסה היא ייחודית, אין משהו שדומה לה.

מגמת תובלה היא מרתקת, המשימות של הטייסות מגוונות ובשילוב עם יחידות שונות וכוחות קרקעיים. הוורסטיליות במשימות היא מה שגרם לי לאהוב כל כך את המגמה, ואני כבר מחכה להשתלב בפעילות המבצעית של המערך.

זה לא פשוט להיות בקורס בצל המלחמה, במיוחד כשאחי וחברי עסוקים בפעילות מבצעית בכלל הגזרות, לפעמים קשה להתרכז בהכשרה, ואנחנו כבר מחכים לרגע בו נוכל להשתלב בפעילות המבצעית ולהצטרף למאמץ המלחמתי. במקביל, אנו מבינים את כובד האחריות המוטלת עלינו, וההכשרה קיבלה מימד גדול ומשמעותי יותר.

בשלוש השנים האחרונות למדתי לא לוותר על החלומות שלי ולרדוף אחריהם. ברגע שהבנתי שזה המקום שאני רוצה לשרת בו - אין מקום לחששות.

מגיל צעיר ידעתי שאני רוצה להיות לוחם צוות אוויר, לא חשבתי על אופציה אחרת, תמיד אהבתי את עולם האוויר וידעתי שארצה לעשות תפקיד בסגנון.

בשלב הראשוני עשינו טיסת ניווט בגובה נמוך בדרום הארץ, המדריך שלי רצה להראות לי את המטיילים. הוא הנמיך אפילו יותר וראיתי את כל המטיילים ואת כל השטח. מאז, זה המקום האהוב עליי.