בשבוע שעבר, התרחש רגע מיוחד: תיאטרון צה"ל העלה לראשונה את הפרזנטציה של המחזה החדש שלו, "אהבת אחים".
זה לא עוד מופע תרבות ולא עוד הצגה שחולפת ומותירה רושם רגעי, אלא יצירה שמבקשת לעצור, להישיר מבט אל תוך המציאות שלנו ולתת לה מילים, דמויות ועומק תוך ביטוי יצירתי.
המחזה מבוסס במלואו על עדויות, ראיונות ותחקירים שנאספו מפרוץ מלחמת ״חרבות ברזל״ מתוך השטח ומהאנשים עצמם. סיפורים אמיתיים של חיילים וחיילות, לוחמים ולוחמות, מפקדים ומשפחות – כולם נארגו יחד ליצירה תיאטרלית אחת, שהצליחה להיות גם אישית וגם קולקטיבית, גם כואבת וגם מנחמת.
אורך ההצגה הוא כשעה וחמש דקות, אבל התחושה היא שהיא ממשיכה ללוות את הצופים בה, הרבה אחרי שהאורות באולם כבים. אמנם המחזה נכתב מתוך מחשבה על סדרות עיבוד לחימה, אך אי אפשר שלא להרגיש שהוא נוגע בכל מי שצופים בו, לא משנה מה תפקידנו בצבא או איפה היינו ב-7 באוקטובר.
וזו בדיוק הכוונה. לאפשר לעבד, להרגיש, לדבר: בעולם הצבאי, לעיתים קרובות אין לנו את הפריבילגיה לעצור לרגע. להרגיש באמת. אבל כאן – בתוך האולם, דרך הדמויות, במילים שנאמרות על הבמה – יש הזדמנות לנשום ולעבד.
״כל הדופק השתנה לשעה ורבע״
תגובות הקהל אמרו הכל: "איך שסצינת הפתיחה התחילה, היו לי צמרמורות בכל הגוף", שיתף חייל שצפה בהצגה. "הלב הרגיש את זה. כל הדופק השתנה לשעה ורבע", סיפרה אחת הקצינות.
תיאטרון צה"ל הוכיח שוב את מה שאנחנו כבר יודעים: שלתרבות יש תפקיד קריטי גם במקומות הכי לא צפויים. שהיא לא רק תוספת, אלא חלק בלתי נפרד מהעבודה החינוכית והערכית של צה"ל, במיוחד בימים כאלו.
"אהבת אחים" הוא לא רק מחזה. זוהי מראה, יד מושטת ועדות לכך שגם כשהכול מתפרק, אפשר למצוא מילים. ואם מוצאים את המילים – אולי אפשר גם להתחיל לרפא.
