אחרי שאיבד את רגלו בלבנון, עמית החליט לבנות פרוטזה לעצמו ולאחרים

עמית ברנר היה רק בן 19, סמל בגדוד ההנדסה 603 שחלם לטייל בעולם, כשדרך על מוקש במובלעת בלבנון. ב-21 במרץ 2023, כשהועלה לאמבולנס, לא האמין שיחזור הביתה בחיים. וכשהתעורר עם רגל אחת, הבין שהמציאות שהכיר עומדת להשתנות לגמרי.

"פחדתי שכל החלומות שלי הלכו לפח", הוא נזכר, "אבל באותו לילה, נפלה עליי הבנה ששינתה הכול - אני בחיים, וזה לא מובן מאליו. נאחזתי בזה כמה שרק יכולתי. הכאבים אחרי הקטיעה היו נוראיים, כאלו שאי אפשר לתאר במילים. אבל הבנתי שאני זוכה להמשיך את הסיפור שלי - שאני עדיין אותו בן אדם, עם אותן שאיפות, ואני אגשים אותן".

עמית מדבר איתי, ואופטימיות נשפכת מחיוכו, למרות שהוא מקפיד להזכיר שהתקווה העזה של היום ממש לא מייצגת כל שלב בתהליך. "השיקום היה ארוך וקשה, כמובן", הוא משתף, "בפעם הראשונה שהלכתי עם פרוטזה, למשל, היא הייתה לי מוזרה לגמרי. לא האמנתי שאני רואה את עצמי עם שתי רגליים שוב". 

בהדרגה, היה עליו ללמוד הכול מחדש. "איך לשבת במיטה, לעמוד, ללכת עם קפה או טלפון ביד", הוא מסביר, ומזכיר שהפרוטזה אינה פתרון קסם: היא קשיחה, עלולה להגביר תחושת הפנטום (כשהגוף מדמה כאילו האיבר שנקרת עדיין במקומו - ס.כ.ת) ודורשת הסתגלות ממושכת. 

מתוך ההיכרות הקרובה הזו עם הפרוטזה, וההבנה עד כמה היא משפיעה על איכות החיים של המשתקם, עמית בחר להיכנס לתחום מנקודת מבט נוספת - תהליך הייצור. "התחלתי להתמחות במכון שהייתי מטופל בו", הוא מפרט, "ככה גם בחרתי במקצוע שבעיניי יש לו המון תרומה, משמעות וערך. היום, אחרי שנה בעיסוק הזה, אני יכול לומר באנחת רווחה שתרמתי לקטועים אחרים, כחלק ממה שאני קורא לו ה'חזרה לחיים' שלי".

"מאוד מרגש אותי להכין פרוטזה לאנשים חדשים שעכשיו נמצאים בשיקום, וחווים את החזרה לאורח חיים 'נורמלי'. אבל אולי הכי מיוחדת, היא זו שאני מרכיב לעצמי. אני ממש מרגיש את התהליך השלם, מבחירת הפרטים הקטנים ועד לדריכה בפעם הראשונה".

תהליך הייצור, הוא מסביר לי, מחייב התאמה אישית מדויקת. הגוף משתנה, הגדם עשוי להתכווץ או להתנפח, ופרוטזה שהתאימה בעבר עלולה להפוך ללא נוחה. עמית עוסק בעיקר בבנייה עצמה, ומקפיד לזכור עבור מי הוא מכין כל אחת. "כשאני מצליח לקשר בין השם של המטופל לפנים שלו, גוברת אצלי המחויבות, ואני מרגיש שאני ממש לוקח חלק בתהליך השיקום של אותו אדם".

לרוב, כשמדמיינים פרוטזה, חושבים ישר על רגל רובוטית שחורה או כסופה, אבל יש גם כאלו ששוברות את המוסכמות: "למשל, עם הדפס של המשפחה, של דגל ישראל או משפטי מוטיבציה. אני מאוד נהנה מתהליך הייצור שלהן במיוחד".

כדי להמחיש את השלבים השונים בדרך, עמית מדגים ממש לפנינו, על הפרוטזה שלו שבנה בעצמו. "דבר ראשון, היא עשויה מבית גדם - הוא משמש כמו כפפה קשיחה לגדם שלי, וכולל שסתום שמאפשר להוציא אוויר וליצור וואקום. הוא מתאים רק לי, ונעשה בייצור ידני ואישי".

איך לובשים אותו? "אני ממש מכניס את הגדם פנימה", הוא דורך על הרגל והולך קלות, "כמו ששומעים, האוויר יכול לצאת, והפרוטזה מחוברת אליי. אפשר לצאת לדרך".

כיום, לצד פרוטזת ההליכה שלו, יש לעמית גם פרוטזה המותאמת לסביבה רטובה, שמאפשרת לו להיכנס למקלחת, לים ולבריכה, ופרוטזה ייעודית לריצה. "זה עולם שכולל פתרונות ייעודיים לענפי ספורט נוספים, מטיפוס ועד רכיבה על אופניים וצלילה. בינתיים, המרחק הכי ארוך שרצתי עם פרוטזה הוא שישה קילומטרים, גם בקצב לא מאוד נמוך. היעד הבא הוא עשרה קילומטרים - ואני אגשים אותו בקרוב".