במקום הראשון בפסטיבל הזמר העברי בשנת 1969 זכה השיר 'בלדה לחובש', סיפור על גיבור ללא שם. מעין אגדת גבורה מופלאה, השזורה בסיפורי הקרבות שממשיכים להיכתב גם בימים אלו על המלחמה בעזה - אגדת הגבורה של צוותי הרפואה מתש"ח ועד תשפ"ד.
מאות חייבים את חייהם לצוותים הרפואיים הלוחמים ברצועת עזה בחודשים האחרונים.
לולא החובשים והחובשות, הפראמדקים והפרמדקיות, הרופאים והרופאות בשטח היה מנין הנופלים גדול בהרבה.
כולנו, הפצועים, חבים להם את חיינו העומדים לעיתים על בלימה של רגעים ספורים בגין עורק שנפגע או חזה אוויר. כפסע מפריד בין חיים ומוות - לתוכו פוסעים בעוז ובגבורה צוותי הרפואה.
טיפולים קשים ומצילי חיים שמקומם בחדר הניתוחים נעשים בשטח, בנמר החילוץ ועל גבי המסוקים.
הם גדלו על בלדה אחת לחובש ונוכח כל סכנה ותחת אש יעשו הכל כדי לסייע לפצוע, כדי להציל חיים ולהקל על הכאב והסבל.
הם מתקדמים לקול צעקת הפצועים תחת מטר אש ותופת הקרב, הם נפצעים ונופלים תוך טיפול מסור בנפש או פינוי בהול - אֱנוֹשׁ לְאָנוּשׁ.
הזמן נע בקצבים משלו כאשר הדם אוזל והפנים מחווירים.
אין זמן, אין רגע להתמהמה, הם יודעים טוב מכולם את מקצב הגוף הפצוע, את הבהילות להתקין חסם עורקים, לחבישה או להחייאה.
בזכות קצב ליבם, האומץ שלהם, והמקצועיות חסרת הפשרות אנחנו חיים.
נשות ואנשי הרפואה בחזית מעוררים השראה וביטחון אף בקשוח שבלוחמים.
הידיעה שבעת הצורך יעשו אלו הכל כדי להציל חיים ולהקל על הסבל מעוררת כוח עז ותורמת לרוח הלחימה ולרעות הלוחמים שמגיעות לשיאן בשעת פציעתם של רעים לנשק.
על אלו ראויה היתה הבלדה ההיא להיכתב וראויים יהיו שירי ההלל שעוד ייכתבו.
שירים על החלטות בלתי אפשריות, שהתקבלו באירוע רב נפגעים או בעת פציעה אנושה בתנאי לחימה ואי ודאות של שדה הקרב.
אלפי משפחות זכו לראות בגבורתם בידיעה שכל זה יכול היה להסתיים גם אחרת.
הם אינם זקוקים לתעודת הערכה או למגן, אלא רק לידיעה הפשוטה - הוא חי, מיוצב, הצלתם אותו.
עד לפצוע הבא.
"אזכור אותך תמיד, ענה אז הפצוע...אחי, אחי שלי"
אתם נצורים בליבנו לעד.
לחירות ישראל. קצין החינוך והנוער הראשי, תא״ל אופיר לויוס
