155

הקדמה:
חז"ל תקנו ברכות שונות על כל מיני המאכלים, להרגילנו להודות ולשבח לבורא בכל עת ובכל שעה. מעלה יתירה נתנה ללחם, שהוא מזונו העיקרי של האדם, שעליו מברכים ברכה מיוחדת לעצמו, לפניו ולאחריו, בשונה משאר מאכלים העשויים ממיני דגן שברכתם מזונות (פת הבאה בכיסנין). עם זאת, לעיתים האוכל כמות רבה ממיני המזונות, מברך עליהם כברכת הפת, כפי שיתבאר בגיליון זה.

שאלה: חייל שחזר רעב ביותר מפעילות ממושכת, ומתיישב לאכול עוגה בכמות רבה ביותר, כיצד יברך לפני ואחרי אכילתו?

⦁ מקור הדין
תלמוד בבלי ברכות דף מב עמוד א:
רב הונא אכל תליסר (שלושה עשר) ריפתי (פת הבאה בכסנין) בני תלתא תלתא בקבא (כל אחד בגודל שליש קב) ולא בריך (לא בירך ברכת המזון). אמר ליה רב נחמן: עדי כפנא. אלא: כל שאחרים קובעים עליו סעודה צריך לברך (אלו לרעב נאכלו וצריך לברך אחריהם ברכת המזון).
רב יהודה הוה עסיק ליה לבריה (עשה סעודת שידוכין לבנו) בי רב יהודה בר חביבא, אייתו לקמייהו (הביאו לפניו) פת הבאה בכסנין. כי אתא, שמעינהו דקא מברכי המוציא. אמר להו: מאי ציצי דקא שמענא (מהם הקולות ששמעתי)? דילמא המוציא לחם מן הארץ קא מברכיתו? אמרי ליה: אין (כן); דתניא רבי מונא אמר משום רבי יהודה: פת הבאה בכסנין מברכין עליה המוציא, ואמר שמואל: הלכה כרבי מונא. אמר להו: אין הלכה כרבי מונא אתמר. אמרי ליה: והא מר הוא דאמר משמיה דשמואל, לחמניות - מערבין בהן ומברכין עליהן המוציא! - שאני התם דקבע סעודתיה עלייהו, אבל היכא דלא קבע סעודתיה עלייהו – לא.
⦁ נסה לבאר, מדוע הקובע סעודתו על פת הבאה בכיסנין מברך עליה 'המוציא' וברכת המזון?

בטעם הדין, ביאר הרשב"א:
חידושי הרשב"א מסכת ברכות דף לח עמוד ב:
לאו סברא הוא שנשתנית ברכתו מחמת שיעורו (אכילה בכמות מרובה אינה סיבה לשינוי בסוג הברכה), שאין שינוי הברכות אלא בשינוי המין, אי נמי במין אחד בשנשתנית צורתו דהוה ליה כמין אחר כגון שנשתנה מחטה לקמח ומקמח לתבשיל או לפת, אבל שתהא הברכה משתנה מרבוי למיעוט הא לא אשכחן. ופת הבאה בכסנין דאמר רב הונא לקמן כל שאחרים קובעין עליה סעודה צריך לברך, כלומר שמברך לפניו המוציא ולאחריו ג' ברכות, וכי לא אכל אלא פחות מכאן אין מברך לפניו רק בורא מיני מזונות, דאלמא הברכות משתנות בשנוי השיעורין, לא היא, דפת הבאה בכסנין כי לא מברכינן עליה המוציא אפילו על אכילת כזית היינו משום דחשבינן ליה כמשתנה ממינו. ותדע לך (ראיה לדבר), שהרי בפת דעלמא מברכין עליה המוציא בכזית ובפת הבאה בכסנין לא מברכין אלא בורא מיני מזונות, אלא דכשקובע עליו סעודה עשאו כפת דעלמא.
⦁ כיצד ביאר הרשב"א מדוע משתנה ברכת פת הבאה בכסנין כשקבע עליה סעודה?

