4 מדינות, 3 חודשים, והתחלה חדשה אחת

אי שם בניגריה הרחוקה שמעה טוראי ליאה גן (18) מאביה סיפורים על צה"ל - תיאורי קרבות ממלחמת לבנון הראשונה, מור"קים וגם סתם זיכרונות מבא"ח צנחנים. היא ידעה, עוד מגיל צעיר, שכמו לאבא שלה, גם לה בבוא היום יהיו סיפורים כאלו לספר לילדיה.

"ישראל זה כל מה שאבא שלי מדבר עליו", משתפת טוראי גן, "אחרי התיכון החלטתי לעלות לארץ כדי למצוא את השורשים שלו". למרות שהגיעה הנה לבד, בודדה היא לא מרגישה אף פעם: "לכל מקום שאני הולכת, אני מרגישה כאן בבית, בטוחה. אני מתגעגעת למשפחה שלי, אבל עשיתי את ההחלטה הזאת, ואני אהיה בסדר. אני חזקה ואמצא את הדרך שלי".

"בגלל שאמא שלי חצי גרמניה וחצי ניגרית, ואבא שלי ישראלי, תמיד היה לי מאוד קשה להשתלב", היא חולקת, "הרגשתי שתמיד אני הולכת להיות איפה שהוא באמצע - לא כאן ולא שם". בבסיס מחו"ה אלון, אליו מגיעים עולים חדשים מכל העולם, היא לראשונה הרגישה שייכת: "החברים שהכרתי כאן הם החיים שלי, המשפחה החדשה שלי".

למרות שלפני הגיוס התגוררה במשך שנתיים בארץ, עד לאחרונה היא הייתה מתביישת לדבר בעברית. "פחדתי לעשות טעויות", היא מודה, "לא רציתי שיחשבו שאני לא ישראלית, שיבינו שאני עולה חדשה. עכשיו העברית שלי הרבה יותר טובה ויש לי ביטחון עצמי", היא אומרת בגאווה ומשתפת בחיוך: "אני אומרת הרבה 'כאילו' כשאני מדברת - אני מרגישה ככה ישראלית".

אז אמנם לחטיבת הצנחנים היא לא הגיעה בסיום הקורס, אך התפקיד שהיא מבצעת, לדבריה, מעניין ומרגש לא פחות: "אני כלבנית בחיל האוויר", היא מספרת, "אני מאמנת ומטפלת בכלבים שאחר כך יגנו על החיילים. זה משהו שמאוד רציתי לעשות, ואני יודעת שאבא גאה בי מאוד".

טוראי ארון סופרין, אנגליה

כשהגיע טוראי ארון סופרין בן ה-19 למחו"ה אלון, היה לו יתרון על רוב חבריו לפלוגה, על אף שעלה רק שלושה חודשים קודם לכן לארץ. "מאז שהייתי ילד כתבתי וקראתי בעברית", הוא מספר, "אני ידעתי את לשון הקודש".

טוראי סופרין, בנו של רבי מוכר באנגליה, גדל בסביבה רוויית אנטישמיות, מה שרק הגביר אצלו את תחושת הציונות. "מגיל קטן רציתי להתגייס לצה"ל", הוא משתף, "זאת זכות גדולה מאוד להיות כאן ולעזור הכי הרבה שאני יכול".

כשהכריז בגיל 15 שהוא מתכוון לשרת בצה"ל, הוריו לא קיבלו זאת בעין יפה, אך משחלפו חודשים ושנים ודעתו לא השתנתה, הם הגיעו למסקנה שאולי, בכל זאת, זה הדבר הנכון עבורו: "כשהם הבינו שאני עושה את זה כדי לעזור להרבה אנשים, כדי לעשות שינוי בשביל אחרים ולא רק בשבילי, הם תמכו בי".

"אבא שלי עדיין לחוץ", חולק טוראי סופרין, "הוא לא אומר לי את זה, אבל אני יודע. כל שבוע הוא מתפלל בבית הכנסת בשביל חיילי צה"ל. עכשיו כשהוא אומר את התפילה, הוא יכול לחשוב גם עליי".

"אני מנסה עכשיו לדבר איתו בטלפון בעברית, כדי להשוויץ", הוא אומר בחיוך, "גיליתי שהוא מבין ממש טוב, ועכשיו אני קצת כועס עליו שהוא לא לימד אותי. ידעתי מילה פה, מילה שם. בקורס למדתי עוד מילים, משפטים - עכשיו אני מבין כמעט הכל". הוא עוצר לרגע, ואז חולק איתנו סוד: "אבל כשאני מדבר הרבה זמן כואב לי הראש".

