"מי רוצה לבלות את כל השירות שלו בכלא?"

מי רוצה לבלות את כל השירות שלו בכלא? לא נראה לי שהרבה מכם אומרים עכשיו 'אני!'… ואני? אם הייתי יכול לחזור שלוש שנים אחורה ולהגיד לעצמי משהו, זה היה "רוץ, רוץ לבה"ד 13" - שזה בדיוק ההפך ממה שעבר לי בראש באותם רגעים, לא אשקר.

התגייסתי בכלל כלוחם, אבל בגלל בעיות כאלה ואחרות הייתי חייב לעבור תפקיד. אז הלכתי לקצין מיון, עליתי על האוטובוס ו… טוב, אתם כבר מנחשים לבד: הגעתי לבסיס ההדרכה של המשטרה הצבאית.

בהתחלה היה לי ממש 'אנטי' לכל דבר של מ"צ (שאני אהיה שוטר? לא רוצה!). הייתי עושה למפקדים שלי בעיות, ניצלתי את כאבי הגב שהיו לי כדי להוציא גימלים, עשיתי כל דבר כדי לא להיות שם. כשקצת נרגעתי, התחלתי להתעניין בקורסים השונים, השלמתי עם זה שאני בחיל, ורק ביקשתי דבר אחד: תשבצו אותי איפה שתרצו, רק לא בכלא.

מפה לשם - כלא 6. אני לא יודע להסביר מה קרה, מה הסתובב לי בראש, אבל פתאום הרגשתי שזה נכון, שאם אני כאן זה כי יש סיבה.

התחלתי להכיר את האנשים, ודרך התפקיד גם להכיר את עצמי. בהתחלה היה לי מאוד קשה למצוא את עצמי כאן, הייתי 'פתיל קצר', והייתי צריך ללמוד להשתלט על זה, ללמוד איפה אי אפשר להתנהל כמו בחוץ, כי אתה במקום של לתת השראה למישהו, ואיך שתפעל ותתנהג - זה ישפיע.

היו אנשים שהכווינו אותי, שנתנו את הכלים, שעזרו, שחיבקו אותי אליהם ולא ויתרו - במיוחד המ"פ שלי, שמשך אותי, שפשוט סחב אותי לאורך כל הדרך על הגב שלו. גם בימים שבהם הייתי ממש מופנם וסגור כדי לעכל, הוא היה מוצא את הדרך להיות שם ולהבין מה עובר עליי רק לפי הבעות הפנים. 

רק כשאתה שם אפשר להבין מה זה אחוות מד"כים, איך כולם תומכים אחד בשני כמו עמוד, תומכים כדי לא ליפול. כשצריך עזרה, אתה ישר נתרם. הם לא עמיתים לעבודה, הם חברים.

אז מה זה מדריך כלואים? זה שעות לא שעות, הרבה סבלנות והמון נתינה. זה טלפונים, מסדר בעיות, קנטינה, לקבל חיילים חדשים, ולדאוג להם בכל פרט שהוא, עד הדבר הכי קטן. זה לשמוע, להקשיב לסיפורים ולנסות לשים את עצמך בנעליים שלהם, כי אם לא תעשה את זה, לא תבין וגם בטח לא תוכל להשפיע, והיום הזה לא יהיה משמעותי בשבילם - כי הוא יהיה פשוט עוד יום.

שמעתי אלפי סיפורים, היו אנשים שהגיעו עם תיקים כבדים, ותמיד הצלחנו למצוא ביחד את נקודת האור הקטנה. חיפשתי לגשת לכל אחד בהמון רגישות, לעטוף ולתת את הקונטרה שאני יכול כדי שהם לא יישברו.

מד"כ וכלוא. תמונת אילוסטרציה

אחר כך כל מד"כ מקבל מכתבים מהכלואים -  זו הדרך שלהם להגיד תודה על התקופה והעזרה. קיבלתי מספיק מכתבים ממספיק אנשים שהיו מאוד לא מסתדרים, ובסוף הצלחנו לסדר את זה, הצלחתי לגעת בנקודה הרגישה, במה שהכי חשוב להם, ידעתי על מה לדבר איתם כל פעם שהם לא עצמם.

הציעו לי לצאת לקורסים שונים, אבל סירבתי ובמקום זה נלחמתי להפוך לסמל בפלוגה, שעם כמה שזה נשמע קלישאתי, היא הפכה לבית. האנשים והאווירה הטובה הפכו את התקופה הזאת לכל כך יפה ומוארת, וכן, אני יודע שאני מדבר על כלא, אבל גם על הרבה הרבה מעבר.

עכשיו, רגע לפני השחרור, אני יודע להגיד למה אני פה. אני פה כדי ללמוד על עצמי דברים חדשים, כדי להתמודד עם קשיים ולראות את הטוב בכל דבר. אני פה בשביל החיילים שלי שצריכים אותי ובשביל החיילים שהגיעו לכלא, שגרמתי להם לנסות עוד קצת, ואז עוד טיפה. אני פה כדי להשפיע.