120

בל תשחית

הקדמה:

נצטווינו בתורה שלא להשחית ולאבד לחינם כל דבר הנותן תועלת. ובכך תלמד נפשנו לאהוב הטוב והתועלת ולהדבק בה, ולהתרחק מכל דבר רע והשחתה. וזוהי דרך החסידים ואנשי מעשה האוהבים שלום ושמחים בטוב הבריות, ולא יאבדו אפילו גרגר של חרדל בעולם, ויצר עליהם בכל אבדון והשחתה שיראו, ואם יוכלו להציל יצילו כל דבר מהשחית בכל כחם.

שאלה: מה כלול באיסור 'בל תשחית'? האם מותר להשחית כשיש בכך תועלת חינוכית? האם רב צבאי רשאי להורות על השחתת מזון בשביל להרתיע את הממונים על כך, שיקפידו יותר על נהלי הכשרות?

 

1. מקור האיסור

נאמר בתורה:

דברים פרק כ פסוק יט:

כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר:

בפסוק מפורש שישנו איסור מן התורה להשחית עצי פרי. הספרי מרחיב את האיסור:

ספרי דברים פרשת שופטים פיסקא רג:

רבי ישמעאל אומר מיכן חס המקום על פירות האילן קל וחומר מאילן ומה אילן שעושה פירות הזהירך הכתוב עליו פירות עצמם על אחת כמה וכמה.

 

וכן מבואר במקומות רבים בגמרא, לדוגמא:

תלמוד בבלי מסכת חולין דף ז עמוד ב:

[רבי פנחס בן יאיר הגיע למקום מושבו של רבי], שמע רבי נפק לאפיה (יצא לפניו), אמר ליה: רצונך סעוד אצלי, אמר לו: הן (כן)... כי אתא (כאשר בא), איתרמי על בההוא פיתחא דהוו קיימין ביה כודנייתא חוורתא (וראה שבפתח ישנם פרדות לבנות, והיו של רבי), אמר: מלאך המות בביתו של זה (שהרי מכת פרדות לבנות אינה מתרפאת) ואני אסעוד אצלו? שמע רבי נפק לאפיה (יצא לפניו), אמר ליה... קטילנא להו (אהרוג אותם), (השיב לו רבי פנחס בן יאיר:) איכא (יש בכך איסור) 'בל תשחית'.

 

1. איסור השחתת שאר דברים

נחלקו הראשונים מהו תוקף האיסור להשחית שאר דברים. דעת הסמ"ק שהאיסור מן התורה:

ספר מצוות קטן מצוה קעה:

שלא להשחית עץ מאכל דכתיב: 'לא תשחית את עצה' וכתיב: 'רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא אותו תשחית וכרת'. ובכלל זה שלא להשחית כל דבר.

אולם מדברי הרמב"ם עולה שאיסור השחתת שאר דברים הינו מדרבנן:

רמב"ם הלכות מלכים פרק ו הלכה ח, י:

אין קוצצין אילני מאכל... שנאמר 'לא תשחית את עצה', וכל הקוצץ לוקה... ולא האילנות בלבד, אלא כל המשבר כלים, וקורע בגדים, והורס בנין, וסותם מעין, ומאבד מאכלות דרך השחתה, עובר ב'לא תשחית', ואינו לוקה אלא מכת מרדות מדבריהם.

1. השחתה לתועלת ממונית

הגמרא מביאה מקרה בו מותר להשחית עצי פרי:

תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף צא עמוד ב:

אמר רב: דיקלא דטען קבא (דקל הטוען קב של תמרים) - אסור למקצציה... אמר רבינא: ואם היה מעולה בדמים - מותר.

רש"י מסכת בבא קמא דף צא עמוד ב:

ואם היה מעולה בדמים - דמיו (שווי העץ עצמו) יקרים לבנין (לצרכי בנין) יותר משבח פירותיו.

