מנהיגות של תקווה!
בתוך השבר הגדול וצלקות ליבנו אנו נדרשים למנהיגות של תקווה. הנהגת התקווה ניכרת בסימני האדם, היחידה, הקהילה והאומה. בימים המתארכים של המלחמה עלינו להנהיג תקווה וללמד את עצמנו ואת אנשינו לחיות תקווה.
צומחים עם השבר
עלינו לחיות עם השבר, עלינו לצמוח מהשבר ואיתו. לא ניתן לאחות את השבר, לא ניתן למחות את הכתמים, עלינו להימנע מיישוב הקטבים.
עלינו ללמד זכות על הצמיחה מהשברים, מהכתמים, מהסדקים ומהצלקות. הם ילוו אותנו מעתה ועד עולם, הם יהפכו לחומר הבעירה החזק ביותר לקומת התקווה ולעתיד מיטיב.
שפתנו צריכה להיות שפה דיאלקטית, שפה של שניות ושל הכרה בשבר לצד הצמיחה ממנו, שפת ההכרה בכשלון לצד בנין העתיד. עלינו ללמד את ליבנו לבעור גם מתוך הסדקים והשברים.
אחריות מוסרית
עלינו להנהיג תחושת אחריות מוסרית בקרב כל אנשינו על כשלון ה-7 באוקטובר ועל התיקון הנדרש ביחידה, בצה"ל ובחברה הישראלית. האחריות המוסרית היא של כולנו. אמנם יש גם כאלו הנושאים בדין ויש להם אחריות ישירה על שרשרת האירועים והתוצאות הקשות, אך תיקון אמיתי ותקווה ייכונו רק אם כל אחד מאיתנו יחוש אחריות מוסרית לתיקון, לבנין ולהפחת התקווה.
אחריות היא שייכות, וכך כגודל האחריות גם גודל השייכות. בהיעדר אחריות מוסרית לתיקון מוציא עצמו האדם מן הכלל. תחושת האחריות והמחויבות לעתיד הן חלק מרכזי בתפקידי המפקד כמאחד, משייך ומלכד.
עוגני אמון
האמון נשבר. הדבר ניכר באמון במפקדים הבכירים, באמון במערכת הצבאית, באמון ביחס למסוגלות של עצמנו, באמון במוסדות המדינה, וביחסים המופלאים שבין הצבא לעמו. בתוך שברי האמון אנשינו זקוקים לעוגנים חדשים - ישנים של אמון ומשמעות ביחסנו לחברים, ליחידה, למשימה, למפעל הציוני ולעם ישראל.
עלינו ללמדם לאחוז בעוגני אמון הכרחיים לתפקוד ממושך במלחמה ובמלאכת השיקום שתגיע לאחר המלחמה.
היעדר תשובה ל'למה' תסדוק ותקשה על כל ה'איך'?
עלינו להעניק סיבה, הנעה חדשה - ישנה לצה"ל ולאנשינו כולם.
פרספקטיבה לעבר
תקווה נובעת גם מתוך הענקת פרספקטיבה לאנשינו. היכולת המנהיגותית להרים את הראש מעל המים ולחוש בקריאת הדורות. זהו רגע קשה מאוד בדברי ימיה של מדינת ישראל; במושגים של הזיכרון היהודי הוא חידוש חסר תקדים לאחר כמאה דורות בהיעדר ריבונות.
ב- 76 השנים האחרונות חוותה מדינת ישראל עליות וירידות ואין ספק שזהו מרגעיה הקשים ביותר, אך בל נשכח שיש לנו מדינה ואנחנו עומדים הכן עם גורלנו שלנו, הטעויות הן שלנו, הכשלים הם שלנו, הגבורה היא שלנו וכך גם הבטחת המחר. כל אלו נשללו מיהודים לאורך דורות רבים. הזכות להיות עם חפשי בארצנו היא פרספקטיבה חשובה בשעות הארוכות של אי הוודאות שעוד עומדות לפנינו.
פרספקטיבה למחר - דור תשפ"ד
הדור הזה הוא דור מופלא והוא הבטחת העתיד שלנו. דור שחווה בכישלון הגדול ביותר שלנו וברגעי הגבורה והתקומה הגדולים. דור שמתעצב ומתחשל מתוך מלחמה קיומית על מדינתנו ועמנו.
ראוי הדור הזה, בסדיר ובמילואים, לעין טובה ולב טוב מכולנו. ואולי זו התקווה הגדולה ביותר - הדור הזה יעצב את עתידנו. גם אם החודשים הקרובים לוטים בערפל, הרי שבטווח הארוך המנהיגות הצבאית, החברתית והציבורית שלנו תצמח מדור תשפ"ד שיהלך כנפילי דור המייסדים קוממיות לעתיד טוב יותר.
