הבית ההוא והבית הזה -
הבתים שלנו !
ט' באב התשפ"ד - מלחמה
הם היו ארבעה. כולם זקנים מעבר לגילם. החורבן והמלחמה הזקינו אותם תוך זמן קצר.
בירידה לעבר הבית החרב, שהיה ביתם, הם מעט היססו. הזיכרונות החלו גואים בהם.
הבית נשאר חרב, התפארת היתה לגל אבנים חרוך ושותת דם, שכבר מזמן יבש תחת השמש הקופחת של חודש אב.
על חורבות הבית משהו התפרק בהם סופית, השועלים שיצאו מתוך החורבן חבטו בהם זיכרון ואימה, ואז גם עלה הבכי והציף אותם בחוזקה.
גמליאל, אליעזר ויהושוע לא עצרו את הדמעות, שאיימו לחנוק את גרונם מכאב ומיגון על השבר. רק עקיבא החל מצחק לעצמו.
ניתן לדמיין את ארבעת הרבנים מהמדרש הידוע, באיכה רבה, מהלכים בחורבות בארי וכפר עזה או בשיממון מטולה או שתולה ושואלים שאלות על חורבן לאומי ועל תקומה, על בכי ועל שמחה.
בשבר הגדול ובצמיחה ממנו יש מקום לבכי ולשמחה ('בכישמחה'). אלו אינם רגשות קוטביים. זהו רצף רגשי משלים ומתפתח, ספירלה של רגשות שנעה מהעבר אל העתיד.
בבכי יש געגוע לבית שאבד, ויש בו גם תקווה, הבכי הוא עדות להכרה בערכו של הבית ובחשיבותו למי שאבל ברמה הלאומית והאישית, אך הוא נעדר אדישות.
כל עוד נפש יהודי בוכיה, היא גם הומיה, היא לא אבדה. בשמחה יש הכרה באי האדישות של הבכי, בתקווה ובבטחון בהבטחת המחר שייבנה.
אלי ויזל התייחס לזכרון כך - "בגלל שאני זוכר אני מתייאש. בגלל שאני זוכר חובה עליי לדחות את הייאוש."
'הבכישמחה' הוא דחיה של הייאוש, קריאה לפעולה. זו מחויבות למחר, לצד הגעגוע למה שאבד, זו עדות לזיכרון חזק ומהדהד שהוא הבטחה לשוב ולבנות, לשוב ולהיבנות.
הרב סולובייצ'יק כתב כי "כשם שהאבל הפרטי מלמד אותנו על ערך חיי האדם, כך האבל הלאומי על החורבן מלמד אותנו על ערכה של האומה ושל ארץ ישראל... האבל על החורבן הוא הכרה בערך הרוחני העצום של עם ישראל ושל ארץ ישראל."
האבל הפרטי נמהל מדי יום באבל הלאומי. אנחנו ממשיכים להתאבל ולהילחם, לשמוח ולבכות, למות ולחיות למען הערך העצום של עם ישראל וארץ ישראל.
מתוך השברים תצמח תקווה מתוך המחויבות לבית שחרב ולבית שייבנה ימשיכו ויצמחו חיוניות והתחדשות.
אנחנו עם שלמד על בשרו חורבן ועוד חורבן ותמיד חזר ובנה, שב וצמח גם מתוך הגזע הגדוע. השורשים והזיכרון הם תנאי למחר. מתוך הסדקים נעמיק שורשים ונזכור כדי לדחות את הייאוש ולהתחייב לבית שימשיך ויבנה.
הבית שנבנה יחדיו בברית מולדת ועם.
ט' באב התשפ"ד - זמן מלחמתנו, זמן חירותינו, זמן אחדותינו וזמן תקוותנו.
לויוס.
