תהום פעורה בין שיבא לשיפא.
תהום העומדת על המרחק הקצר שבין ה'ב' הדגושה ל'פ' הרפויה.
אלא שבה בעת שבית החולים שיבא מקדש את החיים בית החולים שיפא עסוק גם בעניינים נפשעים.
ניתן להעריך שבשני בתי החולים נשבעו הרופאים והרופאות "להקדיש את חייהם לשירות האנושות... ולא להשתמש בידע הרפואי שלהם כדי לפגוע בזכויות האדם ובחירותו, אף לא תחת איום" (מתוך שבועת הרופא הבינלאומית 1948).
אלא שבית החולים שיבא (לצד בתי חולים נוספים במדינת ישראל) מטפל בימים אלו, בין כלל מטופליו, בעשרות רבות של פצועים מהמלחמה.
בית החולים יוצא יחד איתם למסע משותף של שיקום וחזרה לחיים מלאים וחיוניים גם נוכח המומים והנכויות שהוטלו בהם. על אף כל אלו מבטיח שיבא לעסוק רק ואך ורק באדם, במטופל, בפצוע ובמשפחתו - להעניק להם חיים ותקווה.
ואילו בבית החולים שיפא מתקיים 'שיפא של מעלה' ו'שיפא של מטה'.
למעלה שוכנים בוודאי גם חמלה וחסד לחולים ולפצועים, המובלים בקצב גובר לחדרי הטיפול ולמטה שוכנים מרצחים ומחבלים.
לוחמי צה"ל יותר קרובים בימים אלו לשיפא מאשר לשיבא, אך הם נושאים בליבם את חבריהם הפצועים, את חמלת הצוותים הרפואיים ואומה שמקדשת חיים ואהבת אדם ולא כסות של חסד ונימה של חמלה המכסה על בני עוולה ובני מוות.
תהום פעורה בין שיבא לשיפא ובין לוחמי צה"ל לבין מרצחי חמאס.
המרחק הפיזי קצר מאי פעם, וככל שאלו מתקרבים כך מתברר הפער המוסרי והערכי בין הנלחמים למען החיים לבין המקדשים את המוות.
לחירות ישראל.
לויוס.