בדברי הגמרא מבואר שהשחתה הנעשית לצורך שימוש יעיל יותר בעץ מותרת, ואינה בכלל איסור 'בל תשחית'. הרא"ש מרחיב את ההיתר אף במקום שהתועלת בקציצת העץ אינה בגוף העץ:

רא"ש מסכת בבא קמא פרק ח סימן טו:

אם היה מעולה בדמים מותר... וכן אם היה צריך למקומו נראה דמותר.

 

מכל מקום, כתבו האחרונים שאף לדעת הרא"ש אין להתיר את קציצת העץ אם לא כאשר הרווח מקציצתו גדול מהפסדו:

שו"ת חוות יאיר סימן קצה:

ונראה לי גם מה שכתב הרא"ש להתיר לצורך מקום, רצונו לומר, שרוצה לבנות שם או לתקן לו במקומו דבר הנצרך לו, מה שאין כן להרחיב חצירו ולצורך טיול ותוספת אור ורווח בעלמא לא אמר.

שו"ת חיים שאל חלק א סימן כב:

הרב חוות יאיר כתב דכונת הרא"ש דרוצה לבנות שם או לתקן במקומו דבר נצרך... ודבריו אינם צריכים חיזוק דודאי בעינן שיהא דבר נצרך יותר מהאילן לדעת רובא דעלמא (רוב העולם), שזה הענין שרוצה לעשות שוה יותר מהאילן.

 

אולם, כתבו האחרונים שבמקום שניתן לעקור את העץ עם האדמה ולנטעו במקום אחר, אין היתר להשחיתו, אף במקום שיש תועלת:

שו"ת חתם סופר חלק ב (יורה דעה) סימן קב:

אי איכא רווחא (רווח בקציצת העץ), אפילו רק בצריך למקומו, לבנות בתים בזמנינו ובמדינתינו, דודאי עדיפא מדיקלא (מדקל) - בלי ספק שרי (מותר). אך אם אפשר למיעקר עם שרשיהו, וקרקע גוש עפר עמהם שיכול לחיות ממנו, ויכול לנוטעם במקום אחר - אסור לקוצצם.

 

1. השחתה לתועלת חינוכית

הגמרא מביאה מספר מקרים בהם השחיתו האמוראים חפצים לצורך חינוכי:

תלמוד בבלי מסכת שבת דף קה עמוד ב:

רב יהודה שליף מצבייתא (תלש חוטים מהבגדים בחמתו, להראות לבני ביתו שהוא כועס, ויגורו מלפניו. רש"י.), רב אחא בר יעקב תבר מאני תבירי (שבר כלים שבורים), רב ששת רמי לה לאמתיה מוניני ארישא (שפך על ראש שפחתו ציר דגים), רבי אבא תבר נכתמא (שבר כיסוי של כד).

תלמוד בבלי מסכת קידושין דף לא עמוד ב:

איזהו מורא, ואיזהו כיבוד (אב ואם)? מורא - לא עומד במקומו, ולא יושב במקומו, ולא סותר את דבריו, ולא מכריעו; כיבוד - מאכיל ומשקה, מלביש ומכסה, מכניס ומוציא. איבעיא להו: משל מי (מאיזה ממון על הבן להאכיל ולהשקות את אביו)? רב יהודה אמר: משל בן, רב נתן בר אושעיא אמר: משל אב... תא שמע, שאלו את רבי אליעזר: עד היכן כיבוד אב ואם? אמר להם: כדי שיטול (האב) ארנקי ויזרקנו לים בפניו, ואינו מכלימו; ואי אמרת משל אב (ואם כן יוצא שהארנק שנזרק הוא של האב בעצמו), מאי נפקא ליה מיניה (מה אכפת לבן שבאה זורק את הארנק של עצמו)? בראוי ליורשו; וכי הא דרבה בר רב הונא, דרב הונא קרע שיראי (קרע בגדים) באנפי רבה בריה, אמר: איזול איחזי אי רתח אי לא רתח (רב הונא רצה לבדוק האם רבה יכעס או לא)... והא קעבר משום בל תשחית! דעבד ליה בפומבייני (במקום התפירה שאינו נחסר מדמיו בכך כגון בשוליו. רש"י).

• נסה להבחין, האם במקרים המופיעים בגמרא ישנה השחתה של ממש?

