חפרנו במורשת הנסתרת של מהנדסי הדרך ללוחמים הכסופים

אל יער "פדויי השבי", מערבית לירושלים, עשו את דרכם בחודש שעבר עשרות כלי רכב, חמושים בפרחים ובסיפורים - חלקם קבורים שנים רבות. מי שעמד בסמוך לאנדרטת האבן הישנה באותן הדקות, מצא עצמו מתייחד עם זכר קבוצת לוחמים שהייתה להם השפעה מכרעת במאבק על תקומת הארץ, וספק אם זכו לקבל את המקום הראוי בספרי ההיסטוריה. 

בשונה מיערות רבים שחיל ההנדסה מתאמן בהם, מדרום לצפון, ללא הפסקה - לכאן הם מגיעים על מדי א' מגוהצים ונעליים מגולחצות. המטרה - לחלוק כבוד ללוחמים היהודים שנפדו משבי הנאצים לפני 80 שנה בדיוק. בכינויים "חיל החפרים", הם מהווים את השורשים הראשונים של המורשת החילית המפוארת של ה"מוהנדסים". 

לקצין ההנדסה הראשי, תא"ל עידו מזרחי, שהגיע לנאום, יש קשר מיוחד לחלקת האדמה הזו: "חיים שלמים עברתי, כשכל מה שידעתי על עברו של סבא שלי היה שהוא נלחם בנאצים מחוץ לארץ. רק כשהפכתי למפקד בהל"ץ, גיליתי את הסיפור המלא - הוא היה מראשוני החיל שהיום אני מפקד עליו".

כשיריית הפתיחה של קבוצת הלוחמים האלה נורתה, הם החזיקו מעדר במקום רובה

"אם נחליט לגולל את הסיפור המלא של 'החפרים', נצטרך לפנות כמה שעות טובות בלו"ז", מכין אותי תא"ל מזרחי כשאני מבקש ממנו לנסות ולסכם את מסעה של חבורת היהודים. "הם היו בצבא המלכותי של בריטניה, בצעדת המוות, בקרבות מול הנאצים, בשבי האויב ואפילו בלחימה נגד הבריטים לפני קום המדינה".

במלחמת העולם השנייה, התנדבו לשורות המנדט הבריטי עבריים רבים ללחימה בנאצים: ותיקי היישוב עם עולים חדשים, דתיים וחילונים ואנשים משלל העדות והרקעים. המפקדים הבריטים, שלא סמכו עליהם בכל מאת האחוזים, סירבו לתת להם להחזיק נשק, והם נאלצו להסתפק במעדרים ובמקלות ככוח סיוע.

בפועל, הם היו בחזית הלחימה בצפון אפריקה ובאירופה - פרצו דרכים, סללו כבישים, סיפקו תחמושת ועסקו בעבודות ביצורים תחת הפגזות אויב. למרות שלא נשאו נשק, הם היו האחרונים להתפנות בכל נסיגה. 

כך היה גם ביוון, אלא ששם - התוצאות היו קשות מנשוא: לאחר קרבות בלימה עיקשים וניסיונות נסיגה כושלים של הכוחות הבריטיים, נותרו החפרים אחרונים בשטח שהלך ונכבש על ידי הגרמנים. לאחר ההכרזה על כניעה, קבוצות קטנות מהם נמלטו בדרך לא דרך, אך רובם נפלו בשבי הנאצי.

מתוך עזבונו של מנחם מנדל שרגר, מפדויי השבי

לוחמים כסופים

את האהבה לכומתה הכסופה תא"ל מזרחי מעיד שספג מאביו, ששירת גם הוא בהנדסה, ולחם במלחמת ששת הימים. כשאנחנו פותחים את העבר המשפחתי הוא מדבר בהתרגשות, אבל לא שוכח את התמונה המלאה: "הסיפור האישי שלי הוא מיקרו-קוסמוס של החיל. הרבה מאיתנו קיבלו את 'הכסופה' ב-DNA". 

תא"ל מזרחי עבר כברת דרך לא מבוטלת בחיל בו צמח - בהתחלה כקצין צעיר בגדוד 601, ביחידה המיוחדת יהל"ם עליה פיקד, ועד להכשרת דור העתיד של הלוחמים. לאורך המסע, שיחזר פעמים רבות את המורשת, אבל רק לאחרונה הבין את העומק שלהם דרך הסיפור של סבו. 

אביו של קהנ"ר, משה מזרחי, 1966

"הוא התגייס בשנת 1942. בהתחלה היה בפלוגת 'חפרים' עבריים, ולאחר מכן בחיל ההנדסה הבריטי המלכותי. הוא נלחם בערך שנה וחצי, בעיקר באיטליה, ובניתוק מוחלט מהארץ. כל מה שנשאר לנו מהסיפור שלו הם הכומתה שהשאיר, הדיסקית, הסיכה ומכתבים בודדים ששלח ארצה", הוא מפרט.

אנחנו החיילים האלמונים, אנחנו החיילים סתם

ארבע שנים חיו הלוחמים בשבי במחנות - מופרדים משאר חיילי הצבאות השונים, מתוקף היותם יהודים. הם עבדו בכפייה וחוו תנאים קשים, חלקם מצאו את עצמם עדים למציאות השואה הבלתי נתפסת. לקראת ניצחון בעלות הברית אף צעדו בצעדות המוות, עד לשחרורם.  

בסך הכול כ-400 מלוחמי הפלוגות נהרגו בקרבות השונים, בניסיונות הבריחה או בשבי. הסיפור של רבים מהם נשכח מאחור, והנותרים המשיכו לקרבות מלחמת העולם, הקמת המדינה ומערכות ישראל. הלוחמים המנוסים הביאו לצבא הצעיר יכולות הנדסיות מגוונות שטרם נראו.  

"אל"ם עמנואל שחר ז"ל, אותו מינה בן גוריון לקהנ"ר הראשון, היה בחיל ההנדסה המלכותי הבריטי ממנו למד את כל שיטות החבלה", מספר תא"ל מזרחי, "רבים מהיסודות האלה שימשו את לוחמי היישוב במחתרות נגד הבריטים עצמם, במאבק להקמת המדינה ובעיצוב החיל שאנחנו מכירים כיום".

במשך שנים, סיפור גבורתם של אלפי הלוחמים היה רק מור"ק שעבר מאב לבן. קטעי עדויות, מכתבים חסרי הקשר ותמונות חסרות פנים. רק ב-2013, צאצאיהם של כמה מהלוחמים החלו לחבר בין חתיכות הפאזל ולטוות את הרשת הסבוכה, שהקימה את זכר "החפרים" מחדש. 

ובכל זאת, אנחנו מדברים על העבר הרחוק - נשאר משהו מאותם ה"חפרים" אחרי 80 שנה?

"אני חושב שאם היית נותן לסבא שלי דף ועיפרון ומבקש ממנו לצייר את חיל ההנדסה של 2021, הוא היה מבקש לשרטט קודם את 48'. אם הוא היה כאן היום, הוא היה נדהם - מהמקצועיות ומהטכנולוגיה המתקדמת, שלא דומה למעדרים ולמקלות. אבל דווקא מאיכות האנשים הוא לא היה מופתע. זו האבן השואבת שהחזיקה אותם במצבים הבלתי אפשריים פעם - וזה הדלק שמניע אותנו היום, ואני בטוח שהוא היה גאה".