פרוץ מבצע חורב

בשלהי שנת 1948 שרר חוסר ביטחון בדבר סיכויי המשא-ומתן לשלום עם מצרים (ושאר מדינות ערב) והיה חשש להחייאתה של תכנית ברנדוט להעברת הנגב למדינות ערב. בנסיבות אלו החליטה ממשלת ישראל על חידוש המלחומה בדרום. מגמותיה של החלטה זו היו:

א. להכריח את המצרים להיכנס למשא-ומתן על שלום.

ב. לחסל את כיס פלוג'ה, לכבוש את הנגב וליצור עובדה מוגמרת של שליטה ישראלית בנגב כולו. מבחינה אסטרטגית היווה מבצע זה המשך ישיר למבצעים "יואב" ו"אסף". הוא נקרא מבצע "חורב", ונערך בין ה- 22
בדצמבר 1948 וה- 7 בינואר 1949 .

תכנון מבצע "חורב", החל כבר בחודש נובמבר, והוא גובש במחצית הראשונה של דצמבר 1948 . שיקולים מדיניים וצבאיים במשולב השפיעו במידה רבה על תכנון המבצע ועל ביצועו. למשל בעקבות החלטת מועצת הביטחון מ- 16 בנובמבר, שקראה לצדדים לפתוח בשיחות על שביתת נשק, חתרה ישראל לשפר את עמדות המיקוח הצבאיות שלה לקראת השיחות, ומכאן גם נבע סירובה להיעתר לדרישת המצרים לפינוי כיס פלוג'ה לפני פתיחת המשא ומתן. בפקודת ההתראה שהוציא אג"ם/מטכ"ל בחתימת יגאל ידין ב- 10 בדצמבר 1948 הוגדרה המטרה כמיגור הצבא המצרי וגירושו מתחומי ארץ-ישראל. נקבעו למבצע שלושה יעדים אופרטיביים, ועל שמם הוא נקרא בתחילה מבצע "ע" – עזה, עוג'ה וביר-עסלוג'. המטכ"ל הטיל על מפקדת חזית הדרום את הפיקוד על המבצע (שהיה, למעשה, המשך
והשלמת מבצע "יואב") ואת תכנון הפעילות המבצעית וחזית הדרום נתבקשה לסיים את ההכנות עד ל- 16 בחודש.
ב- 15 לדצמבר, חמישה ימים לאחר קבלת פקודת ההתראה המטכ"לית הוציאה מפקדת חזית הדרום פקודת התראה
משלה, וחמישה ימים אחר כך, ב- 20 בחודש, יצאה פקודת המבצע.
במבצע "חורב" השתתפו חמש חטיבות (מתוך 12 שהיו לצה"ל בעת ההיא) "גולני", "הראל", "הנגב", "אלכסנדרוני" וחטיבת השריון 8 ובסה"כ כ- 15 גדודים. שולבו בו גם כוחות אוויר וים.

הכוחות המצריים
הכוחות המצריים היו מאורגנים במסגרת של דיביזיה, שמנתה 4 חטיבות-רגלים, חטיבת שריון אחת, כוחות חי"ר סעודיים וסודאנים, נוספים, ותותחנים.
הכוחות הישראליים
(בעת מבצע "חורב", מנה צה"ל, 97,757 חיילים בשירות פעיל – לא כולל פצועים, אסירים, שבויים עריקים ונעדרים).
כוחות חזית-הדרום של צה"ל שכללו כ- 11,000 איש, היו:
חטיבה 12 ("הנגב").
חטיבה 10 ("הראל").
חטיבה 1 ("גולני").
חטיבה 3 ("אלכסנדרוני").
חטיבת השריון 8.
יחידות מחוז השפלה.
יחידות מחוז הנגב.

תכנון המטכ"ל, הערכת-המצב, שיקולים עיקריים:
א. כוח האויב ערוך היה – מחוץ לבריגדה הרביעית הנצורה בכיס פלוג'ה ושרידי כוחותיו באזור חברון ודרום ירושלים - בשתי זרועות עיקריות:
( 1) הזרוע האחת לאורך כביש עזה – רפיח.
( 2) הזרוע השנייה לאורך כביש עסלוג' – עוג'ה.
ב. שתי זרועות אלה מתחברות על-ידי כביש בין עוג'ה לרפיח, כאשר עוג'ה הינה "המפרק" ושטח המפתח של הזרוע המזרחית כולה.

