משולחנו של קח״ר

להורדה לחצו כאן

מפקדים, מפקדות.
שנה חדשה בפתח.

המלחמה בזירותיה השונות נמשכת, אדישה לחילופי התאריכים, העונות, והשנים.
ובכל זאת, בתוך הכאוס הגדול של מעגלי הזמן, ניתנו לו לאדם מועדים וחגים, כדי לתת סימנים בחייו, כדי לעשות בהם סדר, כדי להעניק לעצמנו אפשרות, בחיים הפרטיים והלאומיים כאחד- לעצור, ולו לרגע. בגבול הלבנון, בשכם, על סף הפיר ברצועת עזה, בקצה גבול אֱדוֹם, בסוף האופק של הים, בין שמים לארץ- לעצור לרגע, לחתום פרק, לפתוח אחד חדש, ולזכור ששניהם חלק מסיפור אחד ארוך.

​

"אנו עומדים על סף מפנה רב תמורות, שלא היה אולי כדוגמתו בתולדותינו. מתחוללת מהפכה יסודית בהיסטוריה היהודית", כך כתב דוד בן גוריון אי שם בימים שבין מבצע חירם למבצע חורב. דברים שמהדהדים כאילו נכתבו בעיצומו של ליל המטח והיירוטים של אמש, או בכל ערב דרמטי אחר של החודשים האחרונים. 
ואז, בעיצומה של מלחמת הקוממיות מתפנה ראש הממשלה ושר הביטחון לטעון טענה: דָּרוּשׁ סיפור, ולא רק ניצחון. "כאן אפשר לשאול", מתעכב הזקן, "למה הדיבורים והבירורים עכשיו? כלום אין חובתנו לרכז עכשיו כל מעיינותינו וכוחותינו במטרה אחת ויחידה – למען הניצחון?" ומשיב: "התשובה היא פשוטה: בירור זה הוא צורך הניצחון. 
לא ננצח בכוח פיסי שלנו בלבד [...] לנו דרוש יתרון רוחני". 

ה"תחרות" האסטרטגית כאן היא לא רק על עליונות אווירית, מודיעינית, טכנולוגית- אלא גם על היכולת לספר את הסיפור של תקומת ישראל בארצו; לספר אותו כסיפור חיוני, מעורר השראה וגאווה. להיות עם חופשי בארצנו. להגן על קיומה של המדינה, על עצמאותה ועל ביטחון אזרחיה ותושביה.
כמה אנחנו מתפנים לספר את הסיפור הזה לפקודינו? כמה אנחנו עצמנו מצליחים לראות, בתוך הרעש הגדול- את הסיפור השלם?
היו לנו כמה מבצעים בשנים האחרונות שאיכשהו תמיד נגמרו בשיחה על "תמונת ניצחון". נראה שהדיבור הזה נעדר מהמלחמה הזו. ואני לא חושב שזה בגלל המילה ניצחון. זה יותר בגלל העניין עם התמונה: זו לא מלחמה עם תמונה בקצה, זו מלחמה שבמידה רבה היא מאבק בין סיפורים. והיכולת לעסוק בסיפור הזה, תוך כדי הלחימה, תוך כדי המלחמה- היא צורך הניצחון והיא חלק מהדרך אליו.

​

"חשבנו שהמשימה של המייסדים הושלמה", אמר השבוע המנכ"ל הנערץ של דפוס בארי בטקס בבית הפלמ"ח. "חשבנו, אבל התברר שאנחנו רק באמצע הדרך, הסיפור שלנו טרם הושלם. [...]הגורל הוליך אותנו לנקודה הזאת. מכאן כל אחד יכול לבחור מי הוא ולאן הוא הולך. אנחנו לא מתכוונים לוותר על חלקת האדמה שהסבים והאבות שלנו העניקו לנו. בכוונתנו לנסות ולהפוך את השבר הגדול לסיפור של תקומה". 
עולה לבמה בחור, שאמור להיראות כמו מנכ"ל של בית דפוס, ונראה כמו שילוב של מישהו מהנוי של הקיבוץ והיפסטר תל אביבי, כשברקע אתה יודע שעבר עליו הנורא מכל, ומסביר לך שעוד לא אבדה תקוותנו. מאיפה האנשים האלה? מאיפה הכוחות הנבואיים שלו? מאיפה הכוחות של שרית זוסמן, שמסבירה מעל קברו של בנה, רב סמל במילואים בן זוסמן, זכרו לברכה, שנפל בקרבות בעזה: "בתור מספרת סיפורים אני אומרת לכם, לסיפור שלנו יהיה סוף טוב [...] אנחנו נחיה ונשגשג ונבנה". 
ההתחלה של הסוף הטוב הזה קשורה לניצחון הרוח והרצון, היא קשורה לאומץ הלב של דור המפקדים והמפקדות, הלוחמים והלוחמות. היא קשורה לכושר ההתאוששות וההתמדה של צה"ל בשנה האחרונה. זה סיפור יחיד במינו. לסיפור שלנו אין אח ורע בתולדות העמים ואנחנו כותבים אותו פרק אחר פרק, ויהיה לו סוף טוב מפני שמדינה שלהמנון שלה קוראים "התקווה" לא יכולה לבחור אחרת. 

​

לפרק הזה בסיפור יהיה סוף טוב, וראש השנה החדשה הוא הזדמנות טובה לספר אותו. כמו שאמר הזקן- זהו צורך הניצחון.
היכן שתהיו, בכל קצוות הארץ לאורכה, לרוחבה ומחוצה לה, מי ייתן ויתקיים בנו הפיוט: 
תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ
תָּחֵל שָׁנָה וּבִרְכוֹתֶיהָ​

סמואל

להורדה לחצו כאן

שייקה גביש הלך לעולמו בעיצומו של ראש השנה. הוא החל את שירותו בפלמ"ח בגיל 18, וסיים את מלחמת השחרור כמפקד הגדוד הראשון בחטיבת יפתח. לימים היה גם מפקד פיקוד הדרום במלחמת ששת הימים. קצרה היריעה מלפרט את תרומתו לביטחון המדינה, למורשת צה״ל, לסיפורו של דור התקומה. ובכל זאת, כמה הערות, עם לכתו.

במחקר שערכתי פעם על דפים קרביים, דפיו של גביש כמפקד פיקוד הדרום היו בעלי נוכחות מרשימה. 
הקריאה בסופו של דף מס' 1- ״קדימה לקרב ולניצחון״, הועתקה וחזרה על עצמה אינספור פעמים בדפיהם ובפקודות הקרב בקשר של מפקדים מאז ועד היום. 
דפי הקרב שלו נוסכים רוח ועוצמה גם במרחק של למעלה מחמישים שנה: ״רידפו באויב והכוהו, חיזרו ופיגעו בו; עד ימוגר בחרב לוחמי הניצחון"; "לוחמי הדרום! זקופי קומה, עשירי קרבות, גאים על מלחמתנו, הגענו אל גדות התעלה ולמבואות ים סוף", וכן הלאה. וביניהם, עם כל העוצמה הבלתי מתנצלת של תנופת הניצחון, היה דף אחד שחזר ועלה כמו עוף חול. דף מ-1967 שמופץ כ-48 שעות לאחר פרוץ הקרבות. 
הוא מנתח בו את המציאות המדינית בעזה, ומסביר דרכה מדוע האזור נמצא בשליטתנו, ולכן באחריותנו. הוא מתאר כיצד התפרעויות ופגיעה באזרחים יהרסו ויפגעו "במאמץ לקיים חיים סדירים" וכיצד הם גורמים ל"הסחת דעתו של החייל מעיקרי המשימות שהוטלו עליו". באמפתיה פיקודית וכנות, הוא מתאר כיצד "יש פיתוי רב בעובדת היותנו צבא מנצח וכובש", ועד כמה "דרוש מאמץ נפשי, בגרות והכרה אנושית נבונה ושליטה עצמית, למען מניעת ביזיון הביזה". וממשיך: ״לוחם! עזור לחברך ברגעי חולשה. מנע אותו מלהכתים את כבוד צה"ל, כבוד היחידה, וכבוד האדם״. 
וכך, במופת של מחנך ומפקד, הוא יצר את מה שעד היום הוא בעיניי הדוגמא התמציתית הטובה ביותר שאני מכיר לאיך מטמיעים ערכים בצבא לוחם.

​

גביש הלך לעולמו בגיל 99. הגיל לא חריג בקרב הפלמחניקים שעדיין איתנו. אין עוד הרבה שנים בהן נוכל להסתכל להם בעיניים ולשמוע איך הם נלחמו על מדינה שלא ידעו אם תקום. ואכן בשנים האחרונות היו מספר יוזמות מבורכות לחיזוק הקשר בין דור ההווה לדור התקומה. אחרי השנה האחרונה יש לכך משנה חשיבות- מדור תקומה אחד למשנהו.
בנו של שייקה, תיאר בהלוויה כיצד במשך שנים, כאשר שאלו אותו מה ירצה לעשות כשיהיה גדול היה עונה ללא היסוס- פלמחניק. 
ובאמת יש משהו בתחושה הזו של "פספסנו". הקימו כבר את המדינה הזו, והיה כאן כבר פלמ"ח, ובנו פה יישובים, וזה היה הדור, ועכשיו זה אחרת. 
ואז אתה חושב על השנה האחרונה ומגלה עד כמה הפלמ״ח עדיין כאן. והדור, והתקומה. כולל מש"קיות שקוראים להן ככה, וכאלה שהן ככה גם בלי שקוראים להן, וכיתות כוננות שהן כוננות בלילה ומחזיקים משק ביום, ומה לא. וקצינה אחת מהחיל שאני שואל אותה מהיכן היא, "במקור בית חורון, כרגע מכרם שלום". ואני שואל את עצמי אם היא התבלבלה והתכוונה שההיפך. והיא מסבירה לי שהיא ארגנה 15 חיילים וחיילות כמוה, והם החליטו, כמו בפלמ״ח, לרדת, הכי דרומה שיש בעוטף- ולעבוד, ולחיות, וחקלאות ונוי ומשק. ככה בין לבין, תוך כדי השירות הצבאי. גם במשק, גם בצבא, על קו הגבול. פלמ"ח.

בסוף ההלוויה, אחרי שנשאו והורידו וכיסו והספידו, נעמדו כולם לסיבוב אחרון, לשיר את שיר הפלמ"ח. ברקע השמיעו אותו בביצוע ה"מקורי", הלא מתחכם, מארש צבאי לתפארת, בניצוחו של גרציאני. וחשבת שעוד רגע כל הבני מאה שסביבך יתחילו לצעוד צפונה או דרומה, לאן שצריך- ״לפקודה תמיד אנחנו״. ובאמת הרבה דברים יש לומר על ההמנון הנהדר הזה. אבל רק דבר אחד פתאום תפס אותי, ממטולה עד הנגב. מן הים עד המדבר. איכשהו לשמוע את זה במלחמה הזו נשמע אחרת- ממטולה עד הנגב, מן הים עד המדבר. איך הולכת השורה ההיא?  פרום דה ריבר טו דה סי. כל בחור וטוב לנשק, בחורה על המשמר... 

​

פעם, בראיון, סיפר שייקה איך אחרי שהיה מ"כ בפלמ"ח "השתחרר" והלך ללימודים. ״נרשמתי ללימודים בטכניון, אבל אז מי קורא לי? יצחק שדה. מפקד הפלמ"ח קורא למ"כ צעיר ואומר לו 'מה אתה הולך ללמוד? מה אתה מבלבל את הראש? אתה נשאר להיות קצין, נקודה'.״
וזהו. יצחק שדה קרא לו, והוא נשאר, ונהיה קצין, ובלם את קאוקג'י, ולחם במלכיה, וכבש את לוד, ופרץ את הדרך לנגב, ותכנן את קדש, והוביל את הדרום בששת הימים, גויס למילואים ביום הכיפורים והיווה השראה לדורות.

יהיה זכרו ברוך.

סמואל.

​

להורדה לחצו כאן

יושב על כורסא, בלב ההריסות.  
במקרה.
בין השבעה באוקטובר לשמיני עצרת.  
באקראי.

​

אחר הצהריים, יום שישי. לא, בעצם ערב חג.
הימים מתערבבים להם במשימות החוזרות ונשנות. חום אימים בתוך הוסט. כבר לא מבחינים בין העור המיוזע לבין הגופייה או המדים. למרות כל החוזי והאמצעים והמודיעין- כל בית נראה מאיים, כל חורבה היא צלף, נ"ט, מיטען. פתאום זיהוי. 
והאינסטינקט, הו האינסטינקט. היכולת, באמצעות שילוב של טכניקה, תרגולת, מנהיגות וערכים, לגרום למישהו, במרחב המאיים הזה, להגיב לזיהוי בהסתערות, בהתקפה. עוד רימון נזרק. ועוד אחד. וירי של טנק. וצלף.  
כבר כמה וכמה שבועות שהם שם. בזמן האחרון יש להם מחשבות על 'חזית משנית' או 'קו בט"ש'. והמפקדים מסבירים שוב ושוב את התמונה הרחבה, את המשמעות, את ה"לשם מה", מחזקים את הרצון. 

מחקר של מכון RAND מלפני שנים ספורות קבע, באופן לא מפתיע כי גם במאה ה-21, הרצון להילחם (the will to fight) הוא המשתנה הבודד החשוב ביותר במלחמה. 
למרות כל השינויים שהתרחשו בעולם בעשורים האחרונים, נראה כי תמצית המחקר מתוקפת גם כיום, עמוק לתוך המאה העשרים ואחת: ״הרצון להילחם הוא הנטייה וההחלטה להילחם, להתמיד בלחימה, ולנצח. הטכנולוגיה הטובה ביותר בעולם היא חסרת תועלת ללא עוצמת הרצון לעשות בה שימוש ולהתמיד בשימוש בה גם לנוכח אבדות ואסונות...". 

מהרצון של מי מתחילים?
מהחוליה הטכנית שאילתרה משהו הזוי כדי להחזיר את הטנק הזה לכשירות. יושב נגד ותיק, למוד ניסיון, ומחזיר טנקים לחיים, בסבלנות אין קץ.
מהנהג של מוביל הטנקים, בן חמישים ומשהו, שמתנדב למילואים מתחילת המלחמה.
מהגדוד ההוא שמחזיק את המסדרון כבר שבועות, והאוגדה, כבר חודשים – ובפעולה אחרי פעולה מצמצמים את מרחב האפשרויות של "ראש הלשכה המדינית".  
והקצינה, במרחק קילומטרים ספורים, או עשרות קילומטרים משם, מתעקשת- על בסיס תחושה, קרעי מידע, פאזל חלקי.
הרחפן, שמישהו חשב שזה יהיה רעיון טוב אם ילווה את הכוחות. דיון בחט"ל, או במפא"ת, לפני חודשים. ניסוי ברבמ"ד, ועוד אחד בצנחנים, מתישהו. 
אנשי קומנדו שפיתחו תו"ל שלא היה קיים. בעולם. ללחימה במנהרות. 
שילוב בין השריון לבין החי"ר.  
תורות, תפיסות, ערכים - רצון.
כמה שעות אדם הושקעו במרחב הזה מתחילת המלחמה? כמה ימים. כמה לילות. 
הדחיקה האיטית והכמעט סיזיפית. פיר אחרי פיר. מטר אחרי מטר. רחוב אחרי רחוב.  
ובאמת- 
כל אחד במשימותיו, כל אחת במשימותיה בבוקר הזה. בין אם אתה נהג בגדוד הובלה צפוני, או מפקד חוליה בחטמ"ר יהודה, איש טכני בטייסת או חיילת ב-8200, לוחם מילואים בגבול הלבנון או מפקד כלי שיט באזור אשדוד. ידע כל מפקד, אך יותר מכך ידעו כל חייל וחיילת בסדיר ובמילואים- היה להם חלק ברגע הזה.

אולי זה מה שמסביר את הרתיעה שלי מכל הדיבור הזה על "במקרה" ועל "אקראי". 
טכנית היה שם קליע. ולפני זה ירי של טנק. אולי אובדן דם שקדם לכל אלה, מתחילת הקרב.
אבל בכל יום ויום שעבר, בכל יום ויום שהרגיש לפרקים אפור ושוחק ואולי חסר תוחלת, הסיכוי של סינוואר להימלט הלך ופחת. כתוצאה ממאמצים עקביים שהלכו ודחקו אותו. כתוצאה משיטתיות מבצעית עיקשת.
ובסוף מה שהרג את סינוואר זה צבא העם.
מה שהרג אותו זו היכולת לקום ממשבר.
מה שהרג אותו זו התמדה. נחישות. דבקות במשימה. רעות לוחמים. שיטתיות.
אין שום דבר אקראי או מקרי ביכולת להיות שם, 377 ימים ברציפות, דרוכים, מקצועיים, מדוייקים.

​

רון בן ישי, שראה כבר מלחמה או עשרים, ניסה בערב ראש השנה להסביר מדוע הוא אופטימי: 
״בגלל המוטיבציה האדירה שהפגינו ההמונים שרצו להילחם לצד תושבי העוטף ולהציל אותם ביום הטבח הנורא באוקטובר שעבר; בגלל המוטיבציה שראיתי בכל זירות הלחימה אצל הלוחמים במילואים ובסדיר; ובגלל המוטיבציה של החברה האזרחית לסייע לנפגעים ולשמר את הבית השלישי כמדינה יהודית ודמוקרטית. 
הניסיון שצברתי בשנים הארוכות שבהן אני מסקר מלחמות מוכיח חד-משמעית שמי שמנצח הוא הצד שיש לו מוטיבציה, ונחוש להילחם כדי לחיות. לכן אני מאמין שנהיה כאן לדורות."

אחריתה של המלחמה הזו היא בחיים, ובשיבה אל החיים. שיבתם של המפונים, והחטופים, והלוחמים- אל החיים. 
שום מוות לא היווה מעולם שריקת סיום של מלחמה. 
אבל זו סגירת מעגל אחד מיני רבים. והיא חשובה. ואני מקווה שנדע לטעת בכל אחד ואחת מאיתנו ובכל אחד ואחת מפקודינו את הידיעה שיש לו חלק בהישג הזה.

