שלושים ואחת שנות שירות בשליחות העם והאדם
יודע אני, כי את תבנית נופיי חב אני למולדת המשותפת שלנו.
כמה צל העניקו לי האלון והאלה, כמה סבלנות לימדני החרוב וכמה התחדשות לימד אותי הקטלב.
השלפים ריפאו את כל הצלקות בשדות הקצורים, וריח ההדרים מילא אותי פעם אחרי פעם בזיכרון ובהדר.
ארצי לימדה אותי להסתפק במלוח כחטיף לבוקר, וברותם כדי לחמם בו את לילות הנגב הקרירים.
האדמה העניקה לי מים צוננים בפלגי הליטאני כאשר המים נגמרו באחרון הבקבוקים.
מולדתי לימדה אותי להאזין לשקט, לקולות ולהיות דרוך.
לעיתים גם אנחנו נדרשנו לשמור עליה כפי שהיא שמרה עלינו.
היא לימדה אותי על חום ואהבה, כאלו שלעיתים שרפו אותנו, כדי להגן עליה מלהט השמש הקופחת.
היא העניקה לי את הזכות להרוות את אדמתה. לתת לה אהבה. לזכות בה בכל לבבי ובכל נפשי. בכל מאודי.
היא זיכתה אותי בלילות רבים מספור של ניווטי בדד. לנוע חרישי ולא לחשוש להתברבר. בארצנו הקטנטונת, השורשים תמיד מאפשרים לחזור לעוגני הזמן והמקום ומשם להמשיך ולדייק פעם אחר פעם אזימוט טווח, אזימוט טווח, עבר ומחר, עבר ומחר עד לפיצול הוואדיות הבא.
הלילות האלו העניקו לנו את הזכות בליל חנייה ולהימנות על שורות הלוחמים, בתחילה כְּשרי עשרות ולאחר מכן כְּשרי מאות ואלפים.
היא זו שאיפשרה לי לשאת את משקלם על כתפיי בקלות יחסית כי משקלנו נישא על תלמיה, על גבי השכבות הגיאולוגיות של מדבר יהודה וברכותן של הדיונות העוטפות בפאתי המואסי.
היא לימדה אותי לאהוב את ייסוריי. להזיע, לחוש באבק הדרך ובפצעים המדממים דרך פעימות ליבה, בעיקר ברגעים הנדירים בהם ליבי וליבה פעמו באותו הקצב.
היא קראה באוזניי 'ציון וירושלים' גם בהמולת הקרב.
ניגונה לא עזב את חיקי בקסבאות, במחנות הפליטים ובעליות הבלתי נגמרות של הסלוכי.
היא אהבה אותנו בכל טרסה, ובכל מעבר הכרחי. בזכותה למדתי להעריך רגע של חום בערפל הכבד, רגע לפני הקלעות או בעליות הגשומות לכפר או לעיר המתבשרות בבואנו ברגע האחרון רק בזכות גשמי הברכה ואבני הברזל.
היא העניקה לי את הזכות להכיר רבים ולהכיר ברבים. כולם היו תבנית נוף מולדתה. מהכפר ומהעיר מכל קצוות הארץ ניתנה לי הזכות לפגוש את החיים ואת המתים. מפקדים ורעים שחקוקים בי, שמהלכים עימי בדרכיה המופלאות. סיפורו של היחיד הפך לנו לסיפור משותף - סיפור משוגע על אדם ועל עם ועל ארצם.
בכל רגב ובכל תלם טמונים זכרונותיה. היא ארגה אותם לדמותי כאשר פגשתי את עלי בשילה, את ירמיהו בבור ההפיכה ואת שאול בגבעה. היא מספרת סיפורים מכל הז'אנרים, יש לה הומור טוב, וגם חורבן ותקווה, הנעים בין ההר החרב והחומות הפרוצות ליבנה ולציפורי.
היא העניקה לי את סיפור חיי.
ואחרי הכל הרי היא מלאת תקווה. היא ראתה כבר דבר אחד או שניים. היא לא נבהלת במהרה מכל צר על הבית או מצרה מבית.
היא לוחשת לי מדי פעם בשיא העלייה - "תנשום ילד. תשמח בזיעה. אני פה איתך. שומרת. אוהבת. מחבקת בכל משעול. מלמדת ענווה בגאיות ומעניקה מבט למרחוק בהרים. נשבענו האחד לשנייה. אתה ואני. עכשיו תורך לספר את הסיפור ולכתוב בי סיפורים שיסופרו לאחרים. תמשיך במסע."
ואני כמעט ללא קול אומר שנית - "תודה לך ארץ אהובה."