א. על גזרת בית-חנון - תל-ג'מע הופקדו כוחות מחוז הנגב.
ב. על גזרת תל-ג'מע - נירים ומזרחה עד ואדי שרר הופקדה חטיבה 1.
ג. בגזרת באר-שבע - עין-חוסוב הוצבה חטיבה 12 .
ד. הגזרות בסביבת עוג'ה עמדו להתחלק, לאחר גמר התכנון בדרג החטיבתי, בין החטיבות 8 ו- 12 .
מפקדת החזית תכננה גם הצנחת גד' צנחנים באל-עריש יחד עם נחיתה מהים שם, אולם בסוף לא יצא מבצע זה אל הפועל בשל בעיות מזג אוויר.
שיקולי מפקדת החזית
בקובעה את התכנית הנ"ל הודרכה מפקדת חזית-הדרום על-ידי השיקולים הבאים:
כיבוש עוג'ה וביר-עסלוג' - ירחיק את הסכנה מבאר-שבע.
יש להבטיח את השימוש בעתיד בדרך אבו-עגילה - ראס-אל-נקב )אשר לחוף ים-סוף( כשהיא פנויה מאויב מצרי, ירדני או בריטי.
כיבוש עוג'ה מאפשר תמרון, בעוד שלחימה על קו עזה - רפיח כרוכה במלחמה מיגעת על ביצורים ועמדות.
הליכה בדרך פלוג'ה – עוג'ה אינה אפשרית אלא על-ידי כיבוש משלט אחר משלט.
כיבוש משלטי התמילה ומשרפה עשוי להרוס את כל הקו עוג'ה - עסלוג'.

מפקדת החזית העדיפה את הדרך חלוצה - רחובות אף-על-פי שידעה, כי בדרך זו אי-אפשר לסגת. שיקוליה בבחירת דרך זו דווקא היו:
( 1) הערכה, שבדרך זו ניתנת המשימה לביצוע. הערכה זו נבעה בעיקר עקב ההערכה המבצעית של הקרקע שנשענה על איסוף מודיעין-שטח נרחב ע"י מודיעין החזית באמצעות סיורים במגוון שיטות.
( 2) במקרה של כישלון ניתן לערוך בה קרב-התגוננות ולעצור את האויב עד לאחר פינוי הכוחות.
( 3) קיום דרך אלטרנטיבית של חטיבה 12 מקטינה את הסיכון למקרה שהתקפת חטיבה 8 תיכשל.
מפקדת החזית הציבה את חטיבה 1 אל מול מרבית הכוח המצרי שברצועת עזה - רפיח בהיותה - מודרכת על-ידי
השיקולים הבאים:
( 1) פעולת חטיבה 1 תכליתה הייתה – לרתק את עיקר הכוח המצרי ולמנוע החשת תגבורת מהרצועה לגזרת המאמץ העיקרי.
( 2) העובדה, שלא הייתה כל אפשרות להעמיד כוחות בעצמה מספקת בכל הגזרות, חייבה דלול גזרה אחה וריכוז כוח למאמץ העיקרי בגזרה אחרת.
( 3) המנטליות של המצרים, כפי שנתגלתה בעבר, נתנה יסוד להניח, שהם לא יפתחו בהתקפת-נגד לעבר גזרה שקטה אלא ירכזו את מאמציהם אל מול המאמץ העיקרי.

מבצע "חורב" התנהל בשני שלבים. הוא החל בגזרה המערבית (ע"י "גולני") בהתקפה על משלט 86 בין עזה לרפיח. הקרב על משלט זה נסתיים בכשלון, אך הוא מילא את תפקידו: הוסחה תשומת ליבה של המפקדה המצרית מהו כוונות האמיתיות. כדי להגביר את הרושם, שאכן מטרתו של צה"ל היא כיבוש מידי של רצועת עזה, פעלו גם חיל האוויר וחיל הים בגזרה זו.

ב- 25 לדצמבר (בגלל דחייה של 24 שעות עקב שטפונות עזים) נפתחה התקפתה של חט' הנגב ( 12 ) על משלטי המצרים בכביש באר שבע – עוג'ה (קמפ א-שרף, ביר עסלוג'). בקרב אכזרי נכבשו עם בוקרו של 26 לחודש מוצבי
התמילה על הכביש מדרום לביר-עסלוג'. על החטיבה המשוריינת 8 הוטל להדרים מחלוצה בדרך הרומאית לרוחיבה (רחובות בנגב) ומשם דרך ואדי אביאד (נחל לבן) להגיח ולהפתיע את המוצבים המצרים בעוג'ה. בשל קשיי הדרך הגיעו הכוחות האלה באיחור אל יעדיהם ובהתקפה הראשונה לא הצליחו לכבוש את היעד. בינתיים החישו המצרים תגבורת מאל-עריש לעוג'ה. לשריון הישראלי נשקפה הסכנה שיותקף מעורפו, אולם תגבורת האויב נבלמה וחטיבת השריון החזיקה בעמדותיה, כדי לחדש את ההתקפה למחרת היום. מקרה זה היה דוגמה קלאסית של השפעת מפקד החזית העיתוי ובמקום מכריעים. אלון הגיע למקום לאחר שכוחות חט' 8 כבר נהדפו. אף על פי שמצא את חטיבה 8 "מוכה מבחינה פסיכולוגית", החליט מיד לצאת להתקפה מחודשת. הוא עודד את רוחם של שדה ודב צסיס, שהיו מדוכאים, הוסיף לחטיבה כוחות מעתודת החזית – חטיבת "הראל"וארגן את הכוח להתקפה עם שחר.
חטיבת הנגב נצטוותה לנוע לאורך הכביש דרומה כדי להשתתף בהתקפה. היה עליה להתגבר בלילה אחד על כל המוצבים המצריים מהתמילה ועד עוג'ה. למחרת בבוקר נכבשה עוג'ה ע"י חטיבה 8 וכל הכביש מבאר שבע ועד עוג'ה טוהר ונפתח לשימוש צה"ל.