לא היה מודיעין מדויק, ולא מיקום ספציפי, ולא ודאות. והיה שם גם מזל. אבל היה גם רצון, רוח, מקצועיות, שיטתיות עיקשת - שלם מבצעי. 
לא אקראי.
ולא במקרה.

​

סמואל

להורדה לחצו כאן

בהתחלה היה ״ממני תראו וכן תעשו״. ואז ״נופלים ההולכים ראשונה״ של חיים שטורמן, ושמעון אלפסי בקרב על הקסטל עם ה"טוראים לסגת, מפקדים נשארים לחפות". ו"אחרי", שוב ושוב ושוב.
שלשום הובא למנוחות אל״ם אחסן דקסה, מלווה באלפי חברים, מפקדים וחיילים, בעבר ובהווה.
נפילתו הכואבת, כמו גם הפציעה של יהודה, והעובדה שאתמול כבר התבשרנו על נפילתו של רס״ן במיל׳ אבירם חריב סמג"ד בחטיבת המילואים 228, מהוות תזכורת למספר הבלתי נתפס והלא מייצג בעליל של מפקדים שנפלו בראש כוחותיהם במערכה הזו - מ״מים ומ״פים, מג״דים ומח״טים, מכל רחבי שדרת הפיקוד הצה״לית. 

​

לפני חמישים ושש שנים ועוד קצת, נפלו במרדף בבקעה אלוף משנה אריק רגב וסרן גד מנלה. מותו של אריק הצית דיון חריף  בצה"ל ובחברה הישראלית ביחס למשמעויות, למחירים, ולסיכון שלוקחים על עצמם אלו "ההולכים בראש". עד כדי כך הגיעו הדברים שבאוקטובר 1968 ראה מי שראה לנכון להפיץ חוברת קטנה המאגדת בתוכה ראיון עם שר הביטחון משה דיין בעניין, ואת תשובתו המפורטת של הרמטכ"ל חיים בר לב לאזרח מודאג שהלין על 'הסיכונים המיותרים׳ שמפקדי צה"ל לוקחים על עצמם. 
החוברת מעלה טענה מרכזית הקשורה למימד הרוח של "ההליכה בראש" וליכולת של הליכה זו לעצב את המציאות יותר מכל מרכיב אחד בפעולות המפקד: "הליכתם של מפקדינו הבכירים יחד עם אנשיהם אל מקומות הסכנה, היא בראש וראשונה ביטוי לתכונה אנושית ולרמה מוסרית, ולא פרי של שיקול תועלתי או ציות סתמי לתורה הנלמדת בבתי הספר הצבאיים שלנו".
ועד כדי כך יקר העניין בעיני בר לב, שהוא ראה לנכון להדגיש את הזיקה בין ההליכה בראש ובין מהותה של "התופעה החד פעמית, היחידה במינה, היקרה מכל, המכונה- צבא הגנה לישראל."

​

המלצה לקריאה המוקדשת לזכרם של המפקדים שהלכו בראש ונפלו על הגנת המולדת, ולכל אלו הנושאים על כתפיהם את התופעה החד-פעמית, היחידה במינה, היקרה מכל, המכונה - צבא הגנה לישראל. 

​

סמואל

להורדה לחצו כאן

בערוצי התקשורת השונים צצו אתמול כפטריות אחרי הגשם המלצות שנראו כאילו נלקחו מאינספור דיונים צבאיים בשנה ורבע האחרונות: "מה לעשות כדי להימנע ממעצר בחו"ל?" שואל האתר ומשיב: "לא להעלות תמונות מפעילות צבאית"; "אם יש תמונות כאלה- מיחקו אותן"; ועוד כהנה. מישהו באחת הרשתות הציע לתקן את השקף, ותחת השאלה "מה לעשות כדי להימנע..." כתב באותיות גדולות: "לא לבצע פשעי מלחמה".
חשוב שנסדר את הנחת היסוד לדיון:  מי שכתב את זה מפספס משהו. הקו המחבר בין ארגוני BDS ומעקב שונים, לבין ממשלות כאלה ואחרות בעולם שיפעלו נגד חיילי צה"ל- הקו הזה אינו עובר בהכרח בתחומם של פשעי מלחמה. 
אלה ואלה ירדפו חיילים, מפקדים, גם על דברים שעשו על פי החוק, גם על מקרים בהם פעלו כראוי ואולי אף בגבורה, וגם על מקרים בהם הם ביצעו בדיוק את מה שדרשנו וציפינו מהם לעשות. 

החייל (המשוחרר) הזה ספציפית אינו הנקודה כאן. בכנות, אני מדמיין אותו שם, בברזיל, הרחק משדה הקרב, מנסה לסדר את הראש והנפש - והלב יוצא אליו. 
איני מאחל לאף חייל, בסדיר ובמילואים, להיות מעוכב במדינה זרה על פועלו כחייל במדי צה"ל. אני גם רוצה להניח לצורך הדיון שהחייל הנ"ל פעל על פי הפקודות, כחוק, לאור רוח צה"ל, וכהנחה נוספת, סבירה למדי- שהוא סיכן את חייו לא פעם ולא פעמיים במטרה להגן על אחיו ואחיותיו לנשק ועל מולדתו. זה המקרה וזה הכלל לגבי רובם המכריע של לוחמינו- הם עמדו באתגרים מוסריים וערכיים בלתי נתפסים. 
המציאות היא שחיילי צה"ל נלחמים מלחמה שהיא מורכבת וארוכה. והיא מורכבת בראש ובראשונה בגלל האופן שבו חמאס בחר להילחם אותה: עם אזרחים, נשים ותינוקות חטופים בלב אוכלוסיה אזרחית. ועם אזרחים מקומיים כמסווה וכמעטפת אנושית לפעילות טרור. 
אבל הנקודה היא זו: החייל שכמעט ועוכב הוא רק פנים, ושם ספציפי- לכאב ראש שמטריף את צה"ל ואת מדינת ישראל בשנה האחרונה- עיסוק בלתי פוסק בסרטונים ותמונות שמועלים חדשות לבקרים מהגזרות השונות. ככה זה כשנלחמים לא רק על הכרעה בשדה הקרב, אלא גם בשדה הלגיטימציה וחופש הפעולה. ככה זה כשיש לך מצפן ערכי ברור ויש דברים שאתה לא מוכן שהצבא שלך יעשה. 

וזו לא בעיה נקודתית של סמ"ר ישראל ישראלי. זה כאב ראש אסטרטגי ברמה הלאומית. והוא יכול להיפתר מלמטה, דרכנו המפקדים- לא מלמעלה, ולא מבחוץ.  
כי יש עוד אמת שצריכה להיאמר על סרטוני הטיקטוק משדה הקרב-  חלקם משעשעים, חלקם הזויים, וחלקם מרגשים. אך חלקם הגדול הוא לא יותר ממביך. הבטן מתכווצת מאיך שאנחנו עצמנו נראים, מאיך שאנחנו עצמנו מוציאים את דיבתנו רעה. 
והעיסוק בהם אינו טפל. הוא הכרה בכך שדימוי ציבורי, בינלאומי, ובעיקר דימוי עצמי- הם חלק מעוצמה שמנצחת מלחמות. הצילום, בתום לב, במשובת נפש, או בזדון- כולם גם יחד מסייעים לאויבינו במלחמה נגדנו. 
עניינים של חופש פעולה, שמירה על עצמנו מבחינה משפטית, מניעת סערות תקשורת מיותרות, היכולת לאפשר לדרגים מדיניים ומדיניים צבאיים לעסוק בעיקר- כל אלה חשובים. 
אבל אנחנו הרי מפקדים. זה המקצוע שלנו לפני הכל. ולכן בכל הסברה, בכל פעולה, וללא קשר למה קרה או לא קרה עם ישראל ישראלי ותועד בנייד שלו או של חבריו: אנחנו תמיד נגיד קודם כל את האמת הערכית הפשוטה: ״סור מרע, עשה טוב״ - והנה הפירוט שלי - המ"פ / המג"ד / המח"ט - לאיך הטוב הזה נראה. עשה את הדבר הנכון, וממילא לא יהיה לך דברים הזויים לתעד. אכפת לי ממך כמפקד ולכן אני אשמור עליך מבצעית, מוסרית, ערכית. 

​

אגב, זה לא יפתור את בעיות היסוד שלנו בעולם, וזה לא יימנע מארגונים כאלה ואחרים לרדוף אותנו, לעתים בהצלחה. אבל זה יאפשר לנו להיות צבא עוד יותר טוב מכפי שהננו. 

​

סמואל.

להורדה לחצו כאן

״בתור מ"מ ידעתי שזה חשוב. רציתי להיות אחרת מהמפקדים שלי, בפועל נשאבתי למה שעשו לי ולא הצלחתי. חבל שאני חווה את הסדנה הזו רק עכשיו, אם הייתי עובר אותה לפני התפקיד הראשון יכולתי להיות מ"מ הרבה יותר טוב..."
איכשהו בסופם של כמה וכמה מפגשים בשבועיים האחרונים - עם מטה-מח"טים באוגדה, עם מג"דים במילואים, עם חבורת סרנים נפלאה ב"מסע מולדת" ועם פורום מפקדים באחת היחידות - חיכתה מילה אחת: שִׂיחַ.
שיח על ערכים, על פיקוד, על רוח לחימה, צבא-חברה, אתגרים מוסריים, וכולם מובילים לתובנה אחת: אנחנו לא מדברים מספיק.
והציטוט הזה, של מ"פ, מפקד לוחם שמסיים סדנת כלים לניהול שיח פיקודי ומתבונן בדיעבד בתקופתו כמ"מ, מחזיק נקודת מבט לא שגרתית. כי לרוב, זה לא אנחנו שלא מדברים, זה "הם" שלא מדברים מספיק. לפעמים ה"הם" הזה הוא אלה שמעלינו, ולפעמים הוא אלה שמתחתינו.

​

השיח בצבא כל כך חשוב בעת הזו. לא חשוב - חיוני. כמו מזון, כמו מים, כמו לינה. במיוחד שישה עשר חודשים לתוך מלחמה שדורשת יותר שיח מאי פעם. שיח כדי להסביר הישגים והצלחות. לתווך משימות בזירות מורכבות ומשתנות. ללמוד מתקלות ומשגיאות. להחזיק משמעות לאורך זמן, לעורר אמון. שיח על ערכים בלחימה, על דילמות קשות, על מעברים ועל איך שומרים על חוסן ערכי. זו מלחמה שדורשת שיח מכיוון שהיא מתנהלת לא רק על שלילת יכולות האויב אלא גם על חיזוק הסיפור לאומי שלנו. זו מלחמה שדורשת שיח מכיוון שהיא ארוכה, ומשתנה משבוע לשבוע, מחודש לחודש. 
וזו תקופה שדורשת שיח. קודם כל כי אנחנו יכולים להרשות לעצמנו בשלב הזה יותר שיחות ממה שיכלנו באוקטובר 24' או באוקטובר 23'. וזו תקופה שדורשת שיח בשל התחקירים, בשל העיסקה, בשל העובדה שיש לנו חיילים שכל מה שהם מכירים זה מלחמה. מפני שרמטכ"ל הודיע על סיום תפקידו ולא בכל מקום מצאנו זמן לדבר על זה. ובעיקר כי זה מה שבני אדם עשו משחר ההיסטוריה, וזה מה שמפקדים בצה"ל עשו מאז הקמתו, ואפילו קצת לפני זה, בערב, מסביב למדורה, אחרי יום ארוך וקשה, כדי לקום למחרת חזקים יותר, טובים יותר, מלוכדים יותר. 

"המורכבות מתה בשבעה באוקטובר", אמרה לנו מישהי בפורום כלשהו בתחילת המלחמה. הלוואי וזה היה נכון. דברים מסויימים נהיו פשוטים יותר. הרוב לא. הדברים באמת נהיו מסובכים יותר. השילוב של תקשורת, טקטיקה, אסטרטגיה, רשתות חברתיות, מטרות המלחמה, פוליטיקה, תחקירים, מילואים, סדיר, שכול, חטופים - השילוב הזה נהיה סבוך יותר ויותר. 
ובתוך הסבך הזה צה"ל צריך מצד אחד לשמור על עצמו מכל משמר, ולא לבלבל לחייליו את המח ואת הרוח עם סוגיות לא רלוונטיות. אך מנגד, חובה עלינו לדון בכל סוגיה מקצועית, מוסרית או חברתית שמשפיעה על התפקוד שלנו. התיוג של נושא כלשהו כ"פוליטי", "לא ממלכתי", ועוד כהנה וכהנה כסיבה לא לדבר הוא נאיבי במקרה הטוב ומתחמק במקרה הרע. צריך לעשות זאת בענווה, בזהירות, עם גבולות, ותמיד תמיד בהקשר ולאור מטרה, אבל כלל האצבע, נדוש ככל שיהיה, הוא זה: אנחנו צריכים לדבר יותר. אנחנו צריכים להתחייב ליותר ויותר מופעים בהם מתאפשרת שיחה. 

לא על הכל חייבים לדבר, אבל על הרוב צריך. צריך ואין ברירה- כי השיחה תקרה ממילא, איתנו או בלעדינו. ועדיף שהיא תהיה איתנו.

יש קטע, חצי עצוב חצי מצחיק. לפני קריעת ים סוף, ביציאת מצרים. בשבת הקרובה. משה קצת עצבני, העסק נראה כאילו הוא הולך להיתקע. המצרים מאחור, הים מלפנים, העם באמצע, תקוע. המשבר מחמם מנועים. ובסוף הרמה הממונה של משה אומר לו בצורה פשוטה- מה אתה צועק? דבר. דבר אליהם. דבר איתם. תעשו שיחה רגע. משם העסק כבר יזרום. וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, מַה-תִּצְעַק אֵלָי? דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְיִסָּעוּ.

שבת שלום,
סמואל.

להורדה לחצו כאן

כשנכתב מסמך ״רוח צה"ל״, בראשית שנות האלפיים, התפתח דיון על ערך 'אהבת המולדת׳. ״איך אפשר לצוות על אהבה?״, היתה אחת הטענות שעלו כנגד שילובו במסמך המחייב. אפשר לדון בתשובה שניתנה בזמנו, אבל הסוף הרי ידוע ואחד מערכי היסוד מוגדר עד היום כ"אהבת המולדת ונאמנות למדינה". 
נזכרתי בכך בתחילת החודש, עם כל העניין של "מרבים בשמחה" בחודש אדר. ראש חודש אדר נפל השנה בשיא תקופת פרסום התחקירים, עם החזרת ארונותיהם של שירי, כפיר ואריאל ביבס ז"ל, ואחרים. ובכל זאת, מצווים לשמוח.
אז האם אפשר לצוות על שמחה? על אהבה? על אופטימיות ותקווה? ספק. אבל אפשר וצריך להצביע עליהן ולחתור אליהן. 
אנחנו בעיצומה של מלחמה ארוכה, שעוד תלך ותתארך. המלחמה מצווה ומכווינה אותנו לצמצום, למיקוד לסוג של אבלות, כמעט. אבל שלא נתבלבל- השמחה, האופטימיות, התקווה- נחוצות כעת לחיזוק רוח הלחימה, רוח היחידה ורוח האומה, והן חלק חשוב מתפקידנו כמפקדים.

משה דיין טען פעם על אלתרמן שהוא עיצב בקרב דור תש״ח את ״רוח הלחימה האופטימית״. ביטוי מעניין, "רוח לחימה אופטימית". לכאורה כל רוח לחימה יש בה אופטימיות, ובכל זאת, נראה שדיין מדייק כאן משהו, משהו שאולי קשור באופיים של הלוחמים שבקרבם ולצידם גדל ועליהם כתב: ״אלה אנשים שחיו בצל המוות, אבל נסוכה בהם עוצמת חיים אדירה... עוצמת חיים אשר עושה אותם ללוחמים". 
ועוצמת החיים ורוח הלחימה האופטימית היו שם כבר קודם, עוד לפני דיין ואלתרמן.

י"א באדר שצויין השבוע הוא יום תל חי, שלימים כונן גם כיום ההגנה. תל חי היא אולי שורש האתוס של כח המגן העברי. לא במקרה בחר הרמטכ"ל הנכנס לתלות בלשכתו תמונת ענק של הארי השואג, משקיף על העמק ומעבר לו. 
על ה"טוב למות" של טרומפלדור נכתב די והותר. הן על האמת והן על המיתוס. וגם על ה"אין דבר", שהוא אמר או לא אמר, ואולי גם על איזו קללה עסיסית שקדמה למשפט האלמותי שלו.
וגם על ה"טוב לחיות" נכתב לא מעט. רק שאני תמיד טעיתי לחשוב שזה מעין ביטוי של סוף שנות ה-90 תחילת ה-2000, חלק מהגל ה"אנטי-הירואי" שתקף אותנו אז. אלא שמסתבר שבן גוריון עלה על זה כבר בשנות החמישים. וכשהוא כותב על טרומפלדור הוא בוחר להדגיש כי "צמאון ואהבה לחיים הם שהביאו את הצעיר הגידם מפּטרבוּרג לארץ הזאת. ואם הוא אמר ״טוב למות בעד ארצנו”, – והוא אמר את זה ברגע שאדם מביע את האמת העמוקה ביותר – לפני מותו – הרי הוא אמר זאת מתוך אהבת החיים, מפני שכדאי לחיות. [...] לא נהיה ראויים לחיים, וחיינו לא יהיו חיים, אם כל צעיר וצעירה בתוכנו לא ידעו גם הם, כשיבוא הצורך, למות בגבורה. ואנו נקראים להתכונן לא למות, אלא לחיות ולהילחם".

​

ואם במנהגי חודש אדר עסקינן, בשבת האחרונה קראנו את פסוקי ה"זָכוֹר". רבי שמשון רפאל הירש, מחשובי המנהיגים הרוחניים של המאה ה-19, מפרש את הציווי לזכור, ולא לשכוח, ולמחות את זכר העמלק. ומתוך המלחמה בעמלק, כך נראה לי, הוא מצווה עלינו להרבות בתקווה: " אל תשכח דבר זה כאשר יבוא יום ואתה עצמך תסבול מהגסות ומהאלימות של עמלק. שמור על קומתך הזקופה! שמור על האנושיות ועל ערכי הצדק שלמדת מפי אלוהיך. העתיד הוא להם, וסוף האנושיות והצדק לנצח את הגסות ואת האלימות, ואתה בעצמך נשלחת כדי לבשר ולקרב - על ידי עצם גורלך ודוגמתך - את הניצחון הזה ואת העתיד הזה. 'לא תשכח' - וכדי שלא תשכח, 'זכור'״.
שוב, אותה תקווה, ואותה ״רוח לחימה אופטימית״. 

