החיילות שגורמות לעולים מאוקראינה להרגיש בבית

לפני יותר מ-100 יום פרצה המלחמה באוקראינה, בעקבותיה נאלצו אזרחים רבים לעזוב את ארצם. הפליטים הטריים חיפשו מקלט במדינות שונות ברחבי אירופה, וחלקם אף עלו לישראל.

עם עלייתם, המדינה השתדלה לסייע כמה שאפשר, וכמו לכל משימה לאומית, גם כאן צה"ל באמצעות מפקדת אלון בפיקוד העורף התגייס לעזור. לאחר הקליטה בנתב״ג באמצעות חיילים דוברי השפה האוקראינית שגוייסו למשימה מכלל יחידות צה״ל נקלטו העולים בבתי מלון ברחבי המדינה, שם הם שהו לפרק זמן קצר עד שהצליחו למצוא מקום מגורים ועבודה חדשה.

"בשיא מבצע ׳עולים הביתה׳, קלטנו עולים ליותר מ-40 בתי מלון", מספרת סרן איתנה סויסה דרור, מ"פ במסלול קל"ע (קליטה ועלייה) של מורות חיילות, "עם הזמן מספר העולים ירד והם עזבו אל מגוריהם החדשים, אבל המשימה עוד לא נגמרה - ואנחנו כאן עד שאחרון העולים יתאקלם".

במסגרת תפקידן, בזמן חירום מסופחות המורות החיילות לפיקוד העורף ומסייעות בכל דרך למאמץ המלחמתי. במשבר הקורונה, למשל, הן סייעו למפקדת אלון בחקירה טלפונית של חולים ומבודדים. עכשיו, המשימה גם קרובה מאוד לתחום ההתמחות שלהן.

"בשגרה, המורות במסלול קל"ע משרתות באולפנים ובבתי ספר עתירי עולים, עוזרות בלימוד עברית, מסייעות למתקשים ומכינות את הנוער לגיוס", ממשיכה סרן דרור, "כך שזה מתאים להן כמו כפפה ליד".

בכל מלון הוצבה לפחות מורה חיילת אחת, ובכל מלון היה לפחות דובר רוסית אחד שיקל על התקשורת. המטרה הראשונה של הבנות הייתה פשוטה - לסייע לנוער להיקלט מהר בארץ, ממש כמו תפקידן בשגרה. במהרה הן הבינו שגם המבוגרים משתוקקים ללמוד, ושהילדים מחפשים תעסוקה, ובכך התרחב תפקידן לכל הגילים.

"לימדנו כל אחד את מה שמתאים לו, עזרנו כמה שיותר. היו כאלו שרצו ללמוד לקרוא ואחרים ביקשו רק לדעת איך פונים לעזרה או קונים פלאפל", מדגימה טוראי שני ליבנה, מורה חיילת.

היה דבר אחד שאי אפשר היה שלא לשים לב אליו בכל בתי המלון - בין כל המשפחות בקושי היו אבות. רוב הגברים נשארו מאחור באוקראינה, והנשים והילדים נאלצו לעלות בלעדיהם.

"התמודדנו עם המון מקרים מורכבים, בעיקר בקרב הילדים", מפרטת טוראי ליבנה, "יש הרבה התקפי חרדה, התפרצויות זעם ואלימות, רואים שהם עברו חוויה לא פשוטה. ברגעים כאלו אנחנו מנסות להכיל ולהבין כמה שיותר ולשמור על חיוך. חשוב לנו להראות להם שיש למי לפנות ושאנחנו שם בשבילם".

בין כל הסיפורים, בלט אחד של ילדה קטנה בשם אנג'ליקה, שבגלל המהירות שבה הייתה צריכה המשפחה לברוח, השאירה מאחור את בובתה האהובה. הילדה המופנמת לא רצתה לשחק או לדבר, ונראה שהמחשבות על הבובה לא עזבו אותה לרגע.

אחת המורות החיילות החליטה לעשות צעד בנידון, ולאחר מחקר קצר גילתה שהבובה מיוצרת כאן, בארץ. מיד היא הפעילה את כל הקשרים שלה, ותוך כמה ימים השיגה בובה חדשה, שנראית אותו הדבר בדיוק. כשהביאה אותה לילדה הקטנה תגובתה הייתה מרגשת במיוחד, ממש כמו בסרטים. ״אלה הדברים הקטנים שהופכים את כל הדבר הזה לכל כך משמעותי״, מציינת טוראי ליבנה.

המשימה אומנם לקראת סיום, אך המפגש לא נגמר בבתי המלון. כבר היום מתחילות המורות לקבל אל מסגרותיהן ילדים שנרשמו לבתי הספר השונים בהן הן משרתות, וביחד הם ממשיכים את המסע בישראל.

"השנה אנחנו חוגגים 70 שנה להקמת יחידת המורות החיילות, שהתחיל דרך מסלול קל"ע לאחר גל עלייה גדול בשנותיה הראשונות של המדינה", נזכרת סרן דרור, "זו ממש סגירת מעגל".