 

ממקורות אלו עולה, שההיתר להשחית בגדים למטרות חינוכיות, מוגבל למצבים שבהם אינו באמת מקלקל את הבגד, וכן כתב בספר החינוך:

ספר החינוך פרשת שופטים מצוה תקכט:

ודרך כלל אסרו זכרונם לברכה לעשות כל דבר של השחתה, והמשחית שום דבר מתוך חמה אמרו עליו [שבת ק"ה ע"ב] שהוא כעובד עבודה זרה, שכן דרכו של היצר הרע היום אומר לו עשה כן ואם יאמין אותו למחר יאמר לו לך עבוד עבודה זרה, כלומר שכל אדם חייב לגעור ביצרו ולכבוש תאותו עד שיגביר נפש המשכלת על נפש המתאוה עד שתהיה לה לאמה והיא גברת לעולם ועד. ואמנם הביאו בגמרא [שם] מעשים בקצת החכמים שמראים עצמן כעוסים כדי ליסר בני ביתם ולזרזן ומשליכין מידם שום מאכל או שום דבר, ומכל מקום השגחתם היתה בהם לעולם שלא ישליכו דבר שיהא נשחת בזה.

אולם מדברי התוספות נראה שמותר אף להשחית השחתה גמורה לצורך חינוכי:

תוספות מסכת קידושין דף לב עמוד א ד"ה רב יהודה:

דאמרינן בסמוך כדי שיטול ארנקי ויטיל לים ואינו מכלימו... מיירי (מדובר) באותו ענין שיש לאב קורת רוח בכך, כגון שזורקו לים למירמא אימתא אאינשי ביתיה (לתת אימה על אנשי ביתו), דאי לאו הכי אם בחנם משליך רשע הוא דעובר ב'בל תשחית'.

 

• חשוב, האם ישנה מחלוקת בין התוספות לספר החינוך? עיין שוב בדברי החתם סופר שהובאו לעיל ונסה להיעזר בסברתו.

 

1. השחתה לצרכי 'מגדר מילתא'

משנה מסכת מידות פרק א משנה ב:

איש הר הבית (הממונה על כל השומרים) היה מחזר על כל משמר ומשמר (הכהנים והלוים היו שומרים בבית המקדש, משום כבוד בית המקדש)  ואבוקות דולקין לפניו, וכל משמר שאינו עומד אומר לו איש הר הבית: 'שלום עליך'. ניכר שהוא ישן - חובטו במקלו, ורשות היה לו לשרוף את כסותו.

בדברי המשנה מבואר, שלצורך הרתעת שומרי המקדש, מותר היה לאיש הר הבית, לשרוף את לבושו של שומר שנרדם על משמרתו, אף שהדבר כרוך בהשחתת הבגדים. ממשנה זו למד התפארת ישראל כלל בדיני איסור בל תשחית:

תפארת ישראל - יכין מסכת מידות פרק א משנה ב:

ואין כאן משום 'בל תשחית', כמקרע על מת יותר מדאי (אדם הקורע בגדיו משום אבל, יותר מהנצרך על פי ההלכה), דנראה לי דכל שהוא משום קנסא (קנס), הוי ליה כלצורך אדם, דאין בו משום 'בל תשחית'. תדע (ראיה לדבר), דהרי גם ההורג בהמה שלא לצורך עובר משום 'בל תשחית'... ואפילו הכי קאמר שאול המלך: 'ככה יעשה לבקרו' (כאשר עלה שאול להלחם בנחש העמוני לקח צמד בקר וחתך אותו, ושלח בכל גבול ישראל ואמר שמי שלא יבוא להלחם – ככה יעשה לבקרו).

 

וכן מבואר בדברי הש"ך לגבי מצות כיסוי הדם:

שולחן ערוך יורה דעה סימן כח סעיף א:

השוחט חיה או עוף צריך לכסות דמו... הגה: והכיסוי הוא מצוה בפני עצמה, אבל השחיטה כשרה אף אם הזיד ולא כיסה.