לפני כחודש צויינה אזכרת השנה לזכרו של רס"ן יצהר הופמן ז"ל. הוא נפל בעזה בשלהי ינואר 2024. ב-7 באוקטובר הוא נלחם בראש חייליו בבארי. באחד הרגעים הבלתי נתפסים שם, הוא ולוחמיו מפנים מביתו, תחת אש, את גיורא עוז- איש קיבוץ בארי, קצין שריון, בוגר ארבע מלחמות ישראל מששת הימים ועד לבנון הראשונה, ו....מי שהספיק גם לשבת בשבי המצרי בכיפור. 
הם מוציאים אותו מהבית, יריות מסביב, ויצהר מספר, במפגש עם קהילת בארי בים המלח, שבועות ספורים לאחר מכן, איך "כשהוצאנו אתכם מהבית, מה שהיה לך חשוב זה להשקות את השתילים, את כל הפרחים שהיו בחוץ, והסתכלנו ואמרנו רגע, יש פה מחבלים בחוץ, צריך לעצור אותו, להעיף אותו פנימה... והיה שם איזה רגע כזה, נכון? שאמרנו: טוב, שישקה את העציצים... וזה האופטימיות, אני לא צוחק, האופטימיות הזאת באמצע של כמה ימים שאתה נלחם שם בקיבוץ. לנו היא נתנה את האזימוט הנכון....". 
והנה רוח לחימה אופטימית. וחיים וצמיחה ותקווה. לא רק כמאפשר. לא כנחמה. כמצפן. כאזימוט. כמורי דרך.

​

זו מלחמה מורכבת. ואנחנו בעיצומה. דברים רבים על הפרק- תחקירים נוספים, נהלי קרב, היערכות להמשך, קרבות התקפה והגנה בגזרות שונות, ללא הרף. אבל בתוך השטף הגדול אנחנו מחויבים לזכור: המלחמה היא גם על העניין הזה ממש. על השאלה איזה צד יצליח לגייס ולהנחיל יותר תקווה, יותר אופטימיות, יותר חיוניות. אנחנו במאבק מול הצד השני שהוא מבחן של "נחישות, התמדה ורוח", ציין השבוע הרמטכ"ל הנכנס. 

​

פורים בפתח. 
שנרבה בשמחה. 
ולא פחות מזה, בתקווה. 
אולי אי אפשר לצוות על זה, 
אבל כמפקדים, אפשר וצריך להשפיע על זה. 

​

פורים שמח.
סמואל.

להורדה לחצו כאן

"כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִהְיֶה לוֹ אֵיזוֹ מִצְרַיִם". כתב אמנון ריבק בשיר יפה שצוטט לעייפה.

"כָּל אָדָם צָרִיך אֵימָה וַחֲשֵׁכָה גְּדוֹלָה [...] כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִהְיֶה לוֹ אֵיזוֹ מִצְרַיִם לִגְאוֹל עַצְּמוֹ מִמֶּנָּה מִבֵּית עֲבָדִים, לָצֵאת בַּחֲצִי הַלַּיִל אֶל מִדְבַּר הַפְּחָדִים [...]". איזו מצרים, איזו ירושלים, איזה מסע, איזו חירות.
וגם אני נאחזתי ובטח עוד איאחז בשיר הזה פעמים רבות. שהרי אנשים מגיעים אל הפסח הגדול הזה, וצריכים להתחבר למשהו. ולך תבין עבדות. ולך תבין שיעבוד. ולך תבין יאוש. ולך תבין חירות של יציאת מצרים. 
והרי "חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִילּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרָיִם". אז מה נעשה? אז "כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִהְיֶה לוֹ אֵיזוֹ מִצְרַיִם"...
אבל בשנה הזאת, איך נאמר, כבר פחות צריך אימה וחשיכה גדולה. כי יש מספיק מזה. הרי טעמנו היטב את טעמה של מצרים בשנה וחצי האחרונות. 
מאות אלפים בגלות מביתם, בארצם. אלפים שחוו שעות איומות של אימה. עשרות שסיפרו לנו בגוף ראשון- מהו טעמו של שיעבוד ושל שבי. ועשרות אלפים לוחמים ולוחמות, משרתים ומשרתות בסדיר ובמילואים- את טעמה של המלחמה על החירות.
ובפתח החג הזה, ובערבם של ימי החירות, והשואה, והזיכרון, והקוממיות- ראוי שנזכור שאנחנו צריכים למצוא בתוכנו יותר מתמיד, כפי שמצאנו אינספור פעמים בשנה וחצי האחרונות, לא רק את המצרים שלנו אלא גם את עצמנו.
את משה שבתוכנו שייקח על עצמו את השליחות הגדולה שהוא בכלל לא רצה בה. 
את בת פרעה שהלכה נגד הזרם, ונגד קו המחשבה הכללי, ונגד הסמכות, וחתרה תחת המערכת.
את מרים, שהשגיחה, וליוותה, והפיחה רוח באנשים עייפים.
את אהרון שלקח על עצמו שליחות מורכבת, לרוב בצילו של אחיו. 
את יתרו שיכרות איתנו ברית של חיים ושותפות, ואת עצמנו, שנדע לנצור ולהוקיר אותה. 
את נחשון, שיזנק ראשון אל הקרב. אל ההובלה בחזית. אל החלטות מורכבות, שוב ושוב. 
וצה"ל כולו יצטרך להמשיך ולהיות אהרון, ומרים, ומשה, ונחשון גם יחד. חלוצים, נכונים, שליחים, נחשונים. 

כל אדם צריך שתהיה לו מצרים. וכל תקופה הרת גורל צריכה שיהיו לה אנשים שיהיו שם. שיתייצבו. שיאמרו הנני. הננו. 

וכאז כן היום, אנו צריכים לקום מתוך התקופה הזו ולטוות סיפור של תקווה מחוטים של כאב. סיפור של עתיד מתוך הווה מעורפל. סיפור של תקומה מתוך שבר ואובדן. סיפור של חירות, מתוך מלחמה.

ואני באמת מאחל לכל אחד ואחת מאיתנו שיימצא בחג הקרוב את המצרים שלו, ויימצא את היציאת מצרים שלו ומה לא. אבל המשימה שלנו גדולה אפילו יותר. והיא נוגעת לפסח, וליום השואה, וליום הזיכרון, והעצמאות, עד יום ירושלים ומעבר לו. 
אנחנו לא רק בערבו של החג. אנחנו בפתחו של חודש החירות, חודש התקומה, חודש הכמה זה עולה לנו עם. וכמה בלי. מדינה. (כמאמרו של שיר אחר, של צור ארליך). ובתוך כל האילוצים אנחנו נצטרך למצוא קשב וזמן, מאמצע ניסן עד שלהי אייר. מפסח ועד יום ירושלים. ולוודא- שלא ניתן לחודש וחצי של זיכרון ותקומה לעבור לידנו. 
״תזכיר לי למה אנחנו לא מוציאים הגדה של יום העצמאות?״ שאל אותי מישהו השבוע. והסכמנו שגם בלי להיכנס לסחרור הלא פתור של הגדות יום העצמאות (אירוע לא מומלץ, תעשו חיפוש בגוגל על "היסטוריה של הגדות יום העצמאות במדינת ישראל")- ברור שיש צורך במַסֶּכֶת סדורה יותר או פחות- שתנסה למסגר, לתעל, לארוז את הרגע המופלא הזה של לידת המדינה. ובכלל, את השרשרת הצרופה הזו של מועדי ניסן-אייר. 

אני חושב על ליל הסדר של תש"ח, של 1948. ההוא שלפני הקמת המדינה. אבל את זה רק בדיעבד אנחנו יודעים.

הרי לא היה ברור איך הוא יגמר. 
אלתרמן כותב על הלילה הזה, על אותו ליל הסדר. הוא מתאר את הסב, אליהו הנביא, שסובב ומגיע ״אֶל שֻׁלְחַן הַיְּחִידָה הָעִבְרִית הַלּוֹבֶשֶׁת עָשָׁן וְעָפָר וְעוֹפֶרֶת״. בעיקר עופרת, בעיקר עפר, בעיקר עשן. הוא מתאר כיצד הוא ״יִתְבּוֹנֵן בַּנְּעָרִים וְלֹא יִרֶף. וְיֵדַע כִּי רַבּוֹת עוֹד יִזְכֹּר יִשְׂרָאֵל אֶת הַסֵּדֶר הַזֶּה הֶעָטוּר כּוֹבְעֵי גֶּרֶב.״ 
אני לא בטוח שהוא לגמרי צדק בעניין הזה, של רַבּוֹת עוֹד יִזְכֹּר. כמה באמת אנחנו זוכרים? כמה אנחנו באמת רואים את עצמנו, הלילה, הערב, מחר- כאילו היינו שם, שבועות ספורים לפני שבקענו את מֵימֵי ההיסטוריה לשניים- והקמנו מדינה? 
אני לא בטוח שיש לנו יכולת לתפוס. אני מנסה לדמיין את הסדר הזה, והוא בלתי נתפס מבחינתי.
אלתרמן ממשיך את המסע שלו עם אליהו ומתאר כיצד הוא מברך את הלוחמים. "וּלְאַחַר שֶׁהוּא מְבָרֵךְ אֶת יוֹשְׁבֵי הַשֻּׁלְחָן", ומברך כל פלוגה ופלוגה, "אִם חוֹנָה אוֹ נַיֶּדֶת".
ורגע לפני שאליהו פונה לדרכו, ״הוּא פּוֹנֶה לְבָרֵךְ אֶת הַכֹּחַ הַקָּם לָאֻמָּה. אֻמָּה, שֶׁעִם חַג הֻלַּדְתָּהּ בַּשֵּׁנִית הִיא נוֹלֶדֶת.״ 
ליל הסדר הוא באמת ליל הֻלַּדְתָּהּ של האומה. מסתבר שפעמיים, לפחות. פעם במצרים, ופעם בארץ עצמה.

אין חירות ללא מאבק, ואין תקומה ללא הכרעה.

שנזכה להביא את כל אלה גם יחד, ונזכה לראות את החטופים שבים הביתה.
חג שמח, ומועדי ותקומה משמעותיים לכולנו.

בהערכה,
סמואל.

בתמונה: ליל סדר במחנה צבאי בירושלים, במהלך מלחמת העצמאות.

להורדה לחצו כאן

ל"ג בעומר קרץ לציונות בראשית דרכה.

היה בו את כל שיכלה לבקש. גבורה, ותקווה, ודמויות עזות נפש, היא מצאה בו מעיין נעורים. 
ולכן נראה שזה לא מקרי שיום זה נקבע כיום חגן של תנועות הנוער, וכיום הייסוד של הגדנ"ע. וזה ודאי לא מקרי שדווקא בל"ג בעומר נוסד הפלמ"ח. ובל"ג בעומר של 1948, ה-26 במאי, נוסד צבא ההגנה לישראל. ולימים גם נקבע היום הזה כיום ההוקרה למערך המילואים. 

לפני כמה שנים נתקלתי בגרפיטי: ״באסה שלא היינו בפלמ"ח״. היה פעם הלך רוח כזה. על הפלמ"ח, על תש"ח, וכיוצא באלה. של "באסה שלא היינו". 
לא יודע מי כתב את הגרפיטי הזה. 
אבל אני יודע מתי.
לפני ה-7 באוקטובר. 
הביטוי "באסה שלא היינו בפלמ"ח" מבטא כמיהה לתקופה של תקומה, לתקופה שבה אנשים צעירים יכלו לקחת חלק במעשה חלוצי. להתחיל מחדש. להקים מדינה. לעצב אתוס. לברוא מציאות. 
ומשהו מהעניין הזה כמו נולד מחדש אחרי השבעה באוקטובר.
חלוצים, באופן מילולי ממש, הם אנשי העתיד. 
הם אלה שמקדימים את זמנם. לכן זה קצת מצחיק שכשרוצים להגיד על מישהו שהוא כזה היום, שיש בו את רוח החלוציות- אומרים עליו שהוא מִפַּעַם.
אבל דווקא לא חסרים חלוצים חדשים בימינו, הם צצו בהמוניהם בשנתיים האחרונות. 
מצאנו אותם בקרב אנשי המילואים, ובלשכת הגיוס. במוצב כיסופים, ובבור הפיקוד של חיל האויר. בקרב הגנה בצפון, ובכוחות שהוקפצו אמש לפיגוע המזוויע באפרים. בשייטת, בטייסת, ביחידה. 

​

ל"ג בעומר מביא איתו מסורת ארוכת שנים. משפחתית, דתית, לאומית, רוחנית. זהו חגם של הילדים, ושל לילות לבנים, של החלאקה על ההר, ושל הזוכרים את דבר המגיפה הנוראה, ואת מסורתו וזיכרו של רשב"י. זה במידה רבה החג של כולם. והציונות, לצד מורשתו הדתית ובמידה רבה על גביה, נתנה בו נופך נוסף, והפכה אותו ליום החג של החלוציות. 
יום החג של הנעורים במובנם העקרוני. יום החג של כח המגן העברי, פורץ הדרך, מעצב המציאות. 
ל״ג בעומר הוא הזדמנות עבורנו, שלא זכינו להיות בפלמ"ח, ולא זכינו להיות בתש"ח- להיזכר בימים ההם לא למען הנוסטלגיה, ולא מתוך בְּעָתַת-האיום-הקיומי, אלא כהזדמנות לזכור שנלחמנו כבר פעם מלחמת מגן קשה וארוכה, מלחמה על הגנת המולדת ועל חירות ישראל, ויכלנו לה. 
"החלוציות אינה משלימה, אינה נכנעת, אינה מתייאשת, אינה כפופה למציאות. היא מבקרת, מורדת, מעיזה, מחוללת תמורות - מתוך ראיית הנולד ושאיפה לשלמות". 
בן גוריון אמר את הדברים האלה על חלוציות באשר היא. 
אך נדמה שניתן היה לומר אותם על הצבא שהקים, ועל הפלמ"ח כשהוקם, ועל הציונות באופן כללי. והדברים ראויים להיקרא דווקא היום: "היא משנה את המציאות לא רק לצרכי השעה אלא לצרכי דורות. […] אין פיסגה שאדם אינו יכול להגיע אליה; אין מכשול שאדם אינו יכול להתגבר עליו, זוהי האמונה הפשוטה והבדוקה של החלוציות. ראשית החלוציות היא אי-כניעה למציאות״.

​

ולרגל חג החלוצים הזה, מצאתי את עצמי חוזר לל"ג בעומר ההוא, של תש"ח- ליום הקמת צה"ל. לפקודת היום של בן גוריון לרגל הקמתו. הוא חוזר בה לטקסט "עתיק" בן שבועיים ימים- מגילת העצמאות. "מגילת החרות", הוא מכנה אותה, שתהיה "לעיניים לכל הצבאות בישראל". הוא מטמיע בפקודת היום את אחד הטקסטים החשובים ביותר בתולדות צה"ל, השבועה. השבועה לשמור, לקבל, לציית, להקדיש, להקריב. להגנת המולדת ולחירות ישראל. 
ולבסוף הוא חותם את פקודת היום שלו בציינו כי: "חסנו המוסרי של כל חייל ומפקד ונאמנותו במילוי תפקידו- יעשו את צבא ההגנה לישראל מבטח עוז לשלום האומה והמולדת". 
בשורה קצרה זו מנוסח הקשר בין חוסן מוסרי לבין יכולתנו להגשים את ייעודנו. זו זיקה מאתגרת ומורכבת, אך לא נוכל לחמוק ממנה אם ברצוננו להיות ראויים למורשתנו ולייעודנו. 

​

לא היינו בפלמ"ח. 
ולא היינו בתש"ח.
אך ניתנה לנו ההזדמנות להתכנס מסביב למדורה ההיא, להבעיר את האש, ולהעביר אותה הלאה.

להיאבק על זכותנו להיות מבטח עוז לשלום האומה והמולדת. 

בל"ג בעומר הזה, לא תהיה פקודת יום. ולא תרועה. ולא עצרת חגיגית. ואנחנו בעיצומה של מלחמה, והכל איכשהו מעט דהוי יותר. ובכל זאת, כמאמר המשורר במסביב למדורה, בהקשר שונה אך דומה, "בֵּין חַגָּיו הַגְּדוֹלִים שֶׁל הַדּוֹר, אֵין יָפֶה מֵחַגְּכֶם הַצָּנוּעַ״.