בצהרי יום ה- 27 בדצמבר, ניתן היה לסכם, כי "הזרוע המזרחית" מטוהרת לחלוטין; המצרים במוצבי קמפ-א-שריף וביר-עסלוג' נסוגו ובדרכים עקלקלות הגיעו לקסיימה.
כיבוש עוג'ה וחיסול החטיבה המצרית בזרוע המזרחית ע"י חטיבות 8 ו- 12 , ערערו לחלוטין את ההיערכות המצרית וחזית הדרום יכולה הייתה לעבור לשלב הבא תוך בחירת היעד הבא להטלת המהלומה החזיתית.
בהתחשב במצב הכוחות, החליטה מפקדת חזית הדרום (יגאל אלון ויצחק רבין) לשנות את תכניתה המקורית. הכוחות אוגדו מחדש ומשימותיהם שונו. כאשר גד' 82 עבר תחת פיקוד חט' 12 ובמסגרתה המשיך לאבו-עגיילה ואחר כך לאל-עריש בהשלימו כיתור רחב של חיל המשלוח המצרי כולו.

הצלחת המתקפה בגזרה המזרחית, כיבוש ביר-עסלוג' ועוג'ה וניצול ההצלחה לכניסת צה"ל ב- 29 בדצמבר למרחבי סיני – מאבו-עגיילה ועד למבואות אל-עריש – הביאו להתערבות בינלאומית נמרצת.
ב- 29 בדצמבר 1948 קראה מועצת הביטחון לצדדים לסגת, ועל ישראל הופעל לחץ אמריקני-בריטי לצאת מסיני. יגאל אלון, מפקד חזית הדרום, ניסה לשכנע את בן-גוריון שלא לסגת, אך שר הביטחון לא השתכנע מנימוקיו והורה
על נסיגה מסיני. אלון, שראה בהחלטה משגה חמור, טס במיוחד לפגישה עמו, אולם לא הצליח לבטל את רוע הגזרה. כעבור ימים אחדים, ב- 2 לינואר, נפתח חלקו השני של מבצע "חורב" כאשר הפעם ניסה אלון לנתק את חיל המשלוח המצרי לאורך ציר החוף מבסיסיו במצרים ע"י איגוף קצר יותר לעבר רפיח (לאחר שכוחות החזית הוסגו מהאיגוף הרחב באזור אל-עריש).

ב- 4 לינואר נראה היה שכוחות חטיבות "גולני" ו"הראל" סוגרים על צומת רפיח ממזרח ומדרום, בהתאמה, וחיל המ שלוח המצרי עומד בשנית (בתוך כמה ימים) בסכנת ניתוק ממצרים. איום זה היה בו די שהמצרים יודיעו על נכונותם לשביתת נשק, לאחר שרק כמה שבועות קודם לא היו מוכנים לכך כלל ועיקר.

רפיח אמנם לא נכבשה אבל חט' 10 (הגד' ה- 4 של דדו) הצליחה למקם חסימה ממערב לרפיח, ולנתק את הכביש ומסילת הברזל המובילים למצרים. אלא שבאותו יום ממש הופלו ע"י צה"ל בשמי סיני חמישה מטוסי-קרב בריטיים שהיו במשימת סיור. מטוסים אלו גילו, בין השאר, כי לא כל כוחות צה"ל יצאו מסיני, ושמקצתם חסמו את כביש רפיח – אל-עריש ומסילת הברזל שם. ישראל נדרשה להסיג את כל כוחותיה ולשוב אל הגבול הבינלאומי כתנאי לפתיחת השיחות, אלון שוב ניסה לשכנע את בן-גוריון לדחות את התביעה והצביע על היתרון האופרטיבי והאסטרטגי שבהחזקת כוחות שניתקו בפועל את חיל-המשלוח המצרי שנותר ברפיח וברצועת עזה, אך גם הפעם לא הצליח ונאלץ
לפנות את כוחותיו, שהתפנו עד ה- 10 לינואר, כתנאי לקיום שיחות שביתת הנשק ברודוס.

לקוח מ: קדיש אלון (עורך) מלחמת העצמאות תש"ח – תש"ט, משהב"ט, ת"א, 2004