התכנסנו אט, אט לשיחה על הקרב ועל הנופלים ועל הפצועים.
רוחם איתנה, אך כבד ליבם.
רואים בעיניים שמבינות לחימה. גם אחרי שהם פרקו את הפק"לים מהגב, המשקל נותר כבד יותר מזה של הימים שקדמו למלחמה. ההליכה פחות קלילה, אם כי נחושה יותר.
גם בחיוך יש משקל אחר והחיבוק שמחבק אפילו יותר. זה לא נעים, אנחנו בין לוחמים אבל "תן חיבוק"... אנחנו צריכים את זה.
חלקם הספיקו ללכת לביקור חפוז של המשפחות והפצועים, חלקם יבקרו אותם רק אחרי המלחמה.
עכשיו, נוהל קרב למשימה הבאה ופנינו לקרבות הבאים... ובכל זאת מתנהלת לה שיחה על מה שהיה ועל מה שעוד יהיה.
על מה מדברים במעגל לוחמים ?
מדברים על משמעות ופשר. מזכירים את הנופלים, את הפצועים, את המאמץ העילאי ואת כאבנו שלא היו לשווא.
אין בכך נחמה מלאה, אך לא אותנו עצמנו אנו מחפשים בבירור, אלא את אחינו ואחיותינו, את פקודינו, את מדינתנו ואת עמנו.
מדברים על המשימה הבאה. הנפש זקוקה לאחוז בנוהל הקרב, בתרגולת הבאה, בטכניקה הקרבית ובסדר הפעולות הבא,
בדבר מה מוכר ומעשי.
זה הכרחי למשימה הבאה, ולא פחות מכך גם לנו עצמנו.
מדברים על אחריות ועל אשמה ועל 'אילו' ומתמקדים בחיים, בהמשכיות, בצמיחה. האחריות תינשא על כתפינו לעד ככוח מניע, אין סופי. בחלל יש אינסופיות וכך גם בתנועה הנובעת ממנו. זו מחויבותנו לנופלים, לנרצחים ולחיים.
מדברים על הרעים ועל הפלוגה. אין מקום מוגן יותר.
רגע אחרי השיחה ניגש אליי חייל, עיניים מוכרות של מי שראה דבר אחד או שניים. אמרתי לו: "אני די בטוח שהפלוגה והחטיבה ינצחו בלעדיך, אבל ספק אם אתה תנצח בלעדיהן."
כי אין מקום מוגן יותר מהפלוגה, מהרעים שאיתך, מהמפקדים שמובילים ומהמשימה לפנים.
מדברים על אהבה תוך כדי מימוש המשימה, על יד על שכם ועל היכולת לעצור לרגע, לעיתים תוך כדי המולת הקרב ולהביט בעיניים, לזרוק מילת עידוד ובהזדמנות הבאה לעבור במגנן או בבית, שהפך למוצב, ולעצור ליד הלוחם, הכיתה או המחלקה - עצירה קצרה לשיח לוחמים, שלא להחסיר שיחה על אהבה.
מדברים על השכול. על פצע שהולך ונפתח ועל חלל שאין לו סוף. על 'וידום אהרון', כי משהו בפנים נעצר. ועל המחויבות האינסופית של כולנו לכל אלו.
זו אהבה שאינה תלויה בדבר - ניקח בה חלק בענווה ובחיבוק גדול. זה לתמיד, זו משפחה - עכשיו גם שלנו. זה מחזק גם אותנו.
מדברים על פצועים. על גוף ועל נפש. על המסע הארוך שהם, הרעים, ילוו עוד שנים רבות.
זה מסע כומתה שלא נגמר, ולא תמיד ממתין בסופו טקס לצועדים. ויש בו גבורה והתעלות הרוח על החומר. ויש בו רגעי בדידות והתכנסות. ויש בו כאב לא מוסבר לעיתים, כי הגוף מטבעו מחפש את החסר. ויש בו השראה ומופת ועוצמה אנושית שבסופו של יום תעניק תקווה ותגבר על היגון והכאב.
מדברים על עם ועל אדם.
על רוח גדולה של משפחות, קהילות, מדינה ושל עם. הרוח שנושאת אותנו על כפיה, היא מגש הכסף שלנו כפי שאנו שלה. דבר לא יתקיים בלעדיה והיא מזינה את רוחנו כפי שאנו מזינים את רוחה.
מדברים על כך שהלוחם חווה יותר מתמיד אי שלמות, סתירה פנימית - 'בדמייך' ו 'חיי'. בה בעת הוא 'במשבר הרים' ו'בקול דממה דקה'. הוא גובר על כשלונות ועל הצלחות מתוך השלמה עם החלקיות של כל אחד מהם, ומתוך הידיעה הבלתי מתפשרת שכוח החיים, כוח הרעים וכוח השליחות מאפשרים את כל אלו.
הדיבור פסק, השיחה תמשיך להתקיים - ללוחמים יש את הדרך שלהם. לא הכל נאמר. יש שפה כזו מיוחדת שנוצרת ונצורה בליבם.
עכשיו, למשימה הבאה - עד לניצחון.
לחירות ישראל.
לויוס.