בהערכה,
סמואל

ֿֿ

להורדה לחצו כאן

יש‭ ‬סיפור‭ ‬ישן‭, ‬שמקורו‭ ‬כנראה‭ ‬בכלל‭ ‬באי‭ ‬הבנה‭, ‬אבל‭ ‬הוא‭ ‬עדיין‭ ‬סיפור‭ ‬טוב‭:‬

‭ ‬שאלו‭ ‬את‭ ‬ראש‭ ‬ממשלת‭ ‬סין‭ ‬בשנות‭ ‬ה‭-‬70‭ ‬מה‭ ‬דעתו‭ ‬על‭ ‬המהפיכה‭ ‬הצרפתית‭. ‬תשובתו‭ ‬היתה‭: ‬מוקדם‭ ‬לקבוע‭.‬

ומשיחות‭ ‬עם‭ ‬כמה‭ ‬וכמה‭ ‬מפקדים‭ ‬בשעות‭ ‬האחרונות‭, ‬אני‭ ‬מוצא‭ ‬את‭ ‬הלך‭ ‬הרוח‭ ‬הזה‭ ‬לא‭ ‬מעט‭: ‬מוקדם‭ ‬לקבוע‭; ‬מוקדם‭ ‬לדבר‭; ‬מוקדם‭ ‬לצאת‭ ‬בהצהרות‭.‬

יש‭ ‬בזה‭ ‬משהו‭. ‬מלחמות‭ ‬בכלל‭, ‬ומלחמות‭ ‬במזרח‭ ‬התיכון‭ ‬בפרט‭, ‬אינן‭ ‬מוכרעות‭ ‬ביום‭ ‬אחד‭ ‬או‭ ‬במבצע‭ ‬אחד‭. ‬

דרושה‭ ‬פרספקטיבה‭ ‬של‭ ‬שבועות‭, ‬חודשים‭, ‬לעתים‭ ‬עשורים‭- ‬כדי‭ ‬לקבוע‭. ‬

ובכל‭ ‬זאת‭, ‬צריך‭ ‬ואפשר‭ ‬לעצור‭ ‬ליד‭ ‬הלילה‭ ‬הזה‭, ‬שנמשך‭ ‬לתוך‭ ‬היום‭, ‬ועוד‭ ‬יימשך‭ ‬הלאה‭ ‬מכאן‭- ‬ולהיות‭ ‬גאים‭ ‬במה‭ ‬שיש‭ ‬בו‭. ‬ויש‭ ‬בו‭ ‬הרבה‭.‬‭ ‬

ראשית‭ ‬יש‭ ‬בו‭ ‬רצון‭. ‬הפגנה‭ ‬נחושה‭ ‬של‭ ‬רצון‭. ‬לא‭ ‬רק‭ ‬כח‭, ‬לא‭ ‬רק‭ ‬יכולת‭. ‬רצון‭, ‬לפני‭ ‬הכל‭. ‬

גם‭ ‬בעשרת‭ ‬הימים‭ ‬ההם‭ ‬בספטמבר‭ ‬2024‭ ‬

‭(‬הביפרים‭, ‬צמרת‭ ‬רדואן‭ ‬וחיזבאללה‭, ‬גריעת‭ ‬היכולות‭ ‬ועוד‭...) ‬

הדבר‭ ‬החשוב‭ ‬ביותר‭ ‬שישראל‭ ‬הפגינה‭ ‬הוא‭ ‬לא‭ ‬יכולת‭ ‬בלבד‭- ‬אלא‭ ‬רצון‭. ‬

כך‭ ‬גם‭ ‬כעת‭: ‬נחישות‭ ‬לבצע‭ ‬דבר‭ ‬כה‭ ‬מורכב‭, ‬כה‭ ‬מסובך‭, ‬עם‭ ‬שולי‭ ‬סיכון‭ ‬כה‭ ‬רבים‭- ‬ולהצהיר‭: ‬

אני‭ ‬מוכן‭ ‬לעמוד‭ ‬במה‭ ‬שיידרש‭ ‬בעקבות‭ ‬זאת‭. ‬

אני‭ ‬מוכן‭ ‬לשאת‭ ‬את‭ ‬מחירו‭ ‬של‭ ‬המאבק‭ ‬על‭ ‬חירותי‭.‬‭ ‬

הרצון‭ ‬הזה‭- ‬שמהעם‭ ‬הוא‭ ‬בא‭ ‬ואל‭ ‬העם‭ ‬הוא‭ ‬שב‭, ‬תפקידנו‭ ‬לחשל‭ ‬אותו‭, ‬לתאר‭ ‬אותו‭, ‬להגביר‭ ‬אותו‭.‬

שנית‭, ‬יש‭ ‬ברגע‭ ‬הזה‭ ‬אי‭ ‬קבלה‭ ‬של‭ ‬מציאות‭ ‬בה‭ ‬אומה‭ ‬מאיימת‭ ‬להשמידנו‭ ‬ופועלת‭ ‬לשם‭ ‬כך‭ ‬באופן‭ ‬שיטתי‭. ‬

כשהייתי‭ ‬חניך‭ ‬במכללה‭ ‬לביטחון‭ ‬לאומי‭ ‬הגיע‭ ‬מרצה‭ ‬על‭ ‬איראן‭ ‬וסיפר‭ ‬על‭ ‬שעון‭ ‬שהוצב‭ ‬בלב‭ ‬כיכר‭ ‬חשובה‭ ‬בטהרן‭, ‬וספר‭ ‬לאחור‭ ‬את‭ ‬הזמן‭ ‬עד‭ ‬להשמדתה‭ ‬של‭ ‬ישראל‭ ‬ב‭-‬2040‭. ‬

ואני‭ ‬זוכר‭ ‬ומודה‭ ‬שזה‭ ‬היה‭ ‬קצת‭ ‬מגוחך‭ ‬בעיניי‭, ‬כמעט‭ ‬פתטי‭. ‬ואז‭ ‬הגיע‭ ‬ה‭-‬7‭ ‬באוקטובר‭.‬‭ ‬

ולבושתי‭, ‬מאז‭ ‬אני‭ ‬מתייחס‭ ‬לשעונים‭ ‬כאלה‭ ‬ברצינות‭ ‬רבה‭ ‬יותר‭. ‬

אני‭ ‬לא‭ ‬יודע‭ ‬מה‭ ‬מצבו‭ ‬של‭ ‬השעון‭ ‬הזה‭ ‬נכון‭ ‬להיום‭ (‬אולי‭ ‬גם‭ ‬הוא‭ ‬הושמד‭ ‬בתקיפה‭ ‬הלילית‭). ‬

והאמת‭ ‬שמעולם‭ ‬לא‭ ‬ראיתי‭ ‬תיעוד‭ ‬שלו‭. ‬

אבל‭ ‬אני‭ ‬חושב‭ ‬שאם‭ ‬הוא‭ ‬עדיין‭ ‬שם‭, ‬הוא‭ ‬ניצב‭ ‬בשורש‭ ‬הפעולה‭ ‬שהחלה‭ ‬הלילה‭.‬

‭ ‬כמו‭ ‬שאמר‭ ‬הרמטכ‭"‬ל‭ ‬מוקדם‭ ‬יותר‭ ‬היום‭: ‬

‭"‬ההיסטוריה‭ ‬הרחוקה‭ ‬והקרובה‭ ‬לימדה‭ ‬אותנו‭ ‬שמול‭ ‬שאיפות‭ ‬להשמידנו‭... ‬

אסור‭ ‬להרכין‭ ‬ראש‭ ‬ומתוך‭ ‬כך‭ ‬נילחם‭ ‬על‭ ‬שמירה‭ ‬על‭ ‬קיומנו‭ ‬‮–‬

החירות‭ ‬ניתנה‭ ‬לאלו‭ ‬המוכנים‭ ‬להיאבק‭ ‬עבורה‭"‬‭. ‬זה‭ ‬חלק‭ ‬מהאתוס‭ ‬שלנו‭ ‬כצבא‭.‬

ועלינו‭ ‬לחדד‭ ‬אותו‭ ‬ולבאר‭ ‬אותו‭ ‬לפקודינו‭- ‬בתדריך‭ ‬במגנן‭; ‬בזום‭ ‬כי‭ ‬חלקם‭ ‬ישהו‭ ‬בבית‭ ‬בימים‭ ‬הקרובים‭; ‬

אחרי‭ ‬הקידוש‭ ‬בערב‭ ‬שבת‭;  ‬מבעד‭ ‬לרשת‭ ‬הקשר‭ ‬במרחב‭ ‬לחימה‭ ‬בעזה‭.‬

ודבר‭ ‬אחרון‭ ‬לשעה‭ ‬זו‭. ‬בפעם‭ ‬האלף‭. ‬שוב‭ ‬ושוב‭ ‬אנחנו‭ ‬נתקלים‭ ‬באשליה‭ ‬העממית‭ ‬הזו‭ ‬שיש‭ ‬שני‭ ‬צבאות‭- ‬צבא‭ "‬רגיל‭" ‬שעושה‭ ‬דברים‭ "‬רגילים‭",‬

ולצידו‭ ‬צבא‭ ‬של‭ ‬יחידי‭ ‬סגולה‭ ‬שעושים‭ ‬את‭ ‬הבלתי‭ ‬אפשרי‭. ‬ניצבים‭ ‬מאחורי‭ ‬המבצע‭ ‬הזה‭ ‬עשרות‭ ‬ומאות‭ ‬אלפי‭ ‬משרתים‭. ‬אנשי‭ ‬צוות‭ ‬האוויר‭. ‬

אנשי‭ ‬המודיעין‭, ‬אנשי‭ ‬המילואים‭ ‬שהוקפצו‭ ‬באישון‭ ‬לילה‭, ‬כוחות‭ ‬מיוחדים‭. ‬ומה‭ ‬שצה‭"‬ל‭ ‬וכוחות‭ ‬הביטחון‭ ‬הצליחו‭ ‬לעשות‭ ‬הלילה‭ ‬הוא‭ ‬בגדר‭ ‬מדע‭ ‬בדיוני‭. ‬ויש‭ ‬הרבה‭ ‬דרכים‭ ‬להסביר‭ ‬אותו‭. ‬

אחת‭ ‬הדרכים‭ ‬היא‭ ‬זו‭: ‬שום‭ ‬דבר‭ ‬מכל‭ ‬מה‭ ‬שבוצע‭ ‬ביממה‭ ‬האחרונה‭ ‬לא‭ ‬יכול‭ ‬היה‭ ‬להתקיים‭ ‬אלמלא

המאמץ‭ ‬המתמשך‭ ‬של‭ ‬מאות‭ ‬אלפי‭ ‬אנשי‭ ‬מילואים‭;‬‭ ‬אלמלא‭ ‬היכולת‭ ‬להביא‭ ‬הישגים‭ ‬בחזית‭ ‬הדרומית‭; ‬אלמלא‭ ‬הפעולות‭ ‬שבוצעו‭ ‬על‭ ‬הקרקע‭, ‬בתוך‭ ‬הכפרים‭, ‬בתוך‭ ‬הסבך‭, ‬מעבר‭ ‬לגבול‭ ‬הלבנון‭; ‬

אלמלא‭ ‬המבצעים‭ ‬המורכבים‭ ‬בנור‭ ‬א‭-‬שמס‭, ‬בג‭'‬נין‭, ‬בשכם‭. ‬

ועוד‭ ‬משהו‭ ‬על‭ ‬העניין‭ ‬הזה‭ ‬של‭ ‬צה‭"‬ל‭: ‬אין‭ ‬שום‭ ‬דרך‭ ‬להעמיד‭ ‬יכולות‭ ‬מעצמתיות‭ ‬בתחום‭ ‬הסייבר‭, ‬המודיעין‭, ‬האוויר‭, ‬טכנולוגיות‭ ‬ביטחוניות‭, ‬פיתוח‭ ‬האמל"ח‭, ‬ועוד‭- ‬בלי‭ ‬התשתית‭ ‬הרחבה‭ ‬של‭ ‬צבא‭ ‬העם‭. ‬

בסופו‭ ‬של‭ ‬דבר‭ ‬הכמות‭ ‬היא‭ ‬המאפשר‭ ‬החשוב‭ ‬ביותר‭, ‬המעבר‭ ‬ההכרחי‭ ‬בדרך‭ ‬לאיכות‭. ‬

צבא‭ ‬העם‭ ‬הוא‭ ‬לא‭ ‬אילוץ‭, ‬הוא‭ ‬אינו‭ ‬כורח‭, ‬הוא‭ ‬מה‭ ‬שמבטיח‭ ‬את‭ ‬עוצמתנו‭.‬

הימים‭ ‬הקרובים‭ ‬והשבועות‭ ‬הקרובים‭ ‬עשויים‭ ‬לתפוס‭ ‬צורות‭ ‬רבות‭ ‬ולהיות‭ ‬מורכבים‭, ‬אולי‭ ‬אף‭ ‬קשים‭.‬

כל‭ ‬הגנה‭ ‬סופה‭ ‬להיפרץ‭, ‬ובכל‭ ‬מערכה‭ ‬מורכבת‭ ‬יהיו‭ ‬גם‭ ‬החמצות‭. ‬ימים‭ ‬יגידו‭ ‬כמה‭ ‬גדול‭ ‬הנזק‭ ‬שנגרם‭ ‬לאיראן‭ ‬

ולמשטר‭, ‬אילו‭ ‬חלופות‭ ‬קמו‭ ‬לו‭, ‬מה‭ ‬היה‭ ‬קצב‭ ‬ההתאוששות‭, ‬וכן‭ ‬הלאה‭.  ‬אבל‭ ‬במאבק‭ ‬הארוך‭ ‬והמתמשך‭ ‬של‭ ‬

תקומתנו‭, ‬יש‭ ‬כאן‭ ‬בכל‭ ‬זאת‭ ‬רגע‭ ‬שכדאי‭ ‬לעצור‭ ‬לידו‭, ‬בענווה‭, ‬באיפוק‭, ‬אפילו‭ ‬בחשבון‭ ‬נפש‭- ‬וכן‭, ‬גם‭ ‬בגאווה‭. ‬

ואל‭ ‬תניחו‭ ‬שהסיפור‭ ‬הזה‭ ‬יספר‭ ‬את‭ ‬עצמו‭- ‬הוא‭ ‬לא‭ ‬יעשה‭ ‬זאת‭. ‬ואל‭ ‬תחכו‭ ‬לאיזהשהו‭ ‬סוף‭ ‬כדי‭ ‬לספר‭ ‬את‭ ‬הסיפור‭ ‬כולו‭- ‬אפשר‭ ‬וצריך‭ ‬לצקת‭ ‬משמעות‭ ‬להתרחשויות‭ ‬גם‭ ‬בזמן‭ ‬הווה‭. ‬

אחרי‭ ‬הכל‭, ‬זה‭ ‬כל‭ ‬העניין‭ ‬בנבואת‭ ‬בלעם‭, ‬לא‭? ‬

שלסיפור‭ ‬שאנחנו‭ ‬מספרים‭ ‬יש‭ ‬כח‭, ‬שהוא‭ ‬מעצב‭ ‬מציאות‭: "‬הֶן‭ ‬עָם‭ ‬כְּלָבִיא‭ ‬יָקוּם‭ ‬וְכַאֲרִי‭ ‬יִתְנַשָּׂא‭".‬

בהערכה,
סמואל.

להורדה לחצו כאן

אלון‭ ‬אבוטבול‭ ‬שיחק‭ ‬חיילים‭ (‬ומפקדים‭) ‬כמו‭ ‬שאף‭ ‬אחד‭ ‬אחר‭ ‬לא‭. ‬במידה‭ ‬מסויימת‭, ‬אני‭ ‬חשוב‭ ‬שעבור‭ ‬הדור‭ ‬שלי‭, ‬ואולי‭ ‬גם‭ ‬עשור‭ ‬מעל‭ ‬ועשור‭ ‬מתחת‭- ‬הוא‭ ‬היה‭ ‬לפעמים‭ ‬חלק‭ ‬מהדימוי‭ ‬של‭ ‬חייל‭ ‬ישראלי‭ ‬עוד‭ ‬לפני‭ ‬שהתגייסנו‭. ‬

הדמויות‭ ‬הסדוקות‭, ‬הלא‭ ‬שלמות‭, ‬החזקות‭ ‬והשבירות‭ ‬בעת‭ ‬ובעונה‭ ‬אחת‭. ‬

משהו‭ ‬מחוספס‭, ‬קצת‭ ‬עצוב‭ ‬וקצת‭ ‬מצחיק‭, ‬חייל‭. ‬

ואם‭ ‬כבר‭, ‬כמה‭ ‬שחקנים‭ ‬ישראלים‭ ‬אתם‭ ‬מכירים‭ ‬ששיחקו‭ ‬גם‭ ‬ב‭"‬רמבו‭ ‬3‭" ‬וגם‭ ‬ב‭"‬באטמן‭- ‬האביר‭ ‬האפל‭"?!‬

‮"‬אחד‭ ‬משלנו‮"‬‭ ‬היה‭ ‬יצירת‭ ‬מופת‭ ‬שאני‭ ‬חושב‭ ‬שצרבה‭ ‬לא‭ ‬מעט‭ ‬מפקדים‭ ‬ומפקדים‭ ‬לעתיד‭, ‬ועד‭ ‬היום‭ ‬אפשר‭ ‬לבסס‭ ‬עליה‭ ‬סדנת‭ ‬ערכים‭ ‬ודילמות‭ ‬לא‭ ‬רעה‭ ‬בכלל‭ (‬העלילה‭ ‬נכתבה‭ ‬בהשראה‭ ‬חלקית‭ ‬מ‭"‬פרשת‭ ‬פינטו‭"). ‬

והיה‭ ‬את‭ "‬בופור‭", ‬ואת‭ "‬תיאום‭ ‬כוונות‭", ‬ועוד‭ ‬כמה‭. ‬

אבל‭ ‬פיסגת‭ ‬החייל‭ ‬העברי‭ ‬של‭ ‬אלון‭ ‬אבוטבול‭ ‬היא‭ ‬מעל‭ ‬לכל‭ ‬צל‭ ‬של‭ ‬ספק‭ ‬ג‭'‬ורג‭'‬י‭ ‬של‭ ‬שתי‭ ‬אצבעות‭ ‬מצידון‭. ‬

אוהל‭ ‬צה‭"‬לי‭, ‬עם‭ ‬חייל‭ ‬שחותך‭ ‬סלט‭ ‬צה‭"‬לי‭, ‬באמצע‭ ‬מטבח‭ ‬צה‭"‬לי‭, ‬ומנסה‭ ‬להסביר‭ ‬מה‭ ‬הוא‭ ‬עושה‭ ‬שם‭. ‬

זה‭ ‬מתחיל‭ ‬כשלמוצב‭ ‬מגיע‭ ‬צעיר‭ ‬ומבטיח‭ ‬בשם‭ ‬גדי‭ ‬כדי‭ ‬להחליף‭ ‬מ‭"‬מ‭ ‬שנהרג‭ ‬זמן‭ ‬קצר‭ ‬קודם‭ ‬לכן‭. ‬

כשהוא‭ ‬מגיע‭ ‬הוא‭ ‬מבקש‭ ‬מהמ‭"‬פ‭ ‬שיסביר‭ ‬לו‭ ‬מה‭ ‬הולך‭ ‬כאן‭. ‬

המ‭"‬פ‭ ‬בוחר‭ ‬במודע‭ ‬שלא‭ ‬להסביר‭ ‬לו‭, ‬ובמקום‭ ‬זאת‭ ‬פוקד‭ ‬עליו‭ ‬להוציא‭ ‬תצפית‭ ‬וסיור‭ ‬תוך‭ ‬חצי‭ ‬שעה‭, ‬ולפני‭ ‬זה‭ ‬לקחת‭ ‬לעצמו‭ ‬משהו‭ ‬לאכול‭ ‬מהמטבח‭. ‬שום‭ ‬דבר‭ ‬בהנחיה‭ ‬של‭ ‬המ‭"‬פ‭ ‬לא‭ ‬מקרי‭ ‬לדעתי‭, ‬כולל‭ ‬השילוח‭ ‬למטבח‭. ‬

