יום הזיכרון לשואה ולגבורה התשפ"ד
ספק אם הנביא יחזקאל עצמו יכול היה להעלות בדמיונו את הבקעות והבורות שטמונות בהם עצמות היהודים - בבירקנאו, במאיידנק, בטרבלינקה ובמחנות השמדה וריכוז נוספים, כמו גם באתרי הרצח הרבים מספור.
זהו תיאור תנ"כי-ספרותי, שהתגלם במציאות בלתי נתפסת וחסרת תקדים בהיסטוריה היהודית והאנושית.
בקעת הגלות לא מנעה מהיהודים בכל תפוצותיהם לנסות לקרום עור וגידים, לשמור על הרוח בקהילות השונות ברחבי תבל. מעת לעת למדו היהודים על בשרם, כי רק בארץ ישראל יכולה נבואת ישעיהו להתגשם – "כימי העץ ימי עמי", רק בארץ ישראל לא יהיה היהודי נטע זר, נרדף ונודד ללא שורשים עמוקים באדמת מולדתו.
אלפיים חמש מאות שנה אחרי שהאל איבחן כי עצמות העם אומרות – "אבדה תקוותנו", כתב יהודי הוזה, חוזה ומשורר את 'תקוותנו'. בראשיתה של הציונות הוא קבע, "כי עוד לא אבדה תקוותנו". שני תנאים יש לה לתקווה בת שנות אלפיים – האחד כי בלבב פנימה תמשיך להמות נפש יהודי, והשני כי לפאתי מזרח קדימה תמשיך לצפות העין לעבר ציון ולירושלים. שני אלו היו גם קרן אור ותקווה בכל השעות האפלות של העם היהודי, ובשעתו האפלה ביותר – השואה.
ביום השואה הזה נצעד במדי צה"ל עם אלפי יהודים בבקעת העצמות שבאושוויץ.
השנה הזו קבלנו תזכורת כואבת לשנאת ישראל יוקדת ומתועבת, לאנטישמיות מתחדשת, לאין אונים, לטבח ולרצח מזוויעים.
בהיעדר שפה אחרת ובהימצא עולם מושגים המוטבע היטב בדם היהודי, אנו משאילים לחלון הבלהות מילים ומושגים מרצף הזוועות היהודי לאורך ההיסטוריה כולה.
השנה נצעד כדי לזכור, אך גם כדי להזכיר. להזכיר כי שנאת ישראל שרירה וקיימת, אך לצידה גם השתנה מצב היסוד של העם היהודי.
יש לנו מדינה, יש לנו בית לכל יהודי ויש לנו צבא עברי, שהוא גם צבא העם היהודי.
נהלך באושוויץ, כדי להזכיר כי המקום הזה חרב ואין לו תקנה, שם יצמחו רק זכרונות, אך לא תצמח שם תחייה.
כדי לדעת מהו המשכו של הסיפור עלינו לשוב לארץ ישראל ולהביט בסיפורו של העם היהודי, המקבץ את גלויותיו ומהלך קוממיות. הסיפור נקטע באושוויץ, בעפר אדם וממשיך בארץ ישראל, ובאדמת מולדת.
כאן נהלך ביישובי הנגב המערבי, שחלקם חרבו. פה יצמחו בתים וקהילות, פה תצמח תחייה מחודשת, משגשגת וחיונית. כדי לדעת מהו המשכו של סיפור הטבח, של יום החג המר והנמהר, נשוב פעם אחר פעם לשדות המוריקים, לסיפורים הכואבים, ולכישלון הצבאי המצלק את ליבנו. נעשה זאת כדי לחדש את בריתנו עם עם ועם אדם, עם מולדת ועם רגביה.
הסיפור לא נקטע, הוא ממשיך באדמת המולדת, דור אחרי דור. גם בכאב וביגון, יעלה האור על הבתים הנבנים ועל שדות הכותנה והפרחים האדומים.
בשמיני עצרת חווינו שעות של אימה, חורבן ואוזלת יד. חווינו מעט שבמעט מהוויית 'מילא 18.' גם נוכח הכישלון הצורב נבטיח כי נמשיך להגן על חירות ישראל בכל תנאי וללא תנאי, נשוב ונשגשג בכל חבלי ארצנו, ונשמח בזכות שניתנה לדורנו לחיות כעם חופשי בארצנו.
גם היום עומדים עלינו לכלותנו וגם היום שנאת ישראל והאנטישמיות המתחדשת מאיימות על המשפחה המורחבת שלנו ברחבי העולם היהודי.
אלא שהיום יש לנו אומה ויש לנו מולדת. יש לנו בית לאומי לכל יהודי המבקש מחסה בצל שורשיו. יש לנו צבא עברי שמוסר נפשו להגנת המדינה והעם.
אנו נטועים באדמת המולדת ועצינו העתיקים כבר נאמדים בימי העם בן אלפי השנים. דבר לא יעקור אותנו, ועץ הזית ימשיך וילבלב על כל ענפיו גם בעתיקותו, ימשיך להניב פרי וכתית מלא 'תקווה' ישראלית.
קצין החינוך והנוער הראשי,
תא"ל אופיר לויוס.
