בעקבות המסלול שעוברת כל פצצה לפני שהיא פוגשת F16I. הצצה מקרוב

פסי 'הכללה', עגלות הובלה או בקרות איכות, הם צירופי מילים שעוד לא אומרים לכם דבר, אבל כולם חלקים מהותיים בשני מפעלי החימוש בבסיס רמון (כנף 25). במרכז שניהם, עובר מסלול של שלבים המרכיבים יחד את הפצצות, איתן מחמשים את מטוסי התקיפה. ובשלוש השנים האחרונות, כמו שבוודאי אתם מנחשים - האור לא כבה שם.

הכול מתחיל הרבה לפני שהפצצה מגיעה למטוס. מהטייסת יורדת דרישה מבצעית מפורטת: אילו מטרות עתידות להיות על הכוונת, באיזו זירה, ובאילו סוגי חימוש יש להשתמש.

מי שדואגים לתרגם את הפקודה הזו לעבודה מעשית, הם חיילי גף נשמ"ת (נשק מונחה ותחמושת), האחראי על הכנה וחימוש של כלי הטיס. "יש הרבה אלמנטים שמשפיעים על התהליך: סוג ראש הקרב (רש"ק), סוג המרעום ועוד", פותח רס"ב ל', מ"ע מערכים אחוריים בגף נשמ"ת.

"יש מסלול שלם עד שהיא הופכת למבצעית. בכל שלב היא נבדקת ועוברת בקרת איכות, לחלק אחר, עוד לפני שהיא בכלל יוצאת מהמפעל, עד שהיא מוצמדת למטוסים ומשם לשטח האויב", הוא מגולל. תהליך זה נקרא 'הכללה' - פס ייצור מסודר שבו מרכיבים את כלל המכלולים הדרושים לו.

בתחילתו, נבדק בפרט הרש"ק (ראש קרב), החלק הקדמי בפצצה המכיל את חומר הנפץ. לאחר מכן, מרכיבים את המשטחים האווירודינמיים שמעניקים לה יציבות בטיסה מעל המטרה, ובהמשך גם את הקיט (מערכת ההנחיה והניווט). במקביל, צוות נוסף צורב ומתאים את מערכות האלקטרוניקה כך שיוכלו 'לדבר' עם מערכות המטוס השונות. 

"זה ממש כמו להרכיב לגו", הוא מנסה לפשט, "אתה מוסיף דברים כדי ליצור כל מיני פצצות, בהתאם למטרה שאליה היא מכוונת. אחת מדויקת ומיועדת לטווחים ארוכים, האחרת יכולה לפגוע עמוק במטרות תת-קרקעיות מבוצרות", הוא מפרט. 

אבל גם אחרי שתהליך זה הושלם, העבודה עוד רחוקה מלהסתיים. לפני שהחימוש יוצא מהמפעל, הוא עובר שורת ביקורות קפדניות נוספות, "יש פה צוות מאוד מקצועי שיודע לזהות תקלות ולהקדים תרופה למכה. הם עוברים על הכול - עד לרמת סגירת בורג", מתאר רס"ב ל'. 

לאחר שבקרת האיכות מאשרת את החימוש, הוא מועמס על עגלות ייעודיות. צוותי הגרירה מובילים אותו אל הדת"קים - שם מתחילה האחריות של מחלקת החימוש בטייסות השונות. ראש הצוות מקבל את העגלה, בודק שכל מה שהוזמן אכן הגיע, ומוכן לשלב הבא.

מכאן, אפשר להתחיל בתליית החימוש, שמתבצע בזהירות רבה. כל פצצה מועברת באמצעות ציוד ייעודי, כאשר בכל רגע היא מאובטחת כדי שלא תזוז. גם מיקומה על המטוס נקבע מראש: "ככל שהיא גדולה יותר, היא חייבת להיות קרובה יותר לגוף המטוס כדי לשמור על הסימטריה שלו".

וגם אחרי שכל הפצצות כבר תלויות על המטוס - הוא עדיין לא נחשב חמוש. רק בשלב האחרון, מותקנים רכיבים פירוטכניים שיאפשרו ברגע האמת את שחרור החימוש מהמטוס.

"ואז, כשסטטוס החימוש שלו משתנה במערכת הממוחשבת כל התקרבות אליו מחייבת אישור של קצין. ולאחר השלמת כל הבדיקות נחתמים המסמכים - המטוס נמסר לצוותי האוויר", מסביר סגן ר', קצין החימוש של טייסת 119.

אך תהליך זה, עבר שינויים רבים במהלך הלחימה. חיילי וחיילות החימוש במפעל, כמו רבים, נאלצו ללמוד תוך כדי תנועה. החל מגרסאות חדשות של חימושים שנכנסו תוך כדי, דרך תקלות שנחקרו תוך כדי מבצעים, ועד נהלים שעודכנו לא אחת.

"באמת כדי ללמוד ולהתפתח, תחקרנו כל אירוע קטן", קובע רס"ן ר, ראש תחום החימוש בכנף 25, "ואכן, שיטת העבודה במפעל השתנתה לחלוטין: במקום להסתמך רק על אנשי החימוש, הוכשרו טכנאים ממקצועות נוספים, נפתחו פסי הרכבה חדשים, ופתחנו מפעל נוסף בבסיס כדי לעמוד בהיקפי העבודה".

קצין החימוש של טייסת 119, מתאר שינוי נוסף לאורך התקופה: "פעם, כל טייסת הייתה מנהלת את מלאי החימוש שלה בעצמה. כלומר, היא אחראית על רשימות הפצצות של כל טייסת בנפרד. אם אני צריך פצצה שאין לנו, הייתי מתקשר לטייסות אחרות ובודק מי יכול להעביר לנו. היום זה עובד אחרת, כמו חברת משלוחים. אני מזמין את מה שאני צריך מהגף, והעגלה מגיעה עד אליי". 

"לאורך כבר יותר מאלף ימים, היינו צריכים להמציא את עצמנו מחדש. אבל גם אם העבודה לפעמים קשה וסזיפית, לראות בטלויזיה את החיסול או ההשמדה, ולדעת שאתה הרכבת בידיים שלך את הפצצה - זה מרגש את כולנו, תמיד", מסכם ראש תחום החימוש.