במטבח‭ ‬הוא‭ ‬פוגש‭ ‬את‭ ‬אחד‭ ‬הלוחמים‭ ‬שנמצא‭ ‬בתורנות‭ ‬‮–‬‭ ‬ג‭'‬ורג‭'‬י‭. ‬

וכך‭ ‬מתמצת‭ ‬לו‭ ‬ג‭'‬ורג‭'‬י‭ ‬את‭ ‬קיצור‭ ‬תולדות‭ ‬הלחימה‭ ‬בלבנון‭, ‬בסיפור‭ ‬שמתחיל‭ ‬במזרח‭ ‬התיכון‭, ‬

ונגמר‭ ‬ב‭... ‬ג‭'‬ורג‭'‬י‭:  ‬‮"‬מה‭ ‬הולך‭ ‬פה‭? ‬תראה‭, ‬אני‭ ‬אגיד‭ ‬לך‭ ‬את‭ ‬האמת‭, ‬ברצינות‭ ‬גם‭ ‬אני‭ ‬לא‭ ‬הייתי‭ ‬בעניינים‭ ‬עד‭ ‬אתמול‭, ‬

אבל‭ ‬אתמול‭ ‬הביאו‭ ‬לנו‭ ‬איזה‭ ‬ד‭"‬ר‭ ‬מזרחן‭ ‬והוא‭ ‬ככה‭ ‬נתן‭ ‬לנו‭ ‬הרצאה‭ ‬על‭ ‬המצב‭, ‬אז‭ ‬עכשיו‭ ‬הכול‭ ‬ברור‭ ‬לי‭. ‬

זה‭ ‬הולך‭ ‬ככה‭: ‬הנוצרים‭ ‬שונאים‭ ‬את‭ ‬הדרוזים‭ ‬ואת‭ ‬השיעים‭ ‬ואת‭ ‬הסונים‭ ‬ואת‭ ‬הפלסטינים‭. ‬

הדרוזים‭ ‬שונאים‭ ‬את‭ ‬הנוצרים‭... ‬עכשיו‭ ‬לכולם‭ ‬יש‭ ‬מכנה‭ ‬אחד‭, ‬כולם‭ ‬‮–‬‭ ‬מה‭ ‬זה‭ ‬שונאים‭, ‬שונאים‭ ‬אותנו‭ ‬הישראלים‭. ‬הם‭ ‬היו‭ ‬רוצים‭ ‬לפוצץ‭ ‬לנו‭ ‬את‭ ‬הצורה‭ ‬אם‭ ‬הם‭ ‬היו‭ ‬יכולים‭. ‬אבל‭ ‬הם‭ ‬לא‭, ‬בגלל‭ ‬צה‭"‬ל‭.‬

‭ ‬טוב‭ ‬לא‭ ‬כל‭ ‬צה‭"‬ל‭, ‬רק‭ ‬הפראיירים‭, ‬אלה‭ ‬שנמצאים‭ ‬בלבנון‭... ‬אבל‭ ‬מה‭, ‬

אי‭ ‬אפשר‭ ‬לגמור‭ ‬פלוגה‭ ‬שלמה‭... ‬אז‭ ‬הם‭ ‬הולכים‭ ‬על‭ ‬האחרונים‭. ‬ומי‭ ‬הולך‭ ‬אחרון‭? ‬ג‭'‬ורג‭'‬י‭. ‬

כך‭ ‬שכל‭ ‬העניין‭ ‬הזה‭ ‬עם‭ ‬הסורים‭ ‬והשיעים‭ ‬והסונים‭ ‬והשד‭ ‬יודע‭ ‬מי‭ ‬‮–‬‭ ‬נגמר‭ ‬אצלי‮"‬‭. ‬

והסצנה‭ ‬הזו‭ ‬חכמה‭ ‬כי‭ ‬היא‭ ‬אמיתית‭. ‬

‭ ‬היא‭ ‬משקפת‭ ‬את‭ ‬כל‭ ‬הקשת‭ ‬הארוכה‭ ‬שמתוחה‭ ‬בין‭ ‬מאמצי‭ ‬ה‭"‬מערכת‭" ‬להסביר‭ ‬לחייל‭ ‬משהו‭ ‬גדול‭ ‬ממנו‭ ‬

‭("‬אתמול‭ ‬שלחו‭ ‬לפה‭ ‬מזרחן‭") ‬לבין‭ ‬חייל‭ ‬שמנסה‭ ‬להבין‭ ‬איפה‭ ‬הוא‭ ‬בתוך‭ ‬התמונה‭ ‬הגדולה‭ ‬הזו‭. ‬

וכשזוכרים‭ ‬שהסרט‭ ‬הזה‭ ‬הופק‭ ‬על‭ ‬ידי‭ ‬לא‭ ‬אחר‭ ‬מאשר‭ ‬דובר‭ ‬צה‭"‬ל‭, ‬כחלק‭ ‬ממאמץ‭ ‬ההסברה‭ ‬הפנימי‭ ‬של‭ ‬לבנון‭ ‬הראשונה‭ ‬ורצועת‭ ‬הביטחון

לציבור‭ ‬הישראלי‭, ‬כדאי‭ ‬להניח‭ ‬שיש‭ ‬בסצנה‭ ‬הזו‭ ‬יותר‭ ‬מאשר‭ ‬ציניות‭. ‬והיא‭ ‬טומנת‭ ‬בחובה‭ ‬את‭ ‬כל‭ ‬החומרים‭ ‬שאיתם‭ ‬מתמודד‭ ‬היום‭ ‬כל‭ ‬קצין‭ ‬צעיר‭ ‬בגיזרה‭ ‬‭- ‬תובנת‭ ‬משימה‭, ‬פרטים‭ ‬בתוך‭ ‬תמונה‭ ‬רחבה‭ ‬יותר‭, ‬סוגיית‭ ‬השוויון‭ ‬בנטל‭ ‬

‭("‬רק‭ ‬הפראיירים‭, ‬אלה‭ ‬שנמצאים‭ ‬בלבנון‭"). ‬

זו‭ ‬סצנה‭ ‬אמפתית‭ ‬גם‭ ‬כלפי‭ ‬ג‭'‬ורג‭'‬י‭, ‬אבל‭ ‬גם‭ ‬כלפי‭ ‬המ‭"‬מ‭. ‬וגם‭ ‬זו‭ ‬סצנה‭ ‬שלא‭ ‬תהיה‭ ‬זרה‭ ‬לאף‭ ‬קצין‭ ‬צעיר‭ ‬בעזה‭ ‬היום‭. ‬

קצין‭ ‬שמגיע‭ ‬לגיזרה‭ ‬או‭ ‬לטייסת‭ ‬או‭ ‬למחלקת‭ ‬הטנ"א‭. ‬מבה"ד‭ ‬1‭, ‬או‭ ‬מהמלט"ק‭, ‬או‭ ‬ישירות‭ ‬מהבא"ח‭-  ‬

ואיכשהו‭ ‬לפעמים‭ ‬מוצא‭ ‬את‭ ‬עצמו‭ ‬מתעדכן‭ ‬מחייל‭- ‬מה‭ ‬באמת‭ ‬הולך‭ ‬כאן‭. ‬

ובסוף‭ ‬זו‭ ‬המציאות‭, ‬המזרח‭ ‬התיכון‭ ‬לא‭ ‬נהיה‭ ‬יותר‭ ‬פשוט‭ ‬מאז‭, ‬

ואנחנו‭ ‬כמפקדים‭ ‬עדיין‭ ‬צריכים‭  ‬לנסות‭ ‬ולהסביר‭ ‬את‭ ‬התמונה‭ ‬הגדולה‭,‬

וגם‭ ‬לדעת‭ ‬שזה‭ ‬בסדר‭ ‬שהחייל‭ ‬בקצה‭ ‬צריך‭ ‬לעבור‭ ‬בשלום‭ ‬עוד‭ ‬יום‭ ‬בתוך‭ ‬המציאות‭ ‬הזו‭. ‬

מה‭ ‬לעשות‭ ‬עם‭ ‬הסצנה‭ ‬הזו‭? ‬לקחת‭ ‬אולי‭ ‬בעיקר‭ ‬את‭ ‬הספקנות‭ ‬העצמית‭ ‬של‭ ‬המערכת‭. ‬את‭ ‬היכולת‭ ‬של‭ ‬מערכת‭ ‬מסבירה‭ ‬להכיר‭ ‬במגבלותיה‭ ‬ועדיין‭ ‬לא‭ ‬לוותר‭ ‬על‭ ‬החובה‭ ‬לנסות‭ ‬ולתת‭ ‬פשר‭ ‬ומשמעות‭ ‬לעשייה‭, ‬למשימה‭, ‬לשירות‭.‬

את‭ ‬היכולת‭ ‬של‭ ‬מ‭"‬מ‭ ‬לנהל‭ ‬שיחה‭ ‬בגובה‭ ‬העיניים‭, ‬לדעת‭ ‬מה‭ ‬הוא‭ ‬לא‭ ‬יודע‭, ‬ולנסות‭ ‬להבין‭ ‬את‭ ‬מה‭ ‬שהוא‭ ‬לא‭ ‬מבין‭. ‬

ניבוי‭ ‬זהיר‭: ‬הימים‭, ‬השבועות‭, ‬והחודשים‭ ‬הקרובים‭ ‬לא‭ ‬יביאו‭ ‬איתם‭ ‬מציאות‭ ‬צלולה‭ ‬שמסבירה‭ ‬את‭ ‬עצמה‭ ‬לבד‭. ‬

בתוך‭ ‬הסבך‭ ‬הגדול‭ ‬של‭ "‬הסורים‭ ‬והשיעים‭ ‬והסונים‭ ‬והשד‭ ‬יודע‭ ‬מי‭"- ‬

אנחנו‭ ‬נצטרך‭ ‬להמשיך‭ ‬לעשות‭ ‬לאנשינו‭ ‬סדר‭ ‬בבלגן‭, ‬

לנהל‭ ‬שיח‭ ‬פתוח‭ ‬ואותנטי‭ ‬היכן‭ ‬ומתי‭ ‬שזה‭ ‬רלוונטי‭, ‬לחדד‭ ‬את‭ ‬צידקת‭ ‬הדרך‭ ‬ולתווך‭ ‬הישגים‭ ‬

שמצטרפים‭ ‬לתמונה‭ ‬שלמה‭.‬

זה‭ ‬חשוב‭ ‬לכל‭ ‬הג'ורג'ים‭ ‬באשר‭ ‬הם‭ ‬שם‭, ‬

וזה‭ ‬חיוני‭ ‬כדי‭ ‬שנוכל‭ ‬להתמיד‭ ‬בנחישות‭ ‬לאורך‭ ‬זמן‭.‬

סמואל‭.‬

להורדה לחצו כאן

ערכים ונורמות במלחמה ארוכה - למה קשה לנו לדבר על זה?

יש איזו אמירה שנמסרה מפי רבי נחמן מברסלב, שבה הוא מתייחס לחשיבות התפילה ולדגשים שונים ביחס אליה. בשלב מסוים הוא שואל, "ומה אם אדם אינו מצליח להתפלל?", מה אם קשה לו? ותשובתו היא- יתפלל על הדבר הזה דווקא. כלומר מי שקשה לו להתפלל יתפלל על זה שקשה לו להתפלל, ומשם העסק כבר ישתחרר.
משיחות עם לא מעט מפקדים, בביקורים בשטח ובהכשרות, עולה תמונה מורכבת ביחס ליכולת ולעצם הבחירה לדבר על דילמות ועל ערכים. 
אז אולי, ברוח רבי נחמן, צריך לדבר דווקא על זה. על הקושי לדבר על זה.

מלחמה היא דבר שוחק. היא שוחקת את הנפש, היא שוחקת את הנורמות, את ערכים. ומלחמה ארוכה מהסוג הזה, על אחת כמה וכמה.
יש לה את רגעי היופי שלה, ויש מימדים מסוימים בהם הדברים לא נשחקים אלא להפך- מתחזקים, מתחדדים, מתבהרים. ובכל זאת הניסיון האנושי רב השנים מלמד: מלחמה היא דבר שוחק. 
ונראה שיותר ויותר קשה לנו לדבר על השחיקה הזו.
למה קשה? מאלף ואחת סיבות. 
אני יכול לחשוב על לא מעט כאלה. 

קודם כל כי הם גיבורים. אנשים מחרפים את נפשם, את גופם, חוזרים מצולקים. ומתייצבים שוב ושוב- למילואים; לאימון; לגיבושים לשייטת, לסיירת, לחיל האויר; למיטב ביום הגיוס לקרבי. אנחנו מתבוננים בעיניהם של המ"פ, המ"מ, הלוחם- ואומרים לעצמנו, מה עכשיו? באת לבאס? להוריד? להתעכב על כח שקפא במקום, לעסוק באיזו "מזכרת" שמישהו לקח? באי הקפדה על הוראות בטיחות? 
אנחנו מובילים את המלחמה המורכבת ביותר שאולי נוהלה כאן אי פעם, מבחינה ערכית ומבחינות אחרות. בתווך הזה יש אוקיינוס של גבורה, מופת, והתנהגות ראויה. למה לשקוע בשיחה על אותם שוליים, יוצאים מהכלל, חריגים? עזוב את זה. נדבר על זה ביום אחר. ביום שאחרי. מתישהו. שקט, עכשיו נלחמים. וזה נכון, הם באמת גיבורים. ובדיוק בגלל זה אסור לנו לוותר. לא להם ולא עליהם. 

כי זה גם עניין לגיטימציה. לאירועים ערכיים יש אדוות של לגיטימציה. ולעתים האדוות האלה נהיות לצונאמי. ולכן כשיש מתח, שלא לומר משחק סכום אפס בין היכולת לכתוב על זה, לתחקר את זה, לקרוא לבעיה בשמה, לבין שמירה על אנשינו ושמירה על חופש הפעולה של אנשינו – לעתים, אנחנו מעדיפים לשתוק, להדחיק, או לכבס את זה בבית. ובעניין הזה כבר דייק אלתרמן כשאמר: "וּמִלְחֶמֶת הָעָם שֶׁעָמְדָה לִבְלִי חַת, מוּל שִׁבְעַת הַגְּיָסוֹת שֶׁל מַלְכֵי הַמִּזְרָח, לֹא תַּחַת גַּם מִפְּנֵי 'אַל תַּגִּידוּ בְגַת'".

כי זה לא קרה בכוונה. כשכח לא מימש את משימתו, או לא חתר מספיק למגע, או פעל בצורה רשלנית, או פגע במקום שלא התכוון לפגוע בו, אנחנו עוצרים לרגע ואומרים לעצמנו- רגע, אבל לא היה כאן זדון, ולא בהכרח פער ערכי. והשאלה היא האם זה משנה. והתשובה היא שברור שזה משנה. אבל זה לא מייתר את הצורך לעסוק בזה, או לדבר על זה, או להכריע מה ראוי היה לעשות. לפעמים אין זדון אבל יש תקלה. או שגיאה. או קהות, או לאות. לעזאזל, כמה לאות. קפיצות המדרגה המשמעותיות ביותר בתחום הבטיחות, בכל העולם, בכל שדה מקצועי, קרו כשהנחנו בדיוק את זה- שאין זדון, ועדיין דברים נוטים להשתבש באופן שיטתי. ומשם התקדמנו, אט אט, לעבר הפיתרון. 

כי לא היית שם. לעתים הדילמה אם לדבר על זה, לשאול, להטיל ספק לתחקר- היא של מפקד שלא היה שם. ומי שמו, וכיצד יבין, ואיך ידע. הרי היו פרטי פרטים, ואי ודאות, ולחץ, ועקת הקרב. כשמשה יוצא אל אחיו, ומתחיל לנסות לעצב נורמות, התגובה הראשונה שהוא נתקל בה, היא "מִי שָׂמְךָ". מה הוא מבין, הרי הוא לא היה שם. זו חולשתו וזו גם עוצמתו. הוא לא התבשל כמו הצפרדע ההיא. הוא זר לנורמה, הוא מרוחק ממנה, ולכן הוא יכול לעצב אותה. הוא רק צריך ללמוד את השפה, ולהיות אמפתי, ולהצליח להכנס לנעליהם. בגדול- חצי ממפקדי הטייסות, הספינות, הגדודים עתידים להתחלף עד הסתיו, או התחלפו מאז האביב, כך גם לגבי המ"פים ומקביליהם. המ"פ שהגיע לחאן יונס לא היה איתם בתמרון ההוא בג'באליה, והמג"ד שנחת בתל חנון לא היה באירוע הנגמ"ש, וההוא היה בלימודים, והשני היה במטה. ולגבי המ"מים?  רובם בכלל התגייסו לצה"ל אחרי ה-7 באוקטובר...

כי האויב מתועב, ואנחנו במלחמה צודקת, ואנחנו חייבים לנצח אותה. יש אזור מסויים של ערכים שקשור לטוהר הנשק, לריסון, להפעלה מושכלת של כח. אבל מה נעשה עם זוועות ה-7 באוקטובר? ועם הזוועה שהוא מחולל מאז לחטופים? ועם איך שנהגו בהם ברחוב באותו היום? ועם הגל השני והשלישי של הפושטים על ניר עוז? ואיכשהו, אל מול האויב הזה נראה לפעמים שכל דיבור על מורכבות, על כשלים, על דילמות- מקהה את החרב ומקהה את חדות האוחז בה. זה לא נכון. מלחמתנו צודקת מאין כמותה, אך צדקת הדרך ניכרת לא רק בתכלית הלחימה ובהצדקתה אלא גם באופן שבו אנו נלחמים, בהתאם לאמות המוסר שלנו ולא של האויב. אגב, אני לא מכיר מקרה אחד בהיסטוריה של ההיסטוריה הצבאית, שבו הצבא או האומה שהיו נטולי עכבות, חסרי כל מעצורים, אכזריים ללא גבולות- ניצחו לאורך זמן. עם כל הכבוד למדיינים, למואבים, לעמלקים ולפלישתים- אנחנו חיים היום את הניצחון ההיסטורי של המוסר היהודי על פני כל אלה. 

