בשעה שבעולם חוגגים השבוע את בוא השנה האזרחית אנחנו נמשיך במאבק על חירות ישראל ואחדותו, נמשיך להילחם בעזה ובצפון ולעמול תוך הקרבה ומסירות על השמדת החמאס, השבת החטופים וכדי לאפשר לכלל הקהילות לשוב לישובי הנגב המערבי ולצפון המדינה - זהו הצו המרכזי שעומד לנגד עינינו. בכל תנאי ובכל מחיר.
על ראש השנה האזרחית אפשר להשית את המסורת היהודית, הנהוגה ביחס לראש השנה שחל בתשרי - חשבון נפש והתחדשות.
כדרכם של לוחמים ומפקדים קרביים לא נדרשים לנו דברי מליצה כדי לומר את אשר על ליבנו.
אנו מדברים במילים פשוטות על רעות ועל הקרבה, על אהבה ועל חירוף הנפש.
אנו מבקשים בפשטות, כי האדמה שפוצה את פיה ובולעת את עזה ובנותיה ברעש הפגזים ותחת תנועת הזחלים; אדמה זו, הספוגה בדמנו ובחיינו, תהווה זיכרון גם לנדודי סיני, כאשר פצתה את פיה ובלעה את קורח ועדתו.
אנו מבקשים שלכל המפלג והמשסע, שאינם מתגלים בקרב רעים הלוחמים כתף אל כתף, לא יהיה מקום גם בקרב אומה הנאבקת על חייה ועל יעודה.
תדע האומה כי הברית קמה ועמדה, ברית הלוחמים של עם ושל אדם.
תביט האומה על גיבוריה, אל העשן המיתמר, תדע היא את חובה להם.
כי מה היה עולה בגורלה לולא אותם הגדעונים שלא השיבו את ידם מחניתם ?
***
לפני כשבוע ביקרתי פצוע נוסף באחד מבתי החולים במרכז הארץ.
לצד מיטתו עמדה אחותו עם בטן הריונית מאוד, אחרי זירוז ורגע לפני לידה.
הפצוע ודאי לא תכנן להיות בבית החולים הזה וכך גם אחותו. היא רצתה ללדת במקום אחר, ובעקבות פציעת אחיה היא באה ללדת לידו בבית החולים שבו הוא נאבק על חייו.
חשבתי לעצמי כי זוהי מעין מטאפורה למצבנו בשלושת החודשים החולפים.
לא תכננו שזה יהיה מצבנו.
אנחנו נאבקים על קיומנו וחרותנו.
בהכרח ובתקווה המשבר יחולל לידה - הדבר תלוי בנו הרבה יותר מאשר בצרינו בחזיתות השונות. ברצותנו ובכוחנו ניצור מציאות חדשה-ישנה למען העם והמכורה.
לחירות ישראל.
תא"ל אופיר לויוס,
קצין החינוך והנוער הראשי
