סרן מ', מפקדת סוללה בהגנ"א, הוקפצה ל'ליל הכטב"מים השני'

הלילה של סרן מ', מפקדת סוללה במערך ההגנה האווירית, אותו רבים מאיתנו זוכרים כ'ליל הכטב"מים השני', לא התחיל באזעקה, צלצול או קריאה דחופה. זה קרה דווקא בהמתנה וכוננות שיא.

01.10.24, מתקפה איראנית שנייה נגד ישראל יצאה לדרך. "ידענו לאיזה כיוון זה הולך, עשינו את כל האימונים, הכנו את האנשים, תרגלנו את התרחישים השונים - אבל שום דבר מזה לא באמת דימה את התחושה האמיתית", משתפת סרן מ'.

סרן מ'

באותו ערב כבר הייתה בבסיס, במרחב הצפוני עליו פיקדה אז, לאחר שכל הסוללה עברה תדריכים, חלוקת משימות והיערכות מדויקת לקראת תרחיש מתקפה. "ברגעים האלה, כל אחד כבר יודע בדיוק מה התפקיד שלו, מי עולה למשמרת, מי מגבה את מי, מה עושים בכל מצב", היא מסבירה, "ובכל זאת, כשזה עובר מתיאוריה למציאות - זה עולם אחר".

היא עולה למשמרת עם הצוות המבצעי שלה, ונכנסת יחד איתו למרכז ניהול היירוטים. משם, כמו בהרבה אירועים מהסוג הזה, הקשר עם מה שקורה בחוץ כמעט נחתך לחלוטין: "ברגע שנכנסים פנימה, אנחנו בסטריליות מוחלטת - בלי טלפונים, בלי תזוזות מיותרות, בלי להתעסק בשום דבר מלבד המשימה. יש רק את המסכים, המטרות, ההחלטות והאנשים שלך".

כמו שציפו, לא עובר הרבה זמן והאיום נהיה ממשי, ומתקרב. "אנחנו מתחילים לראות את הנחילים מגיעים, ומאותו רגע פשוט עוברים לעבודה מפוקסת ואינטנסיבית", היא משחזרת, "אין זמן להתעכב על זה שמדובר באיראן, או לחשוב על גודל השעה - כל אחד פשוט מבצע את התפקיד שלו, שלב אחרי שלב".

ובכל זאת, גם בתוך הרצף המבצעי, היה ברור לה כבר אז שלא מדובר בעוד ערב שגרתי בסוללה עליה היא מפקדת. "התמודדנו עם איומים אחרים גם קודם, והכרנו כטב"מים", מדגישה הקצינה, "אבל כאן זה היה משהו אחר - גם מבחינת האופי והמאפיינים של האיום, אבל בעיקר מעצם ההבנה שזה לא אירוע נקודתי או לחימה במרחב שכבר הכרנו - אלא זירה חדשה שנכנסת למערכה: איראן".

המשמרת ההיא, נמתחת בסופו של דבר ל-12 שעות כמעט רצופות, בהן היא ואנשיה בעשייה בלתי פוסקת. "בהגנ"א תמיד אומרים שאנחנו נפרשים ראשונים ומקפלים אחרונים", היא אומרת בחיוך, "ובאותו לילה הרגשנו את זה ממש. ידענו שאנחנו בתוך אירוע גדול, ושהמקום שלנו בתוכו קריטי". 

רק כשיצאה שנייה החוצה, אחרי שעות ארוכות בתוך מרכז היירוטים, התחילה לחלחל גם המשמעות הרחבה יותר של אותו לילה. "מבפנים אתה לא באמת רואה את התמונה כולה", מודה סרן מ', "אתה חווה עוד מטרה, עוד יירוט, נקלט במה באמת לקחת חלק. בדיעבד, זה לגמרי היה אחד הרגעים שהכי הכינו אותנו למה שבא בהמשך -  גם ל'עם כלביא' וגם ל'שאגת הארי'".

"בסוף, יש משהו לא נתפס בלראות חיילים וחיילות שבגיל 19-18 מפעילים מערכות מורכבות בלי למצמץ, ועוד מול איום איראני", היא מדגישה, "ודווקא אחרי שעברנו את זה, הייתה תחושה אחרת - כאילו נפלה להם ההבנה שהם מסוגלים לעשות דברים אדירים".

לקראת סוף השיחה שלנו, היא משתפת שהמערכה פגשה גם מקום אישי מאוד אצלה. "יש לי אח תאום שמשרת כמפעיל כטמ"ם בחה"א, ומן הסתם, בתקופות כאלה אנחנו כמעט לא מתראים, כי כל אחד מאיתנו נמצא עמוק בתוך הגזרה והעולם שלו". 

דווקא בגלל זה, היא מספרת, הרגעים בין שניהם הופכים עוצמתיים במיוחד אחרי אירועים כאלה: "בסיום כל מערכה כזאת, כשכבר מצליחים לשבת ולדבר, יש שנייה כזאת שאומרים 'מה עברנו עכשיו?' זה עדיין לא נתפס".