"כשהחיילים שלי מחייכים, אני מבינה שכנראה עשיתי משהו נכון"

"אני שמח להיות חלק מצה"ל, ממש כמו כולם" - כך אומר לנו טוראי גל שטוקלמן, אחד החיילים המשרתים בחיל הטכנולוגיה והאחזקה במסגרת תכנית "רואים רחוק". מדובר בתכנית המשותפת לקריה האקדמית אונו ול"מעבר לאופק", שמכשירה ומשלבת בוגרים על הספקטרום האוטיסטי ביחידות שונות בצה"ל.

גל, יחד עם שישה חיילים נוספים בתכנית, משרת בפלוגת האלקטרו-אופטיקה במחנה עמנואל. הוא וחבריו אחראים לתקינות מכשירים אופטיים, כגון משקפות וכוונות לראיית לילה.

לא מוותרים להם בקלות

"בהתחלה היה לי קשה מבחינה חברתית ותעסוקתית", הוא מודה, "אבל למדתי להשתלב ועברתי את התקופה הקשה הזו, ועכשיו טוב לי. למרות שהייתה לי את האפשרות לא להתגייס, התגייסתי, כי הרגשתי שזה הדבר הנכון לעשות".

גם טוראי סשה ליאחבצקי גאה ללבוש את המדים. "מאוד רציתי להיות חלק מהתכנית הזו, וזה התגשם", הוא מספר. "אני נהנה מאוד, היחס שלי עם שאר החיילים הוא טוב ויש לי סיפוק מהעבודה שלי".

החיילים משתתפים בקורס הכשרה שנמשך שלושה חודשים, בו הם לומדים את המקצוע הצבאי, את מיומנויות העבודה ועוברים הכנה לשירות בצה"ל. בסיום הקורס הם עוברים שלושה חודשי התנסות במקום בו הם מיועדים לשרת, על מנת לחוות את מסגרת העבודה.

טוראי נדב נחיאסי מספר שמרגע שהבין שהוא יכול לשרת בצה"ל, החליט שהוא רוצה להתגייס. "ברגע שסיפרו לי שהתקבלתי, הייתי מאושר. לא רציתי להיות שונה משאר החברים שלי. אני יודע שיש לי את האפשרות לעזוב בסיום השנה, אבל אני רוצה לשרת שירות מלא, כמו כולם, ואני חושב שבזכות התכנית יהיה לי קל יותר להשתלב באזרחות".

"אחת המטרות הברורות של התכנית היא להכין את המשתתפים לחיים שאחרי הצבא", מסבירה שיר חן, אזרחית עובדת צה"ל המפקדת על חיילי התכנית בפלוגת האלקטרו-אופטיקה.

שיר מספרת על המשימה הייחודית שלה בהתרגשות. "כשנכנסתי לתפקיד, רציתי להוכיח שאין הבדל בין החיילים שלי לכל חייל אחר", היא נזכרת, "אבל בהמשך הבנתי שיש, וזה הייחוד שלהם. לכל חייל יש דרך אחרת להצליח, ולכן אני מתאימה את היחס שלי לכל אחד באופן אישי".

"אין ספק שכל תפקיד פיקודי בצה"ל דורש רגישות רבה", היא מוסיפה, "אך בגלל הייחוד של החיילים שלי אני נדרשת לרגישות ואחריות גבוהים מהרגיל".

"לפעמים אני תוהה אם אני עושה את התפקיד שלי כראוי", מודה שיר. "בהתחלה לא ידעתי אם זו הדרך, אבל כשאני רואה את החיילים שלי מצליחים ומחייכים, אני מבינה שכנראה עשיתי משהו נכון".

לצד ההצלחות והסיפוק, ישנם לא מעט אתגרים, מעידה שיר ומספרת על המורכבות איתה היא מתמודדת כמפקדת: "לדוגמה, אם אחד החיילים שלי יפספס את הרכבת בשעה בה הוא תמיד רגיל לחזור הביתה, הוא עלול להילחץ. במקום לחפש בעצמי דרכים חלופיות עבורו לחזור הביתה, אני מכוונת אותו ומסבירה לו מה הוא צריך לעשות בעצמו כדי שהוא יתרגל, ויעשה את זה פעם הבאה לבד".

"אנחנו רוצים ללמד אותם להיות עצמאיים כבר בזמן השירות, מתוך מחשבה על האזרחות", מדגישה שיר. "אנחנו מנחים אותם לקווים מסוימים ומכינים אותם להתרגל למסגרת, ולכן לא מוותרים להם בקלות".

מלבד הפן המקצועי, דואגים בתכנית גם לסייע למשתתפים להשתלב חברתית. הם חווים תהליך משמעותי בכל הנוגע לקשרים בין אישיים, ושיר מספרת לנו בגאווה על אחד מחייליה שעבר מהפך: "בתחילת הדרך הוא התקשה לתקשר ולהתחבר עם הסובבים אותו - אפילו היה לו קשה להגיד שלום בבוקר. היום, אני רואה איך הוא משתלב עם כל החיילים, יש לו מוטיבציה לעבוד והוא נעשה הרבה יותר פתוח".

רב"ט מורן בן זכרי, המפקדת האישית של הקבוצה, מלווה את החיילים מהרגע הראשון בתכנית ואף הדריכה אותם בקורס. "פעם חשבתי שאוטיזם זה נכות או מוגבלות, אך הם גרמו לי להבין שזה בסך הכל קושי בתקשורת, ועל הקושי הזה הם מפצים בדרכים אחרות", היא אומרת. "יש להם מוטיבציה יוצאת דופן: הם חרוצים, מסורים ותמיד רוצים להתקדם. הם נותנים 200 אחוז מעצמם",

גם סביבת העבודה שלהם תורמת לתהליך השתלבותם. "הם עובדים יחד עם כ-20 חיילים בסביבה מעוררת עניין. עצם העובדה שהם לא במקום שקט או מבודד תורמת להם רבות", מסבירה מורן, "חלק מהחיילים אפילו נפגשים אחד עם השני אחרי שעות העבודה בבסיס".

מורן מספרת בסיפוק על ההצלחות הקטנות והמרגשות. "אני מזהה את השיפור אצל כל חייל וחייל, ובכל יום שמה לב לשינוי נוסף. הם מדברים יותר, מתקשרים יותר – הם פשוט פורחים. זה שינוי דרסטי מימיהם הראשונים ואני מאושרת להיות חלק מהתהליך".