ולכן דווקא מתוך צדקת דרכנו נזכור את הצו של ספר דברים: ״כי תצא מחנה על אויבך ונשמרת מכל דבר רע״. נשמור על טוהר המחנה; על אקלים יחידתי ראוי; על הסדר; על הנורמות; על השגרה; נשמור על דבקות בערכינו, נשמור על צלמנו. ערכינו ודמותנו המוסרית הם מרכיב חיוני בזהותו ובאופן שבו אנו פועלים. 
״ערכי צה"ל, אורך נשימה ולכידות פנימית״, הדגיש הרמטכ"ל בסיום הערכת המצב שהתקיימה בשבוע שעבר. 
צה"ל יצטרך להיות במיטבו, בכל ממד שהוא, גם כשהוא נלחם במלחמה ארוכה ומורכבת. ואנחנו נהיה חזקים מספיק כדי לנצח בשתי המערכות- זו של הכרעת אויבינו, וזו של שמירה על דמותנו. אלו אינן מלחמות נפרדות- אלא מערכה אחת, שלמה, שבסופה נוכל לעמוד זקופים- כמי שנלחמו וניצחו גם בגופם וגם ברוחם. 
וכדי שזה יקרה, אנחנו חייבים, על אף ולמרות ואף על פי כן: לתחקר את זה, לעבד את זה. לפתוח את זה. לדבר על זה. 
זו חובתנו כמפקדים בצה"ל. 
ואולי הצעד הראשון טמון בשיחה כנה על למה זה קשה לנו.

בהערכה,
סמואל 

> ״אֵין עַם אֲשֶׁר יִסּוֹג מֵחֲפִירוֹת חַיָּיו״

להורדה לחצו כאן

יֵשׁ שָׁעָה רוֹחֶשֶׁת חֹשֶׁךְ,
אַךְ יֵשׁ שַׁחַר וְהִלָּהּ.

סיבוב בקיבוץ בארי, עם איש כבן 50, שנראה כאילו יצא מפרסומת למדינת ישראל. טברייני במקור, עם ערבית שוטפת שאותה למד ב"כדורי" מחבריו לספסל הלימודים הצ'רקסים, הדרוזים והבדואים. זעת אפו משוקעת בקיבוץ הזה בכל מקום. ידיים שנראות כאילו הן יודעות לעשות הכל. עיניים טובות, שבקרקעיתן יש גם אור גדול אבל גם תהום שנפערה לפני שנה פחות חמישה ימים. אב שכול, שלנו. 
"היתה תקופה שהייתי במסגריה, והייתי אחראי על המים, והמכשור החקלאי, ומיכון הנדסי, ופה, ושם, ואיפה לא". ואני מקשיב לו מסביר איך בקיבוץ כולם עושים הכל, ואיך המנכ"ל מסיים קדנציה והולך לעבוד בנוי, ואיך היה מקום שבו הוא שובץ, ואז הסתיימה הקדנציה, אבל הוא הרגיש שעדיין לא הגיע לשיא, אז הוא נשאר עוד קצת, ואז הוא הגיע לשיא- אז הוא לימד וחנך את הדור הבא, ועבר הלאה, להתמקצע במשהו חדש. ועכשיו הוא בנוי. 
ואני מקשיב לו ועולות בי מחשבות על חניכה, ועל אנשים מפעם, ובעיקר- כשהוא מתאר איך הוא עובר מתפקיד לתפקיד לפי מה שצריך- אני חושב על הטקסט הידוע של ז'בוטינסקי על טרומפלדור- ״צריך גלגל? אני הגלגל. חסרים מסמר, בורג, גלגל תנופה? קחו אותי. צריך לחפור אדמה? אני חופר. צריך להיות חייל? אני חייל. משטרה? רופא? עורכי דין? מורים? שואבי מים? בבקשה, אני עושה את הכל"
"אין בני אדם כאלה", אומר לו ז'בוטינסקי, "יהיו", עונה לו טרומפלדור. ״ישנם״ אני חושב לעצמי כשאני מביט בו. 

​

״במקום בו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון שם יעבור גבולנו״, אני נזכר באמירה אחרת של טרומפלדור, בזמן שאנחנו רואים את השדות שמעבר לבתים, מרמזים על הגבול, שמעבר לשדה החרוש. 
בחזרה מהצפון אחרי פגישה עם מג"ד שנראה כמו חלוץ שנשאר באצבע הגליל מאז 1916, על תחנות אוטובוס ועל מיגוניות בכל הגליל, מישהו ריסס לכל אורך הדרך אריות שואגים, של תל חי כאלה. תל. חי. ומתחת כתוב: ״התקווה מתה אחרונה״. 
מילים קשות. אלפי חיילים וכלים חלפו על פניהן בשבועות האחרונים בדרך צפונה, לקצה הצפון ומעבר לשם. 
התקווה מתה אחרונה. 
אבל היא חיה. ואני פגשתי אותה בשבועיים האחרונים בכל מקום. 
אצל מ"מ מהנח"ל, מוליך טור כבד של לוחמים בסמטאות של עזה. בקולו הבוטח של מח"ט בלב תל סולטן; במילותיו של מג"ד חלוץ; בעיניו של קיבוצניק מבארי. 
וגם בכל שיחה ושיחה בשבועיים האחרונים בחיל, טירונים, קורסיסטים, חיילות וחיילים, מפקדות, קצינת חינוך במילואים שאיתנו כבר 360 ימים, אנשי יחידת ההסברה בחירום, צייר צבאי אחד, סיירת של אזרחים עובדי צה"ל, צוערות במסע, שתי דודות של אל"ח. איפה לא. ובגדול, ככה החיל הזה נראה בשנה האחרונה. "צריך גלגל? אני הגלגל. חסרים מסמר, בורג, גלגל תנופה? קחו אותי". 

​

בוקר, ערב השנה החדשה, אחרי לילה הזוי.

ועולות מילותיו של אנדד אלדן, משורר מבארי, שציין ביוני האחרון יום הולדת מאה:
יֵשׁ שָׁעָה רוֹחֶשֶׁת חֹשֶׁךְ אַךְ יֵשׁ שַׁחַר וְהִלָּהּ.
וכל השנה הזו קצת רוחשת חושך, וכל החיל הזה, שזכיתי להכיר מחדש מעט ממנו בשבועיים האחרונים, הוא שַׁחַר וְהִלָּהּ.
בוקר טוב.
ושנה טובה שתהיה.

סמואל

להורדה לחצו כאן

נשות ואנשי הרוח,

בארי, אורים, נירים, תקומה...

מיום כיפורים שעבר ועד יום כיפורים הזה.
מיום כיפורים 1946 ועד יום כיפורים התשפ״ה.
רגע לפני
מחשבות על תיקון, ועל הדורש תיקון
ועל חטאים שחטאנו
והמלחמה, שהיתה
וזו, שעודנה.
ובכל זאת, מחשבה על בניין רוח ובניין אומה.
כשייצא הצום, בעוד יממה וקצת, שאו עיניכם מעלה, סיפרו אחד עשר כוכבים.

מוצאי כיפור התש״ו, 11 הנקודות בנגב.
נקודות שנועדו לעצב את מפת המדינה כך שהנגב ייכלל בה. 
1946.
אין עדיין כ"ט בנובמבר.
לא היתה מלחמת השחרור.
לא מגילת העצמאות.
לא מדינה.
שנה אחרי סיום מלחמת העולם השניה. מסדרים מפה של מדינה שתהיה.
יש בזה הכל: אורך רוח, הקרבה, סבלנות, נחישות, דמיון, מעוף. כל מה שצריך, גם כעת.
שנזכה לבנות ולהיבנות.

​

חתימה טובה,
סמואל

להורדה לחצו כאן

נשות ואנשי הרוח,

​

היתה לי הזכות מוקדם יותר השבוע, יחד עם שירה ואלה, לקחת חלק במפגש של פורום מטכ"ל לציון יום השנה ה-29 להירצחו של יצחק רבין ז"ל.

בין השאר חזרנו אל נאום שלו, מהשבעת ממשלתו השנייה, ב- 1992: "ביטחון איננו רק הטנק, המטוס וספינת הטילים. ביטחון הוא גם, ואולי אף קודם כול, האדם – האדם, האזרח הישראלי. ביטחון הוא גם החינוך של האדם, הוא הבית שלו, הוא הרחוב והשכונה שלו, הוא החברה שבתוכה צמח. וביטחון הוא גם התקווה של האדם."
אני מניח שקראתי את הפיסקה הזו אינספור פעמים בחיי. אך משום מה את השורה האחרונה קראתי הפעם כאילו שאני קורא אותה לראשונה: "ביטחון הוא גם התקווה של האדם". אנחנו מרבים לעסוק בתקווה בשנה האחרונה. אולי כי היא מהווה מנוע חזק כל כך ואולי כי היא נחוצה כל כך. או במילים אחרות, עיסוק מתוך תחושה של היעדר תקווה וכמיהה אליה, או מתוך נוכחותה וההכרה בעוצמה שהיא נוטעת בנו. 

ולעתים, נדמה שכאשר אנו מבקשים לטעת את התקווה הזו באחרים, כאשר אנחנו מביטים בהם, ואומרים – "יהיה טוב", "אל דאגה", "תסמכו עליי", "יהיה בסדר". אז ב"יהיה בסדר" פתאום משתנקים. מתנצלים, ומסבירים שלא התכוונו ל"יהיה בסדר". כלומר לא התכוונו לאותו "יהיה בסדר" מתוך נאום אחר של רבין, מאוחר יותר, בטקס סיום פו"מ, שבו אמר כי "לאחת הבעיות הכואבות שלנו יש שם, שם פרטי ושם משפחה – זהו צירוף שתי המילים "יהיה בסדר" [...] מאחורי שתי המילים האלה חבוי בדרך-כלל כל מה שלא "בסדר": יהירות ותחושת ביטחון עצמי מופרז, כוח ושררה, שאין להם מקום. [...] ואנחנו כבר למדנו בדרך הקשה והכואבת ש"יהיה בסדר" פירושו שהרבה מאוד לא "בסדר"".

​

תפקידנו כאנשי חינוך, ודאי כאנשי חינוך צבאיים, הוא להחזיק את שני הקולות גם יחד. את הקול ההוא של "ביטחון הוא התקווה של האדם", ואת הרתיעה מהחפיף והסמוך של "יהיה בסדר". ובעודנו מחזיקים את התקווה הזו ומעוררים אותה באחרים, נזכור שהיא לא קשורה ל"יהיה בסדר" ההוא, והיא ודאי שלא מצדיקה אותו. היא קשורה ללדאוג במעשים שיהיה בסדר, שיהיה טוב יותר. היא קשורה לעשייה, שלוקחת אותנו מרע לטוב, שעושה סדר, שלוקחת חלק חשוב, מעשי- בתיקון. היא קשורה לאותה הבחנה שעמד עליה הרב זקס בין אופטימיות לבין תקווה, שטוענת שתקווה כרוכה במעשה, במעורבות, ביכולת שלנו לשנות לטובה.

​

היום, י"ב בחשוון, חל יום הזיכרון הממלכתי לציון הירצחו של יצחק רבין ז"ל. זו הזדמנות וחובה לעסוק בזיכרו, בתרבות של מחלוקת ובגבולותיה, בערכי הפלמ"ח עליהם חונך וחינך אחרים, בחשיבותה של דמוקרטיה ועוד. וזו גם הזדמנות לעסוק בחלק הזה של מורשתו: התקווה של האדם היא ביטחון, והיא נחוצה לנו אולי יותר מאי פעם. נבנה אותה בעמל כפינו, בתכניות עבודה ובתכניות חינוך, במעשי יום יום של תקווה.

שנחנך לתקווה, ושנממש אותה במעשינו.
יהי זיכרו של יצחק רבין ברוך.

סמואל

להורדה לחצו כאן

נשות ואנשי הרוח,

כמה שיתופים, שהם תמונה ישראלית אחת.

בית ציוני אמריקה, שעת ערב. אולם חצי מלא. רוסית, אמהרית, צרפתית, אנגלית ועברית בערבוביה. יוזמה שצמחה מלמטה, לעצור ליד אלו שנפלו במלחמה הזו, במדים, מקרב העולים. איך מתארים אירוע, שמתקיים בחסות לובי המיליון, טיב טעם, האוניברסיטה העברית, הסוכנות היהודית, ועוד כמה חברות הייטק. רק מרשימת נותני החסות אפשר לעשות סרט, או התחלה של בדיחה. ובכל זאת סיפור ישראלי אחד מתוך רבים בערב הזה.

בשלב מסויים ילדה, ביתו של יעקב נדלין ז"ל, עולה עם אימה לבמה ומושיטה את ידיה לתמונת אביה.

האם, אלמנתו של יעקב, מעיין נדלין, נושאת דברים בקול בוטח בשם המשפחות: ״יעקב שלי היה מלאך אמיתי, האיש הכי טוב שהכרתי ביקום כולו... הוא עלה לארץ לבדו מקזחסטן בגיל 17 בלבד, עזב את המשפחה, את הבית, את המקום המוכר, ועלה לארץ ישראל. ללא משפחה וללא שפה, אך עם תיק גדול של תקווה, ציונות וציפייה לחיים עצמאיים והתחלה חדשה [...] העולים החדשים והוותיקים הם התגשמות החלום הציוני, שמרכיבים את הפסיפס הישראלי באופן מושלם, אנשי מופת שתרומתם לחברה ולארץ לא תסולא בפז, והם הם מלח הארץ. לעד נהיה חייבים להם את תודתנו".

בסוף הערב היא תספר לי ששירתה כמורה חיילת, יצאה לקצונה, הייתה בהשכלה, בנתיב ועוד. ואיפה היא פגשה את יעקב? במקום היחיד האפשרי כנראה. בליל הסדר לחיילים בודדים. חלקם הגדול של העולים והעולות שצוינו בערב הזה עבר דרכנו מן הסתם, באמיר דאז, בקורס עברית, בנתיב, בגרעין צבר. אירוע כואב, קשה, ומלא עוצמה.

ג'באליה, יום שישי, שעת צהריים. שתי קצינות חינוך ומג"ד. שיחה על מורכבות, על חינוך, על פיקוד. ומשם לשיחה עם מחלקת לוחמים. רצו הגורל, רמ"ד נח"ל, וחיל השריון- והנה מחלקה בלב עזה, שמורכבת משני גרעינים- בני עקיבא, ותנועת תרבות. שיחה מרתקת על הרב קוק, ועל פרקי אבות, ואלתרמן, ועמיחי, ומה ומי לא.

אין מחלקה כזו בעולם. וחשוב מכך- אין מחלקה כזו בצד השני. ולא תהיה כזו, לא יכולה להיות. ומה שהם יעברו ועברו יחד לא יישטף במים אני מקווה, ואם הייתי יכול (יש מצב שאנחנו יכולים, לא?) הייתי מכפיל ומשלש ומעשר את המחלקה הזו עשרות מונים. זה חלק מהזכות ומהחובה שיש לנו בצה"ל, להיפגש, להיות יחד, לחשל ברית של גורל לצד ברית של ייעוד משותף.

ראש הנקרה. מציינים יום הולדת של חמש שעות להפסקת אש זהירה. פותחים ביקור במערך מגן, יחידת ההכנה לצה"ל- עם שותפים במטה אשר, לוחמי הגטאות, סלאמה.

מאיפה להתחיל? חיילים שמנסים לצייר עם נערים ונערות "תקווה", "תיקון", "עתיד"; חיילת בפרק משימה, יושבת עם חבורת תלמידות בבית ספר מהיפים שראיתי, מתרגלת איתם עברית, הפעם רגשות (עוואטף) . "אוהב", "צוחק", "כועס". פה ושם היא מגניבה מילה בערבית.

זו לא פעולה אקראית, או מזדמנת, כבר שבע שנים שהיא קורית במספר מוקדים, בתצורות שונות.

צריך לזכור ולספר. את המפגשים בין חיילים וחיילות לאזרחים טרופי חיים. את האיחוי. את השבר. את ההיאחזות של כיתות הכוננות ביישובים בשנה האחרונה לאורך קו הצפון. את הגבורה שכנראה טרם נחתמה. ואת כל המקומות בהם הסביר לי סגן ראש המועצה- ״אתה רואה, בלי החיילים שלכם, כל זה לא היה מתאפשר״. הוא צודק, אני חושב לעצמי, וכל כך הרבה עבודה עוד לפנינו.

איו"ש, חטמ"ר אפרים. שיחה שוקקת- סגלי חינוך, מח"ט אפרים, מג"ד.

ואחריה שיחה בגדוד "בארי". גדוד שקם כמו עוף חול, בשנה האחרונה. עם הרבה מאמצים, בעיקר מלמטה. כמה מאות אנשי מילואים. לדעתי שיעור ההון החברתי, הכלכלי, והרוחני שמרוכז בגדוד הזה הוא אירוע שעולה על חלקם באוכלוסיה במאות אחוזים. וכולם נקבצו באו. איש עסקים ממיאמי, רבנים, אנשי חינוך, מגזר ראשון, שני, שלישי, יזמי הייטק, רופאים. טייס אל על יש להם שם. מה לא. הרכיבו את עצמם לכדי פלוגות, ואת הפלוגות לגדוד. לגדוד קוראים בארי כאמור. לפלוגות- מגן, רעים סופה, הבנתם את הרעיון.

ובשיחה אין סוף שאלות, שלכולן היתה שורה תחתונה אחת: אז איך אתם, חיל החינוך והנוער, יכולים לעשות יותר? ומה עם זה, מתי את זה תתקנו? ומה עם שם- חייבים, דחוף. ותגידו, המורשת, וההכנה לצה"ל, והקהילה, והתיקון, והערכים. ואתה רק חושב לעצמך, רק שנהיה ראויים. רק שנצליח לעשות את כל שדורש עשייה.

כ"ט בנובמבר היום. הזדמנות טובה למחשבות על תקומה, ודמיון, ותעוזה, וציונות 2.0.