"אני רוצה כבר להיות בקרבי", הוא מכריז דקות ספורות לפני טקס הסיום, וימים ספורים לפני ששובץ בגדס"ר גולני, עליו חלם, "אני רוצה לחזור אחר כך הביתה ולהגיד לכולם שהלכתי להגן על המדינה שלי".

טוראי אביגיל פרידמן, הוואי

גם בחלום הפרוע ביותר, לא יכלה טוראי אביגיל פרידמן (19) לדמיין שהחיים שלה ישתנו מקצה לקצה בזמן קצר כל כך. פרידמן, שגדלה בבית נוצרי (ליתר דיוק, יהודי-משיחי) אדוק, ביקרה בכל יום ראשון בכנסייה, ובזמנה הפנוי גלשה בחופי הוואי, עברה עם משפחתה בתחילת השנה הקודמת לירושלים, ובתוך כמה חודשים כבר למדה את פירוש המושג "צו ראשון".

"לימדו אותי תמיד שמה שאני צריכה לעשות בחיים זה להתחתן ולהיות בבית", היא מספרת, "לעבור לישראל, להתגייס, להיות בפעם הראשונה בחיים רחוקה מהבית - זה שינה אצלי הרבה דברים".

כשפגשנו אותה ביומה החמישי בצבא, אביגיל התקשתה להסתיר את הדמעות מרוב הגעגועים. "לפעמים קשה למצוא את הדברים הטובים כשאתה רגיל למשהו אחר לגמרי", היא סבורה, "אבל זה נהיה יותר קל עם הזמן. עזר לי מאוד שהיו איתי הרבה בנות באותו הגיל שעברו את אותם הדברים".

"אני מרגישה שהתבגרתי מאוד ושאני חזקה יותר בגלל שאני רחוקה מהבית", היא מצהירה בעברית צחה בסיום הקורס, "עשיתי את זה! עכשיו אני יכולה לעשות הכל", היא צוחקת.

את כומתת הבקו"ם היא החליפה בשחורה ולפנקס המילים החדשות אותן למדה, התווספו מאז 'שריון', 'פגז', 'קנה' ו'מורשת קרב' - ממחו"ה אלון עברה טוראי פרידמן ישירות ללטרון, שם היא מדריכה קבוצות דוברות אנגלית במוזיאון יד לשריון. "זה מדהים לפגוש בכל יום אנשים חדשים מהעולם ולספר להם על ההיסטוריה של ישראל", היא מתארת, "אבל החלק הכי טוב הוא ההתרגשות בעיניים של הילדים כשהם רואים את הטנקים".

טוראי דויד שחאט, גרמניה

מהרגע שבו עלה על המטוס בגרמניה, ועד זמן קצר לפני סיום הטירונות במחו"ה אלון, התלבט טוראי דויד שחאט, בן ה-20, האם לעשות עלייה. בטקס ההשבעה המרגש הוא כבר ידע: "אני רוצה להישאר כאן אחרי השחרור. הרגשתי שבזכות זה אני סוף סוף הופך לחלק מישראל. אני שר את התקווה, מסתכל על הדגל - יש לי צמרמורת! אני כבר לא מי שחלם על להתגייס לצבא, אלא זה שמשרת בצבא".

"היה לי מאוד קשה להיות כאן לבד בהתחלה", הוא מודה, "בדיוק נולדה לי אחות קטנה והיא עמדה להתחיל לזחול כשעזבתי. אח שלי, שהוא בן 3, שואל כל הזמן 'דויד, איפה אתה? מתי אתה בא הביתה?'. כואב לי הלב שאני לא יכול לראות אותו. אבל אני יודע למה אני פה ולמה אני עושה את זה".

אחד האנשים הראשונים שטוראי שחאט פגש בארץ, כשעלה בתחילת השנה, היה חייל בודד שהשתחרר זמן קצר לפני כן מחטיבת הצנחנים: "הוא סיפר לי על השירות שלו, והבנתי שהקושי שלי - יהיה שווה את זה. החלטתי אז שאני גם רוצה להיות בצנחנים". חודשים ספורים לאחר מכן, אחרי שעבר את הגיבוש בהצלחה, נעל כבר שחאט את הנעליים האדומות שזה עתה קיבל בלשכת הגיוס.

"מחו"ה אלון זה חשוב, כי למדתי פה לדבר", הוא קובע, דקות ספורות לפני טקס סיום קורס העברית, "אבל מה שיותר חשוב זה ללכת עכשיו לקרבי ולשרת את המדינה. זה מה שאני רוצה. זה למה אני שמח מאוד".