ש"ך יורה דעה סימן כח ס"ק ג:

מיהו היכא דהעם פרוצים במצות כסוי, שאינם מכסים כדין או שאינם מברכים על הכסוי או על השחיטה, יש לקנוס ולחייב מלקות וגם יש לאסור השחיטה להעובר משום מיגדר מילתא (לגדור גדר).

 

אולם בפירוש הרא"ש על המשנה מביא פירוש אחר מדוע יכול איש הר הבית לשרוף את כסותו של השומר:

פירוש הרא"ש מסכת מידות פרק א משנה ב:

ורשות היה לו לשרוף כסותו, ואין כאן משום בל תשחית, משום דהפקר בית דין היה הפקר.

• חשוב, מה הקשר בין הפקר בית דין הפקר להיתר השחתה?

 

יש מהאחרונים שפירשו שגם כוונת הרא"ש כפירוש התפארת ישראל:

שו"ת הר צבי אורח חיים ב סימן קב:

והנה לענין 'בל תשחית' בהפקר כבר כתבתי מזמן... דבהפקר נמי שייך 'בל תשחית'... והקשו לי מפירוש הרא"ש בתמיד... דלכאורה מלשונו משמע דבהפקר לא שייך 'בל תשחית'.  ואמרתי בכוונתו, דבאמת בלאו הכי קשה, דלמיגדר מילתא (לגדור גדר) ולעשות סייג לא שייך 'בל תשחית'. ויש לומר דהיינו דקאמר דהפקר בית דין ידוע דלא אמרינן (שלא תיקנו חכמים) אלא היכא דהוי תיקון וסייג, או למיגדר מילתא, ולכן קאמר דלא שייך כאן 'בל תשחית', דבלאו הכי צריך לומר כאן הפקר בית דין משום לאו דגזלה (שהרי הממונה גם גוזל את כסותו בכך ששורפה), ועל כרחך דהוי תקנה למיגדר מילתא, ואם כן ממילא דליכא נמי (שאין פה גם) 'בל תשחית', והיינו דקאמר הרא"ש.

• לאור מקורות אלו, האם לדעתך יהיה מותר לרב צבאי לזרוק מזון שנקנה או הוכן, שלא על פי הנחיות הכשרות, כדי להרגיל את הממונים על כך, לפעול בהתאם להנחיות הרבנות הצבאית בנושא כשרות?

 

1. הלכה למעשה

א. אסור מהתורה לקצוץ עץ מאכל הנותן פירות משום 'בל תשחית'. כמו כן, גם השחתת כל דבר הנותן תועלת אסורה, ויש אף האומרים שאיסורה מן התורה.

ב. לא אסרה תורה אלא דרך השחתה, לכן אם הייתה התועלת בקציצת העץ גדולה על תועלתו בהיותו מחובר, כגון שהיה מזיק אילנות אחרים יקרים ממנו, או מפני שדמי גוף העץ יקרים – מותר לקוצצו.

ג. וכן אם היה צריך למקומו לבנות עליו, מותר לקוץ את האילן. ובלבד שהתועלת במבנה תהיה גדולה מתועלתו של העץ (ויש אוסרים בזה). אולם לצורך הרחבת חצר או תוספת אור ונוי, אסור לקוץ אותו.

ד. בדומה לכך, מותר להשחית כלים או בגדים למטרות חינוכיות או על מנת לגדור גדר שלא יבואו להקל באיסורים. ומשום כך מותר לרב צבאי להשליך בדרך כבוד, מזון שנקנה או הוכן שלא על פי הנחיות הכשרות, כדי להרגיל את הממונים על כך, לפעול בהתאם להנחיות הרבנות הצבאית בנושא כשרות, אף שהמזון מצד עצמו מותר באכילה על פי ההלכה, ואין הוא עובר בכך על איסור 'בל תשחית'.

ה. אף במקום שיש תועלת בהשחתת העץ או שאר דברים, אם ניתן להשיג את התועלת בדרכים אחרות, כגון עקירת העץ עם שורשיו או השחתת חפצים חסרי ערך, אין להתיר להשחית את העץ או שאר דברים.