אני חוזר לנאום של מעיין, אלמנתו של יעקב. היא מצטטת מהמילים האחרונות שכתב לחייליו:

"אנחנו האנשים הנכונים במקום הנכון ובזמן הנכון. אנחנו החיילים, אנחנו האזרחים, אנחנו עם ישראל. כולנו כאן, אחד למען השני. כולנו נדרשים כאן למשימה הלאומית. להיות טובים יותר, להיות מאוחדים ולרומם את הרוח. כי הרוח הנושבת בקרבנו חזקה. היא ליבנו הפועם".

יום ראשון הקרוב, בית ברל. כנס רס"נים ומעלה חילי. אחרי 'מפגש של יחד׳ עם פורום הסא״לים. אנחנו נהיה שם. להיפגש, ליצור, לעבוד, להמשיך ולהגביר את האור.

והמחשבות נודדות לשערי צדק. סרן ליאת רוזנברג. שמאושפזת שם כבר שבוע. נלחמת. נאבקת. מתעקשת.

עטופה בכל כך הרבה מהחיל, אנשים שהיא נגעה בהם במטה, בחיל האויר, במדור הפקות, בביסל"ח.

אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ.

שבת שלום,

סמואל

להורדה לחצו כאן

נשות ואנשי הרוח, 

אני מגיע להרצאה בפני קורס מ"פים. מאה ושלושים מ"פים, בסדיר ובמילואים. 
המרצה לפני, ד״ר בתחומה, שוטחת משנה סדורה, מורכבת, עשירה, משלבת תיאוריה ומחקר, מקרי בוחן של צבא-חברה ועוד. וברגע האחרון מפקד הקורס שואל אותה- "תגידי, כאמא לנער שתכף מתגייס ללחימה, כל המ"פים האלה שפה. לו יכלת לבקש מהם, לומר להם דבר אחד בלבד". ובשניה פניה מרצינים- והיא אומרת להם, באיבחה- "משמעת. תהיו צבא". 
כל המורכבות, המתחים, הערכים, המוסר, והכל מתכנס ברגע של אמת למילה אחת- משמעת. והאמת, יש בזה משהו. 

ביום שני סוכמו בראשות הרמטכ"ל המלצות בהמשך לצוות המומחים בראשות אלוף (במיל') מוטי ברוך לבחינה וחיזוק המשמעת המבצעית והתרבות הצבאית בלחימה. היום פורסמו עיקרי הממצאים, המסקנות וההמלצות (ראו בקישור המצורף). החיל היה שותף לצוות זה כחלק משלם, הן מתוך היותי חבר צוות, והן באמצעות תוצרים והמלצות של מערך החינוך שהובאו בפני הצוות.
אני רואה לנכון לכתוב לכם כי הנושא נוגע באופן כזה או אחר לכולנו כקצינים בחיל החינוך והנוער. במידה רבה הוא גם נוגע לכל מי שעוסק בפיקוד בחיל- שחיקת הנורמות אינה נחלת שדות הקרב בלבד, בלשון המעטה. 

הצוות התמקד, מתוקף המנדט שלו, בעיקר במשמעת והתרבות המבצעית, אך בפועל ההמלצות וסיכום הרמטכ״ל הורחבו לגזרה רחבה יותר, בין היתר:
"חיזוק שיח צבאי המושתת על פקודות ואכיפה, תוך נקיטת צעדים פיקודיים ומשמעתיים במקרים של הפרת פקודות".
"קיום תהליך מנטלי-ערכי החל מהטירונות, כחלק מהציר המקצועי שבאחריות המפקדים."  
"קיום רענונים לכוחות המילואים והסדירים לאורך המשימות המבצעיות, שיכללו היבט משמעתי וחיזוק היסודות בתקופת לחימה ארוכה."
"אתגר הירידה בסטנדרטים, עודף ביטחון של הכוחות ושחיקה בקרב הכוחות הנלחמים במלחמה ארוכה".
"הזדמנות לבחינה רוחבית של הנורמות הנהוגות בצה"ל, למידה ותחקור".
״עיסוק בנורמות וכללים ערכיים בשטח אויב ובלחימה עם אויב״. 

ניתוח ושיח מעמיק יותר על הדו"ח דורש פלטפורמות וצורות שיח אחרות ויושלם בהמשך היכן שרלוונטי. אך אני מבקש להצביע על מספר מתחים שעלו בדיון עצמו, מתחים שבחלקם אינם ניתנים להכרעה, וילוו את העיסוק בנורמות גם בהמשך:
עד כמה ניתן להבחין בצורה חדה בין משמעת במובנה הצר, לבין חריגות הקשורות בערכים נוספים?
מה הפרופורציות של הדיון המתנהל? האם אנו עוסקים בעשבים שוטים, ושוליים רופפים, או שיש כאן קו מגמה שלילי עקבי וברור?
באיזו מידה הפערים שאנו מזהים נובעים משחיקה של נורמות ופעולות ("כוחות שונים הפועלים על המצפן", או שחלק מהפערים נובעים מתזוזה משמעותית של מרכז הכובד הערכי ("הצפון עצמו השתנה").

ומה נעשה עם הפרסום הזה?
1. נהיה בקיאים ונכיר אותו, מתוקף היותנו קצינים בצה״ל ובחיל.
2. ⁠ננצל את הדו"ח לבחינה עצמית, כל אחד ואחת בגזרתה- היכן אנחנו בבית פנימה נדרשים להיות חדים יותר, מדוייקים יותר, להדק נורמות וכיו"ב. 
3. ⁠במערך הפרוס ביחידות צה״ל - נזהה הזדמנויות רלוונטיות שניתן לממש מתוך התנופה שהתהליך המטכ״לי של הטמעת המסקנות עשוי לייצר. 

״בלי משמעת יהפך הצבא לאספסוף מזוין שיש בו סכנה לא רק לבטחון המדינה מבחוץ, אלא גם לקיום המדינה בפנים.״ כך אמר בן גוריון במאי 1949, וכפי שעולה מהדו״ח, גם היום היא מהווה תשתית מרכזית וחיונית לקיומנו ולהישגינו הצבאיים והיא אחת ממשימות הליבה שלנו בעת הזו.

נר שמיני שמח לכולם,
וכל האור שאפשר.
סמואל

כמה שיתופים, שהם תמונה ישראלית אחת.

בית ציוני אמריקה, שעת ערב. אולם חצי מלא. רוסית, אמהרית, צרפתית, אנגלית ועברית בערבוביה. יוזמה שצמחה מלמטה, לעצור ליד אלו שנפלו במלחמה הזו, במדים, מקרב העולים. איך מתארים אירוע, שמתקיים בחסות לובי המיליון, טיב טעם, האוניברסיטה העברית, הסוכנות היהודית, ועוד כמה חברות הייטק. רק מרשימת נותני החסות אפשר לעשות סרט, או התחלה של בדיחה. ובכל זאת סיפור ישראלי אחד מתוך רבים בערב הזה.

בשלב מסויים ילדה, ביתו של יעקב נדלין ז"ל, עולה עם אימה לבמה ומושיטה את ידיה לתמונת אביה.

האם, אלמנתו של יעקב, מעיין נדלין, נושאת דברים בקול בוטח בשם המשפחות: ״יעקב שלי היה מלאך אמיתי, האיש הכי טוב שהכרתי ביקום כולו... הוא עלה לארץ לבדו מקזחסטן בגיל 17 בלבד, עזב את המשפחה, את הבית, את המקום המוכר, ועלה לארץ ישראל. ללא משפחה וללא שפה, אך עם תיק גדול של תקווה, ציונות וציפייה לחיים עצמאיים והתחלה חדשה [...] העולים החדשים והוותיקים הם התגשמות החלום הציוני, שמרכיבים את הפסיפס הישראלי באופן מושלם, אנשי מופת שתרומתם לחברה ולארץ לא תסולא בפז, והם הם מלח הארץ. לעד נהיה חייבים להם את תודתנו".

בסוף הערב היא תספר לי ששירתה כמורה חיילת, יצאה לקצונה, הייתה בהשכלה, בנתיב ועוד. ואיפה היא פגשה את יעקב? במקום היחיד האפשרי כנראה. בליל הסדר לחיילים בודדים. חלקם הגדול של העולים והעולות שצוינו בערב הזה עבר דרכנו מן הסתם, באמיר דאז, בקורס עברית, בנתיב, בגרעין צבר. אירוע כואב, קשה, ומלא עוצמה.

ג'באליה, יום שישי, שעת צהריים. שתי קצינות חינוך ומג"ד. שיחה על מורכבות, על חינוך, על פיקוד. ומשם לשיחה עם מחלקת לוחמים. רצו הגורל, רמ"ד נח"ל, וחיל השריון- והנה מחלקה בלב עזה, שמורכבת משני גרעינים- בני עקיבא, ותנועת תרבות. שיחה מרתקת על הרב קוק, ועל פרקי אבות, ואלתרמן, ועמיחי, ומה ומי לא.

אין מחלקה כזו בעולם. וחשוב מכך- אין מחלקה כזו בצד השני. ולא תהיה כזו, לא יכולה להיות. ומה שהם יעברו ועברו יחד לא יישטף במים אני מקווה, ואם הייתי יכול (יש מצב שאנחנו יכולים, לא?) הייתי מכפיל ומשלש ומעשר את המחלקה הזו עשרות מונים. זה חלק מהזכות ומהחובה שיש לנו בצה"ל, להיפגש, להיות יחד, לחשל ברית של גורל לצד ברית של ייעוד משותף.

ראש הנקרה. מציינים יום הולדת של חמש שעות להפסקת אש זהירה. פותחים ביקור במערך מגן, יחידת ההכנה לצה"ל- עם שותפים במטה אשר, לוחמי הגטאות, סלאמה.

מאיפה להתחיל? חיילים שמנסים לצייר עם נערים ונערות "תקווה", "תיקון", "עתיד"; חיילת בפרק משימה, יושבת עם חבורת תלמידות בבית ספר מהיפים שראיתי, מתרגלת איתם עברית, הפעם רגשות (עוואטף) . "אוהב", "צוחק", "כועס". פה ושם היא מגניבה מילה בערבית.

זו לא פעולה אקראית, או מזדמנת, כבר שבע שנים שהיא קורית במספר מוקדים, בתצורות שונות.

צריך לזכור ולספר. את המפגשים בין חיילים וחיילות לאזרחים טרופי חיים. את האיחוי. את השבר. את ההיאחזות של כיתות הכוננות ביישובים בשנה האחרונה לאורך קו הצפון. את הגבורה שכנראה טרם נחתמה. ואת כל המקומות בהם הסביר לי סגן ראש המועצה- ״אתה רואה, בלי החיילים שלכם, כל זה לא היה מתאפשר״. הוא צודק, אני חושב לעצמי, וכל כך הרבה עבודה עוד לפנינו.

איו"ש, חטמ"ר אפרים. שיחה שוקקת- סגלי חינוך, מח"ט אפרים, מג"ד.

ואחריה שיחה בגדוד "בארי". גדוד שקם כמו עוף חול, בשנה האחרונה. עם הרבה מאמצים, בעיקר מלמטה. כמה מאות אנשי מילואים. לדעתי שיעור ההון החברתי, הכלכלי, והרוחני שמרוכז בגדוד הזה הוא אירוע שעולה על חלקם באוכלוסיה במאות אחוזים. וכולם נקבצו באו. איש עסקים ממיאמי, רבנים, אנשי חינוך, מגזר ראשון, שני, שלישי, יזמי הייטק, רופאים. טייס אל על יש להם שם. מה לא. הרכיבו את עצמם לכדי פלוגות, ואת הפלוגות לגדוד. לגדוד קוראים בארי כאמור. לפלוגות- מגן, רעים סופה, הבנתם את הרעיון.

ובשיחה אין סוף שאלות, שלכולן היתה שורה תחתונה אחת: אז איך אתם, חיל החינוך והנוער, יכולים לעשות יותר? ומה עם זה, מתי את זה תתקנו? ומה עם שם- חייבים, דחוף. ותגידו, המורשת, וההכנה לצה"ל, והקהילה, והתיקון, והערכים. ואתה רק חושב לעצמך, רק שנהיה ראויים. רק שנצליח לעשות את כל שדורש עשייה.

כ"ט בנובמבר היום. הזדמנות טובה למחשבות על תקומה, ודמיון, ותעוזה, וציונות 2.0.

אני חוזר לנאום של מעיין, אלמנתו של יעקב. היא מצטטת מהמילים האחרונות שכתב לחייליו:

"אנחנו האנשים הנכונים במקום הנכון ובזמן הנכון. אנחנו החיילים, אנחנו האזרחים, אנחנו עם ישראל. כולנו כאן, אחד למען השני. כולנו נדרשים כאן למשימה הלאומית. להיות טובים יותר, להיות מאוחדים ולרומם את הרוח. כי הרוח הנושבת בקרבנו חזקה. היא ליבנו הפועם".

יום ראשון הקרוב, בית ברל. כנס רס"נים ומעלה חילי. אחרי 'מפגש של יחד׳ עם פורום הסא״לים. אנחנו נהיה שם. להיפגש, ליצור, לעבוד, להמשיך ולהגביר את האור.

והמחשבות נודדות לשערי צדק. סרן ליאת רוזנברג. שמאושפזת שם כבר שבוע. נלחמת. נאבקת. מתעקשת.

עטופה בכל כך הרבה מהחיל, אנשים שהיא נגעה בהם במטה, בחיל האויר, במדור הפקות, בביסל"ח.

אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ.

שבת שלום,

סמואל

לקריאת דו"ח מסקנות צוות המומחים
בראשות האלוף במיל' מוטי ברוך
 

להורדה לחצו כאן

נשות ואנשי הרוח,

היה איזה עניין. משהו שאובחן בגיל צעיר יחסית.
משפחה אוהבת שהוא היה יקר לה מכל. הורים, אחות. ואח.
לא מעט אתגרים במעלה הדרך.
לא תמיד הבינו אותו, ולא תמיד הוא היה מובן לעצמו.
היה שלב שהוא התלבט אם לשרת, ואם כן איך ואיפה, ומה אם זה לא יסתדר.
אבל היו לו כוחות על, שהיה קשה לפספס. הוא היה חד, ומיוחד.
לפעמים פרופיל הוא רק מספר. ומה שחשוב הוא הבחירות שאתה עושה.
זו היתה שעת מלחמה. שעה גדולה. עתיד האומה על כף המאזניים.
קראו לו משה. והשבוע, בפרשת שמות, הוא נולד, וגדל, ויוצא אל אחיו. 
והבחירה שלו, ליד הסנה, להתגייס- שינתה את ההיסטוריה, שלו, ועל הדרך, של העולם כולו.

​

אתמול, בתום ביקור במחו״ה אלון, זכיתי לעמוד בטקס ההשבעה של המחזור העשירי של "תתקדמו", השלב הראשון במסלול שירות שנועד לפתוח את שערי צה"ל בפני צעירים על הרצף. 
עשרה מחזורים, למעלה מ-700 שכבר משרתים בצה"ל, עולם ומלואו.
ואני חוזר ל"קורי העכביש" של נסראללה, וחושב כמה הוא טעה: ״יש לישראל כח גרעיני והכוח האווירי החזק ביותר באזור- אבל באמת שהיא חלשה יותר מקורי עכביש"( 26 במאי, 2000). 
תראו לי עוד חברה, שנמצאת כשהחרב על צווארה- מעמידה מתוכה את המשאבים והקשב, למסלול כזה. וזה לא שמישהו עושה להם טובה. הם מתגייסים כי צריך אותם. כל אחד ואחת מהם. אפשר היה גם להיות חברה אחרת, צבא אחר, מעין ספרטה שבה אין מקום לכל הספקטרום האנושי הזה. 

ומוקדם יותר, באותו היום, אני יושב בשיעור אנגלית עם מוחמד, שמעון, שוכרי, אלקנה, מנחם-מנדל, אלירם, יובל והוד. 
עולם ומלואו, כיתה מלאת חסדים. 
רק לשמוע את השמות. טווח גילאים בין 19 ל-29. אנשים שהצבא ממש צריך אותם כעת. בדחיפות. לוחם. גשש. סייבריסט. מה לא. אבל הם כאן, משלימים השכלה. מרחיבים אופק. 
ושוב, קורי עכביש. וזו לא תקופה ליומרות, אבל יכול להיות שהיה צריך לעשות לחסן נסראללה, לפני לכתו, סיור במחו״ה.

והמחשבות נודדות צפונה משם ללבנון, ותל כודנה בסוריה, בביקור בפצ״ן השבוע. 
לוחמים שהספיקו להילחם בשלוש וחצי גזרות, איבדו חברים, חלקם (הקטן) בוגרי ה-7 באוקטובר כלוחמים. סבב מהיר, מאיפה הם: נירים, אשדוד, אייל, עפולה, אילת, ירושלים וכן הלאה. בני העיר ובני הכפר, כמו בציטוט ההוא של בן גוריון. מחוץ לחדר במוצב לוחמות באחד המערכים, קפ"ק. ואתה מתסכל על כל החבורה הזו.
ושוב, קורי עכביש. 

יש לצה"ל אתגרים רבים, וחשבון נפש ארוך להשלים- אבל את מקור הכח המרכזי הזה, של היותו צבא העם- קשה מאוד להבין, וקשה מאוד להסביר, ובכל זאת ראיתי אותו השבוע- בתל כודנה, בדרום לבנון, בהר לבנים, בשיחה עם גדוד של בה"ד 1. 
ואני מקווה שנהיה עדים לעוצמה הזו שוב, לרקמה האנושית הזו, שבוע הבא. אט אט, טיפין טיפין, מעט ממעט. עולם ומלואו. הלוואי ונזכה. 
ויקויים פנו הפסוק: ״לַחֲבֹ֣שׁ לְנִשְׁבְּרֵי־לֵ֔ב לִקְרֹ֤א לִשְׁבוּיִם֙ דְּר֔וֹר״.

מי ייתן,
שבת שלום

בתמונה: קורי עכביש. אחד החומרים החזקים בטבע, לפי הויקיפדיה.
 

