הַמְתָּנָה

הזמן לא ירפה את ידינו והרוח לא תשוב לנדנה.
תימשך ההמתנה ככל שתימשך, עליה לשמש לא רק למוכנות הכוחות למלחמה - לעוד תרג"ד, לעוד קפ"ק לעוד מטווח ולעוד מסדר.
צריכה היא גם ללבות את הרוח כל העת.

זכרון העולל והאם, שנטבחו באכזריות, לא יימחה לעולם ואף קרדום של זמן או המתנה לא יקבור את הזעם על הרוצחים המתועבים.

נזכיר מדי יום ביומו את גבורתו של הדור הנפלא, שבלם בגופו את האויב הרצחני וחירף נפשו למען הצלת חיי האזרחים ולמען רעיו לנשק.

זמן ההמתנה מאפשר לחזור ולזכור כי זהו אויב רצחני, מתועב ושפל שיש להרוג בו, להשמידו ולפרק את כל יכולותיו.
לא נוכל להביט במראה בערבו של קרב, אם לא נשנה את המצב מהיסוד ונסיר כל איום וכל צר. לא נשוב עד כלות האויב.

ישמש הזמן הזה גם כדי להזכיר לנו, מי אנחנו, הלוחמות והלוחמים הישראלים,
וכשנשוב ראוי שנשוב כבני אדם. ראוי שנוכל להביט במראה וישתקף אלינו צלם אנוש.
נזכור להשיב את חיילינו כמנצחים וכבני אדם שניצחו את הצר ואת היצר.

הזמן הוא הזדמנות גם להתאבל על הנופלים והנופלות ולכאוב עם הפצועים והפצועות.
יהא זה עצב שמחולל תנועה, יגון המעורר לחתירה למגע, וכזה שמוליד את המשימות הבאות.
טוב לו לעצב לשכון גם בין הששים אלי קרב.

והזמן הוא הזדמנות להביט בפליאה בכוח החיים. בטרקטורים ששבו לחרוש בשדות העוטף.
גם אם זה יקח זמן נחדש את תעצומות נפשה של האומה, נחרוש את אדמתה ונצמיח מתוך הכאב והחורבן של העוטף ישובים משגשגים, מתחדשים וצומחים. נשבור השבר ונלד יום חדש מלא תקווה.

שהזמן לא ירפה את ידינו והרוח לא תשוב לנדנה.
ההמתנה צריכה להבעיר את רוחנו מיום ליום.
עד הגיענו אל הקרב.

לחירות ישראל.
לויוס.