מה היה או מה יהיה ?
שפת התחקיר עוסקת בשאלה מה היה? שפת התקווה עוסקת בשאלה מה יהיה?
לצד התחקירים ותהליכי הלמידה החשובים עלינו לשאול מה יהיה? לא פחות ממה היה? במידה מסוימת ניתן להניח שבחלק מהיחידות תולים באופן שגוי את השאלות זו בזו. בשפת התקווה אין קשר מלא בין השאלות.
גם אם התשובה לשאלה מה היה? תגלה ניקיון כפיים והיעדר הקשר לנסיבות ולאירועים אין לכך חשיבות גדולה. הטראומה הלאומית והתוצאה הקשה מאוד משפיעות עלינו הרבה יותר מכל תחקיר. עלינו לדבר גם בשפת התחקיר והלמידה וגם בשפת התקווה והעתיד.
מתוך בור ההפיכה, נקבע עם אנשינו פסגות, יעדים, מחויבות ושייכות מחודשת שיהוו רכיב בהר התקווה של כולנו. משם נוכל גם להשאיל שמחה לימי היגון הקרובים.
מבט פנימה
עלינו להוביל את אנשינו כאשר אנו מחוייבים למשימה ואליהם לפני כל דבר אחר. הדבר נכון תמיד, ובייחוד ברגעי משבר. סדר עדיפות זה הכרחי לפני כל מחוייבות לגורמי חוץ או למפקדינו. זהו השיקול הראשון במעלה. אנשינו מבקשים שנביט בהם בפליאה ונאהב אותם תמיד, וברגעים של מלחמה יותר מתמיד. עלינו להמשיך להתרגש ממעשה ידיהם, להביע הערכה כל יום, לחבק, להביט בעיניים, לשוחח בכל נושא ובכל מצב, להתבונן בפליאה בעוצמה שלהם ושלהן, ובה בעת לשמור עליהם מהשפעות רעות ומשיקולים זרים.
משימות קדימה וקריאה לפעולה
מנהיגות של תקווה היא גם קריאה לפעולה והיפוכה אדישות, פאסיביות ותחושות חוסר מסוגלות. משימות חדשות לקום אליהן כל בוקר. משימות מיידיות ומטרות ארוכות טווח. הענקת תחושת מחוייבות לשיפור מתמיד ולקידום עקב בצד אגודל כחלק ממשהו הגדול מאיתנו. תרומה יחודית ואישית לסביבה הצבאית והאזרחית. קריאה לפעולה, מחוייבות ומשימות לקום אליהן כל בוקר מחדש משמרות חיוניות ומאפשרות לתקווה להתקיים.
הזדמנויות
לא תכננו את השבר הגדול. לא תכננו את הכישלון. היינו מעדיפים כולנו שכל זה לא יקרה. אבל זה קרה, ואם זה כבר איתנו לנצח יש במצב גם הזדמנויות רבות. שפת התקווה היא גם שפת ההזדמנויות והאפשרויות. ברמה האישית, היחידתית, הצבאית והלאומית אפשרויות חדשות מונחות לפתחנו ועלינו לאחוז בהן ולקדמן. לא בכדי בעברית משבר הוא מקום הלידה. מתוך היגון והכאב ומתוך השבר עלינו ללדת הזדמנויות ואפשרויות. מנהיגי תקווה לא מפספסים משבר טוב.
לחוות תקווה
מנהיגות של תקווה מעצבת את האופן בו אנו חווים את החיים ולא מתמקדת רק במציאות הנוכחת עצמה. אנו לא קובעים תמיד את נסיבות ההוויה, אך תמיד יכולים להשפיע על האופן בו אנו חווים אותם.
תקווה אינה תמיד רציונאלית אבל תמיד נבחר בה כחלופה המעודפת על פני ייאוש, אדישות ותסכול מגורמים שונים שאין לנו שליטה או השפעה עליהם.
מנהיגות של תקווה ממוקדת בחוויה מיטיבה, מייצרת תחושת מסוגלות, מחוייבות וקריאה לפעולה לאו דווקא בהקשר הדוק למציאות הנוכחת בהווה.
מפקדים של תקווה יוקדת -
"חוֹצְבִים אָנוּ גּוֹרָל בְּיָד רָמָה,
נוֹשְׂאִים בַּלֵּב תִּקְוָה יוֹקֶדֶת.
אָנוּ זוֹכְרִים כִּי יֵשׁ לָנוּ אֻמָּה,
אָנוּ יוֹדְעִים כִּי יֵשׁ לָנוּ מוֹלֶדֶת."
(יצחק שנהר)
בתקווה יוקדת.
לויוס.