להורדה לחצו כאן 

וזה מתחיל בצעד
זה מתחיל בחלום [...] 
זה מתחיל בדיוק בפחד
שניצחתי לא מזמן
זה מתחיל מדימיון
וממשיך למציאות
זה האומץ להפוך את הקשיים
להזדמנות
זה מתחיל בצעד
וממשיך למסע
(עדי אברהמי, כפי שהוסבר לי בכנס)

​

נשות ואנשי הרוח,
ככה נפתח בשבוע שעבר כנס שנת העבודה החילי. 
במידה רבה, את הדברים הכי חשובים יש מצב שמישהו שר כבר בתחילת היום. 
הנה סיכום המאפיינים של השנה הקרובה כפי שאני מבין אותם, וכפי שעלו מהכנס: צה"ל והחברה הישראלית יצטרכו את חיל החינוך והנוער בגרסא הטובה ביותר שלו. היצירתיות, המקצועיות, עוצמת הרוח שמפעמת באנשים. 
ראינו גרסא כזו במלחמה, והיא השתקפה במידה רבה ברצף TEDים מעוררי השראה, שרק המחיש עד כמה החיל ידע להיות שם כשצריך. ולהבין מה צריך לפני שהצבא ידע לתת לזה שם. 

אבל במידה רבה האתגרים הגדולים עוד לפנינו. המלחמה על הערכים, על הברית, על המורשת, על "מפקדים הראויים לכך", על אורך רוח. התמונות הקשות של פדויי ושורדי השבי מאתמול רק מחדדות עד כמה ארוכה הדרך שאנו צועדים בה. 
ולמען הסר ספק, בנוגע למקומנו ותפקידנו- המלחמה הזו, שעדיין נמשכת, היא על הדברים שאם לא אנחנו אחראים עליהם, אני לא יודע מי כן:
נצטרך לחזק את אהבת המולדת ואת תחושת השייכות למקום הזה, כי זה הבסיס לכל העניין כולו. 
נצטרך להמשיך ולחזק את צדקת הדרך, שלא תאבד, שלא תישחק, שלא ייעשה בנו מעשה השטן בלשונו של אלתרמן- "אַכְהֶה מוֹחוֹ וְשָׁכַח שֶׁאִתּוֹ הַצֶּדֶק". 
נעמיק לכידות, במובנה כחיזוק חוליות חלשות, כנגזרת של היותנו צבא העם, כרפואה ושיקום של קיטוב וחוסר אמון, וכי יחידות מלוכדות נלחמות טוב יותר. 
ומשמעות. כי ויקטור פרנקל אמר. כי צריך. כי מלחמה תובעת מאנשים את כל מה שיש להם, אבל חייב להיות איזהשהו "לשם מה", ו"למה מלכתחילה" שיאפשר להם להמשיך ולתת.
חוסן ערכי, כי זו תהיה מלחמה ארוכה, ואם יש משהו שמלחמות ארוכות עושות מעולה- זה לשחוק, כל יום קצת- ערכים, מוסר, מצפנים. 
תיקון, תקווה, אמת, ואמון, שמעולם לא הבנתי עד כמה הן קשורות זו בזו כמו בשנה האחרונה. כי לא ייכון אמון בלי אמת. וכי לא תהיה תקווה בלי תיקון. כי במקום בו יש יאוש, קשה לתת אמון, קשה להישען, קשה להאמין לא רק שיהיה טוב, אלא שיש טוב, באחר, בזולת.

מעניין לעניין באותו עניין- בשבוע שעבר גם התנענו את צוותי העבודה האסטרטגיים של החיל, שיפעלו בחודשים הקרובים, תוך שילוב של דרגים שונים בחיל ושל גורמים חוץ-חיליים. צוותי עבודה אלה מבוססים על שמונת המאמצים, משימותיו המרכזיות של החיל, וכן על מספר מאפשרים חשובים נוספים. אני מאמין שיש בכוחם של תהליכים אלה להביא בשורות חשובות לשנים הקרובות בעשיה החינוכית בצה"ל.
ובמקביל נמשכים בשני המערכים תהליכי העמקה בתכניות העבודה, סיכומי שנה, אישורי תכניות למערך הפרוס, ועוד. עוד דיוק, עוד דגש, מסילות מסילות. ואנחנו עושים את כל זה לא כי אנחנו חושבים שתהיה שנה יציבה, מתוכננת על בוריה. להיפך. אנחנו משקיעים כל כך הרבה בתכנון דווקא מפני שאנחנו יודעים שכל כוחות סער ימשיכו לסעור: תנודתיות, מורכבות, אי ודאות, עמימות. 
אבל כשאלה יגיעו- הן יפגשו אותנו מוכנים.

 
אלישע מדן, בשיחה מצמררת שנדמה שאולם שלם הפסיק לנשום מתחילתה ועד סופה, הזכיר משהו, בשלבי ההיערכות ללחימה, כשהוא אמר, "אני אדם משימתי. אני יודע מה אני צריך לעשות כדי להתכונן למשימה. ואחר כך, אחר כך יגיעו הפחד, אי הודאות, האויב, הבדידות. אבל אני אגיע מוכן". 
אחד הדברים המשמחים יותר בכנסים האלה הוא דווקא מה שקורה דווקא מחוץ לאולם. בשיחות הצד, בהכרויות סביב שולחן עגול, ועוד. אני רוצה לקוות שהמפגשים האלה והרעיונות שעולים מהם לא נעצרים כאן ושנצליח ליצור עוד כאלה, במעלה הדרך. 

זו תקופה מורכבת. יש בה הרבה פחד, קשיים, צעדים מהוססים. ואף על פי כן אנחנו נמשיך יחד - לצעוד, ולחלום, ולדמיין, ולהפוך את כל אלה למציאות.
נעשה ונצליח. 

שיהיה שבוע טוב,

סמואל

ֿ

להורדה לחצו כאן

ב-01:30 לפנות בוקר בין שישי לשבת התעוררתי מצלצול הנייד.
הקמש"א הרלוונטית ביקשה לעדכן שתום אלגרט פונה באופן מוסק, בהכרה, ושהכל בסדר.

(יש לי איתה הסכם עוקף תום שאני מקבל עדכונים ישירים אם יש משהו חריג...)
סה"כ הודעה מרגיעה…
מדלג רגע לסוף: הבחור בריא ושלם, וחזר לגזרה תוך שעות ספורות

משתף באישורו את מה שכתב לעצמו ולאנשיו, שעות ספורות אחרי האירוע.
גם כי זה תום, והוא (גם) שלנו.
גם מכיוון שזה מאפשר הצצה לאחד מתוך עשרות אירועים שלא נשמע עליהם לעולם אם לא מפי האנשים עצמם, וחשוב שנכיר. וגם מכיוון שהדברים שתום כותב עליהם מנסחים ומבטאים את האתוס שכולנו גדלנו עליו, ומחנכים עליו, וראוי שיהיה לנו כמצפן כצבא וכחברה. 

זו הזדמנות לאחל בהצלחה לאביחי שנמצא בקפ"קים לקראת הפעלה, ואת גלרו שמתחיל היום פרק מילואים (מנמ"ש) ארוך ותובעני. וזו הזדמנות להזכיר שיש רבות ממשרתות החיל שבימים אלה ממש, נמצאות בתוך פרק זמן של שבועות וחודשים ארוכים של זימון בן הזוג למילואים. התשלובת הזו של קבע ומילואים בתא משפחתי אחד היא אתגר ייחודי, והיא מצפן ומופת בעיניי של נשיאה בנטל, בחובה ובזכות. 

עד כאן שלי, זה הטקסט של תום:

סיכום חם שכתבתי עם עצמי. משתף.
ברגעים הכי מורכבים, אתה מבין למה אתה כאן.
במהלך מבצע משמעותי ומורכב רגע אחד אני נותן פקודות לכוח בקשר, החפ"ק לידי, ולפתע פיצוץ מחריד מעיף אותנו. בשניה הראשונה כאב של שריפה בגב וצפצוף חזק באוזניים, אני מקופל על הרצפה. כל העוצמה של מפקד גדוד הסיירת מצטמצמת ברגע ליכולת שלי לתפוס את המע"ד ולתת פקודה אחת - "כולם ירוק בעיניים עכשיו!"
ברגע הזה, שאתה הכי נמוך, מגיעים אביאל וברין. שני הקשרים שלי, תופסים אותי משני צדדים, מרימים אותי מהקרקע ומושכים למרחב בטוח. אחרי כמה דקות אני מבין שגם הם פצועים, אבל הבחורים הגיבורים האלה חדורי מטרה ונחושים לממש את המשימה שלהם - לדאוג שהמפקד שלהם ימשיך לתפקד. 
אני צועק עליהם פקודות, תנו לי תדר כזה, ותדר אחר, והם ממשיכים. מחפים עליי ונותנים לי להתנהל בתוך בועה של אבטחה שהם יוצרים. אחרי זמן קצר מאוד, שאר החפ"ק חובר אלינו. ביידר הפארמדיק מזנק עלינו. הוא אמר לי לפני שיצאנו שהוא מקווה לא לטפל באף אחד, עכשיו הוא מפשיט אותי ומחפש עוד ועוד פגיעות רסיסים.
שריקי איתו מטפל בקצב מטורף, ואני ערום בשטח, ממשיך לתת הנחיות לכוחות. 
ביידר מזהה פגיעה בצוואר ומנחה לפנות אותי. אני אומר לו שאין סיכוי שאני מתפנה. אבל כשהוא מסתכל עליי אני מבין שהוא יודע מה הוא אומר, וזה הרגע שאני עוצר את האוטומט.
אני מסתכל סביבי, אלירן ע' קצין אג"ם תותח, הוא ידע לקבל ממני את המשימה להמשיך קדימה. הפלחה"ן עם ברזני וחסון- אני יודע שהם לא יעצרו וימלאו את המשימה בנחישות ומקצועיות, וביידר והחוליה הרפואית ידאגו שכולם יחזרו בשלום.
כמפקד, להתפנות כשהכוח שלך עדיין בשטח, זה כמעט לא אופציה. 
אבל ברגע הכי מורכב, אני מסתכל על האנשים ויודע שיש על מי לסמוך.
יש על מי לסמוך בקרב, יש על מי לסמוך בחיים. 
מגיע לבית החולים, רץ על כל הבדיקות, ורק מת לעוף חזרה.

אני קצר רוח ומבקש כבר שיעיפו לי את החיבורים מהגוף ורק יתנו לי להתלבש ולחזור לשטח.
מקבל אישור שאין רסיסים נוספים, מבחינתי זה מספיק, ויאללה, אחרי שעתיים אני כבר בדרך החוצה מבית החולים בחזרה דרומה, לעזה, לאנשים ולמשימה שהם הדבר הכי קדוש חשוב ונעלה שיש. אני חסר נחת, עד לרגע שאני חוצה שוב את הגדר, פנימה לעזה, ומדווח בקשר, "כאן קודקוד פוסידון, לוקח בחזרה את הפיקוד ממשנה"
 

ברגע הזה אני מבין למה אני כאן. 
אני כאן כי האנשים האלה סומכים עליי, ואני עליהם. 
אני כאן כי אנחנו לא נעצור ונשלים את המשימה, ובעיקר נהיה שם תמיד אחד עם השני.
אני כאן בזכות ועבור האנשים, תמיד.
אני כאן. וואלה לא מובן מאילו. ואם אני כאן, אז איזו זכות זו לצעוד לצד גיבורים.

להורדה לחצו כאן

נשות ואנשי הרוח,

שלוש תמונות מרגשות ממעמד הסיום של ההשלמה החילית שהתקיים השבוע. תמונות שיש בהן הרבה יותר מרגש, ובמידה רבה הן אוחזות את המהות של מי שאנחנו כחיל וכצבא. 

תמונה ראשונה.
חמש צוערות שעולות לסכם, או אולי להעביר הלאה, לא רק את מה שעברו בהשלמה אלא את כל המסע שלהן לעבר הקצונה. והן עושות את זה דרך יסודות החינוך הצבאי.

אדם. הצוערת מתארת איך בתחילת ההשלמה היא חוזרת לראשית דרכה בצה"ל- לקורס נתיב בהודיות. והיא מלאת הודיה, על האופן שבו ראו אותה, כחיילת, כיהודיה, כישראלית, כאדם. "חזרתי להיות מפקדת וקצינה בחיל שממנו התחלתי את דרכי בצבא, בשבילי זאת קצינת חינוך ונוער- זו הרואה כל אדם בראייה שהיא מעבר, ושם עבור אנשיה."
רוח. צוערת, שמוצאת את עצמה מתחת לרחבת הכותל- ולאחר כמה עיקולים תת קרקעיים רואה שם את אבני הכותל, מתחת לשכבות הזמן. והיא מתארת כיצד ההשלמה נטעה בה את ההבנה שכקצינת חינוך בתפקידה הבא, עליה "לחזק את רוח הלוחמים הנלחמים על הגבול, לחבר בין קהילות היישובים שחזרו הביתה אחרי תקופה כה ארוכה ולשמור על רוח הלחימה, הדבקות במשימה והחתירה לניצחון."
חוסן. השלמה בהגנ"ש בבקעה ובעציון, כשבלילה בין חמישי לשישי פורץ מבצע "עם כלביא". ובתוך כל האזעקות, הדריכות, החשש מפני פיגועים מתקבלת החלטה. ובמקום לעשות שמירות 4-8 עלו לתגבר במשמרות של 6-6 ואת ה-6 שעות מנוחה שלהן הן בוחרות לשים בצד וללכת ולהתנדב עם הקהילה שבה הן נמצאות- לסייע עם הילדים, בני הנוער, וכל דבר אחר שהיה דרוש. "אני חושבת שכקצינת חינוך ונוער זה בדיוק מה שמצופה מאיתנו, להבין שחוסן המסגרת שלי חשוב ורלוונטי אבל גם החוסן של הסביבה שאני חלק ממנה".
מפקדת. מסע לדמות המפקדת, בעיצומה של ההשלמה. בתוך העומס של המסע, האתגר הפיזי והמנטלי- היא מוצאת רגע של שקט. רגע צלול. משהו מתבהר: "קצינת חינוך ונוער היא קודם כל מפקדת. מפקדת שצריכה להתמודד עם האי ודאות והאתגרים הפיזיים והנפשיים מתוך 'הלמה'- אמונה בצדקת הדרך הלאומית והאישית שלה. מפקדת שיכולה וצריכה להוביל אחריה אנשים למען המשימה ועושה זאת בעוז וענווה."
צבא עם. [בתורת החינוך אלה שני יסודות- צבא, ועם, אבל לא נהרוס סיפור טוב]. ולפתע על המסך תמונת ענק של תמיר נמרודי. צילום של מסך שמוקרן על מסך, מתוך שיחה של חירות נמרודי, אימו- שבאה לדבר עם ההשלמה. והמפגש הזה הותיר באותה צוערת חותם בל יימחה. ומחשבות על הקשר בין הצבא לחברה הישראלית, ועל זהותו של צה"ל בכלל. "כקצינת חינוך ונוער, אני נושאת בתודעתי את החובה לייצר חיבור אמיתי בין החייל לבין עמו."

תמונה שניה.
קצינה שזה עתה נחשפו דרגותיה נושאת את דבר הצוערות בטקס. היא מתארת בכנות ובפתיחות את מלחמתה לצאת לקצונה, את המאבק שלה עקב היותה חריגת נתונים, אך גם את התמיכה לה זכתה מגורמים שונים סביבה. את הזכות שהיא רואה בכך שתזכה לשרת בשני המערכים, כמי שהחלה במחווה אלון, וממשיכה כקצינת חינוך לביסל"ח. היא מעידה ש"כחיילת תמיד ידעתי- ארצה להיות קצינה בחיל החינוך והנוער". כל עוד זה הנוער, כל עוד אנשים יילחמו כדי לזכות לעשות יותר, לתת מעצמם, לצאת אל הלא נודע של מסע הקצונה- אתה יודע שהחיל הזה בידיים טובות. 

ותמונה שלישית.
רק בצה"ל, רק בישראל. רגע שאין להכילו. את רוני פגשתי לראשונה בבה"ד 1. היא ניגשה אליי לאחר הרצאה לגדוד שלה. הדבר הראשון שהעיניים קולטות הוא את העיניים שלה- שיש בהן יותר ניסיון חיים ממה שאמור להיות בהן בגיל הזה, ואת השם על הרצועה, באותיות קידוש לבנה: אופיר. אופיר ברקוביץ ז״ל, לוחם שיריון עם חיוך שמאיר באור יקרות כל תמונה שמצאתי שלו- ונפל בקרב בעזה ב-19 באוקטובר 2024 (באותו האירוע בו נפצע, ולאחר מכן מת מפצעיו רב סרן גיא נזרי ז"ל, אחיה של תמר שלנו). אופיר ורוני היו בני זוג. והיא נושאת עליה כבר חודשים את משא לכתו, ואת משא הרצועה שלו. והמשא שלה מסמל בעיניי את המסע של כל אחת מהצוערות שעל המגרש. את הבחירה להתמודד, להתגבר, להחליט- תוך כדי מלחמה, להישיר מבט ולהגיד שאף על פי כן ולמרות הכל, אני אתגבר. אני אצא למסע הזה, להיות קצינה. 
בעת חשיפת הדרגות חוצים את הרחבה הוריה של רוני והוריו של אופיר ז"ל. וככה, בטקס שבו חצי מהנוכחים משתדלים לא להתפרק בבכי, וחצי מוותרים מראש על ההשתדלות- חושפים את דרגותיה. ואיכשהו, בין כל מי שניצב שם סביבה, ההורים, אנחנו, כולם- היא נראית חזקה, יציבה, תומכת את כולם. נושאת את המשא. זה סיפור אחד, פרטי, אבל הוא מספר במידה רבה את הסיפור של כולנו.
ובאותה הזדמנות, ברכות לשלומית, שהגיעה להשלמה ממחוזות המלחמה בחטיבה 401, כשגם היא נושאת עימה רוח של גבורה, של עוצמה ושל אובדן. הובילה את ההשלמה בשלושת המחזורים האחרונים, ופניה אל השלב הבא- בהובלת יחידת "משיב הרוח".

שלוש תמונות. השלמה אחת, של חיל אחד, באחר צהריים אחד, באמצע מלחמה.

שבת שלום,
סמואל 

> ״אֵין עַם אֲשֶׁר יִסּוֹג מֵחֲפִירוֹת חַיָּיו״