"תדע כל אם עברייה כי הפקידה גורל בניה בידי מפקדים הראויים לכך..." (דוד בן גוריון).
יודע כל מפקד ראוי
כי האמא (וגם האב) שהפקידה גורל בניה בידיו מחפשת הבוקר 'פנטלים' לשבוע ניווטים בקורס מ"כים.
משם היא תיכנס לסופרמרקט הקרוב ותמלא עגלה שלמה למחלקה של הבן השני שיצא מעזה ליומיים ועוד רגע היא תתחיל נסיעה עם ליבה שיוצא אליו ואל כל רעיו במחלקה...(ומה היא תעשה עם ההודעה האחרונה רגע לפני תנועה - "אמא חסר גם ציוד שיפצור, תביאי גם קצת מיתרים דקים ❤️".).
בדרך היא תנסה לדבר עם הבן הבכור, שהוא כבר מילואימניק צעיר, עם הפלוגה שלו בצפון.
היא שמעה שחזבאללה תקף שוב פעם ליד מטולה. בדיוק שם המילואימניק הצעיר שלה נמצא.
רק שיענה...לוודא שהכל בסדר איתו.
בדרך היא תאסוף את אישתו. בחודשים האחרונים הם הפכו לחברות הכי טובות.
רק התחתנו וכבר מלחמה.
היא מצלמת לו את הבטן ההריונית שיראה שיש לו למה לצפות כשיחזור.
האשה הצעירה משתגעת לבד בבית עם הבטן ההריונית שלה, אז עדיף שתבוא איתה לבקר ליד עזה. גם אם ליבה בצפון והם יבקרו בפאתי דרום.
הטלפון הבא יהיה לבת הצעירה. שמצאה את הזמן הכי טוב לשרת ברמת הגולן. בזמן האחרון גם הדאגה אליה לא מניחה לה. מקווה שהיא תצא עוד מעט לקורס קצינות. לפחות בבה"ד 1 קצת פחות מלחיץ.
בנסיעה דרומה היא יודעת שהיא תשמע שוב את האמא של...בוכה, זועקת ומפליאה בדברים מחזקים לעם כולו, כאילו מדברת לעצמה ושלום העם כשלומה.
היא אמא, היא יודעת, שמאחורי החוזק והפליאה מהדיבור המוחזק, בפנים הכל קורס לתוך חור שחור של חלל שילך ויגדל.
היא רושמת לעצמה לנסות לבקר בשבעה.
היא מפחדת מכל מפגש כזה. זה מפגיש אותה עם הפחדים הכי גדולים שלה.
היא לא רוצה להיות שם. בצד המחזק והמוחזק, היא יודעת שאם חלילה...זה יקרע לה את הלב ושהכל ישתנה לעד. הספיק לה שלפני קורס מ"כים הבן נפצע בעזה, כמעט איבדה אותו אז. 'העקשן', לא וויתר וחזר למחלקה אחרי חודש.
עכשיו היא שמחה על כל 'פנטל' שהיא קונה לו, רק שישאר בקורס מ"כים ורק שלא יופעל. אומרים שכבר הגענו להכרעה ברפיח, אז שלא יופעל, שינווט, שישרט בסבך, שילך כל הלילה, שלא ישן, רק שלא יחזור לשם. לפחות שיהיה לה שקט בדאגה לאחד הבנים.
פתאום היא נזכרת באיש שלה, הם כולם הלכו אחריו, מה יש לו לחפש בגיל חמישים פלוס בעזה ?
היא יודעת שצריך רק לחזק אותם, היא יודעת שזה מה שהמדינה צריכה. היא יודעת שהם בדיוק במקום שהם רוצים להיות בו - עם החברים הכי טובים, עם מפקדים טובים ובמקום הכי משמעותי.
היא יודעת שלא מעניין אותם או אותה מי בא ומי נפקד. על הבית הזה צריך להגן בלי לשאול מי ומדוע ? פשוט ללכת למקום שצריכים אותם.
היא יודעת ומתפללת כל הזמן, כל שעה, שיחזרו בשלום.
שהם יסתכנו ושהמפקדים יסכנו אותם רק אם באמת צריך.
שיעשו את כל המשימות, לא משנה כמה זמן עוד ידרש. שידעו כמה הם מיוחדים, עם החיוך, ועם 'הנגב', עם הנכונות ועם המסירות. רק שישארו שלמים בגופם ובנפשם.
היא גאה בהם, היא גאה במפקדים שלהם, היא גאה שהם שם. והיא לא ישנה בלילות וכל רחש מקפיץ אותה, ממש כמו שהם היו קטנטנים... רק שהפעם זו המעלית שנפתחת, הצלצול או הדפיקה... שרק לא תהיה של המבשרים.
שלא יהיו יותר בשורות על הרע מכל.
כמה גבורה יש באמא אחת וגם באיש שאיתה ? כמה מנהיגות ועוצמה יש בהם ? מי שילדה ובראה, מי שגידלו וטיפחו נושאים גם אומה בליבם, אחרת אין שום הסבר לתופעה הזו של האם והאב ושדה הקרב.
קולה של האמא הוא חלק מניגון המנהיגות שלנו.
יש לנו מה לללמוד וממי לקבל השראה.
היא לא מבקשת צל"שים, היא לא מבקשת להתערב בהחלטות מבצעיות וגם לא זכויות יתר במדיניות או בפוליטיקה איזורית.
היא לא רוצה להפריע ובוודאי שלא נחשוב עליה באמצע הקרב.
היא רק תומכת בלחימה בשקט ובנחישות.
היא רק מבקשת שנננצח במלחמה הארוכה הזו. שהפחדים והלילות המיוזעים, שהאמהות והאבות שנסעה אליהן במהלך השבעה ובכתה איתם על בניהם ומחשש לבניה וביתה - כל אלו לא יהיו לשווא.
היא מייחלת שאנחנו המפקדים נהיה הכי מקצועיים והכי ערכיים.
היא יודעת שגם לנו יש אמא שדואגת כבר חודשים רבים ומאזינה להותרו לפרסום ועוצרת זעקה.
היא מתפללת גם עלינו ומבקשת שנמצא כוח עם כל פצוע ועם כל נופל שנוסף למנין החסר שלנו.
יודע כל מפקד כי אמא ראויה הפקידה גורל בניה בידיו.
אשרינו על האמהות והאבות הראויים.
שנהיה ראויים לכך תמיד.
קצין החינוך והנוער הראשי,
תא"ל אופיר לויוס.