על גבעה אחת קטנה בגוש עציון המכורה העניקה לי את מכורתי השניה, את מלי, שאחזה בליבי והפכה גם אותנו למולדת.
עכשיו נבו, גלעד, טל, ירדן, מעין ויובל שכל אחד משמותיהם הוא סיפור מולדת, עכשיו אתם ממשיכים להלך במסעות משלכם. מסעכם ומסענו משתלבים מתוך אותו הגזע ואותם השורשים של עם עתיק יומין. עם שידע גם כאשר גזעו נגדע לינוק משורשיו ולהצמיח ענפים ופירות לרוב. אני מודה לכם על הערכים. במקרה שלכם מופלאים שלי. אתם אלו השותלים בי ניגונים.
מלי שלי, המסע שלנו עבר מגוש עציון, לשומרון, למישורי החוף, לשרון ולגליל התחתון. בכל מקום היה איתנו המקום.
את הבאת שכינה לחיי. סעדת אותי וליווית אותי ברגעים שהיו לנו למזכרת דמים. המכורה ניבטת מעינייך במשפחה ובעשייה המבורכת שלך בהתיישבות ובקליטת עלייה. כל רגע בעשרים ואחת השנים האחרונות את היית לי ההשראה.
בשלושים ואחת השנים האחרונות צה"ל היה ביתי. בזכותו העמקתי שורשים בחבלי הארץ ובמארג האנושי המיוחד שלה.
צה"ל הוא שלנו, של כולנו. הוא יחיד ומיוחד. יחודו אינו ניכר לא בגודלו ולא בעוצמתו הצבאית, אלא ובעיקר ברוחו המיוחדת, במארג האנושי שלו וברוח העם הזורמת בעורקיו.
בשנה החולפת ידענו שבר, סדקים וכתמים.
איננו יודעים מה ילד יום, אך אני בטוח שבחלוף השנים נצמח ונפרח. ימי היגון ישמשו כחומר בעירה לחיזוק הרוח והחוסן. בחלוף השנים הצפון והנגב המערבי ישגשגו ויהפכו למרחבים חיוניים ומתחדשים. מן הבעירה תצמיח אדמת המולדת כוחות חלוציים ואדמתה הפוריה תשיב רוח לכל שדות חיינו.
אני מאמין בדור תשפ"ד המופלא. הוא קם, יקום ויקומם.
רוח האנשים, רוח העם ורוח הצבא יפיחו רוחם בעתיד משגשג ומדינת ישראל תממש את ייעודה לאדם ולעם.
תודתי נתונה לעשרות אלפי החיילים, שפיקדתי עליהם, ופגשתי בהם בעשורים האחרונים. אני מחבק את כולכם. תמיד הייתם מקור כוחי וסוד חיי. השתדלתי לאהוב כל אחד ואחת מכם. השתדלתי להצמיח ולטפח. בכל פעם מחדש לא ידעתי אם זרעתי ברוח או בלבבות, אך תמיד זרעתם אתם בליבי תקווה יוקדת ושמחה לקראת הבאות.
בחישוב פשוט הגעתי רק לאמצע המסע. המולדת ממשיכה בקריאתה, העם ממשיך בקריאתו, וקול השכינה נשמע למרחוק, בעיקר בימים האלו.
אני מחדש שבועתי גם בסיום שירותי ואומר כאן בפניכם - הנני!
אאסוף את כל השברים והצלקות, את האותות והמילים ואנסה להמשיך ולתקן בעולם מדי יום ביומו.
כפי שאמי אמרה לי ברגעיה האחרונים - 'עיוני השתדלתי'.
כצוואתך, אמא אהובה, אביט בכל הנִקְרה בדרכי בעין טובה ובלב טוב ואשתדל לעשות רק טוב וחסד.
ניגונך נמשך ממני והלאה.
לכל רעי ולכל מי שליווה אותי במסע עד כה, דעו כי השירות בצה"ל והמפגש עם רבבות היה עבורי זכות גדולה ועשה עימי חסד במשך שנים רבות. הלוואי שהצלחתי אני להעניק כפי שאתם וצה"ל הענקתם לי.
לסיים את שירותי בחיל החינוך היה סדרת חינוך מתמשכת על רוח ואנשים.
הטבעתם בי חותם גדול. זרעתם עם ומולדת, זרעתם דורות, בבעירה הפנימית שלכם לתקן עולם ולאהוב אדם.
פעם נוספת - הנני שלחני.
המסע רק החל.
השליחות ממשיכה.
תודה לכל הצועדים במסע השליחות הגדולה שלנו למען עם ואדם.
נפשי לעד קשורה בנפשכם.
לויוס.