כך ביאר זאת המשנה ברורה:
משנה ברורה סימן קסח ס"ק כג:
ואף דבסתם פת מברכין עליו המוציא בכל שהוא ועל כזית מברכין בהמ"ז שאני אלו דאין דרך בני אדם לקבוע סעודתן עליהם ורק אוכלין אותן מעט דרך עראי לפיכך ברכתן רק במ"מ ולאחריו ברכה מעין שלש אא"כ אכל כשיעור קביעת סעודה דאז מברך המוציא ובהמ"ז דעכ"פ פת הוא.
⦁ חווה דעתך, האם דברי המשנה ברורה זהים לדברי הרשב"א?

⦁ קביעות שלו או של רוב העולם?
נחלקו הראשונים, האם קביעות סעודה מוגדרת על פי הסועד עצמו, או על פי דרך העולם:
רבינו יונה על הרי"ף מסכת ברכות דף ל עמוד א:
א"ל רב נחמן עדיין מר כפין הוא, שאין זה חשוב קביעות שיברך עליו לבסוף ברכה הראויה לו, אלא אמר רב נחמן כל שאחרים קובעין עליו סעודה בזה השיעור אף על פי שאינו קובע הוא צריך לברך עליו. ואם אחרים אינם קובעין אף על פי שהוא קובע אינו מברך, דאחר הרוב אזלינן, ואם הוא קובע במה שאין אחרים קובעין בטלה דעתו אצל כל אדם.

אולם הרא"ש הביא מחלוקת בדבר:
רא"ש מסכת ברכות פרק ו סימן ל:
וכתב רבינו משה ז"ל דאם אחרים אינם קובעין, אפילו כשהוא קובע אינו מברך דבתר רוב אזלינן, ובטלה דעתו אצל כל אדם. והראב"ד ז"ל כתב ואם היה קובע עליו אפילו משהו, מברך עליו בתחלה המוציא ולבסוף שלש ברכות. ונראין דברי רבינו משה ז"ל.
⦁ נסה לבאר, מהו יסוד המחלוקת ביניהם? (העזר בסברת הרשב"א שהובאה בפרק הקודם)

להלכה פסק השולחן ערוך:
שולחן ערוך אורח חיים סימן קסח סעיף ו:
פת הבאה בכיסנין, מברך עליו: בורא מיני מזונות, ולאחריו: ברכה אחת מעין שלש; ואם אכל ממנו שיעור שאחרים רגילים לקבוע עליו, אף על פי שהוא לא שבע ממנו, מברך עליו: המוציא וברכת המזון וכו'. ואם אכל שיעור שאחרים אין קובעים עליו, אף על פי שהוא קובע עליו, אינו מברך אלא בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש, דבטלה דעתו אצל כל אדם.
⦁ כאיזו שיטה פסק השולחן ערוך?

⦁ כמה שיעור קביעת סעודה?
המשנה ברורה הביא מחלוקת בין האחרונים לגבי שיעור קביעות סעודה על מיני מזונות:
משנה ברורה על השולחן ערוך הנ"ל ס"ק כד:
והנה לענין עירובי תחומין בסימן שס"ח איתא דשיעור סעודה הוא ג' או ד' ביצים, וכתבו כמה אחרונים דהוא הדין כאן חשיב בזה שיעור קביעת סעודה. אבל כמה אחרונים והגר"א מכללם חולקים, וסבירא להו דאין לברך המוציא וברכת המזון אלא כשיעור סעודה קבוע שהוא של ערב ובקר... וכן נוטה יותר לשון השו"ע. ומכל מקום לכתחלה טוב לחוש לדעת המחמירים, שלא לאכול ד' ביצים.
⦁ מדוע לשון השולחן ערוך נוטה לדעת הגר"א?
⦁ מדוע אסר המשנה ברורה לאכול רק ד' ביצים, ולא חשש להימנע מאכילת ג' ביצים?

לעומת זאת ערוך השולחן למד מירידת המן את שיעור קביעות סעודה:
ערוך השולחן אורח חיים סימן קסח סעיף טז:
ויש מי שחולק ואומר דזהו הפחותה של סעודת עניים ששיערו בזה לעירוב אבל סעודה נכונה היא כחצי עומר שהרי עומר לגולגולת ירד המן בכל יום לכל אחד על שני סעודות ביום ועל זה אמרו חז"ל בעירובין [פ"ג:] האוכל כמדה זו ה"ז בריא ומבורך [הגר"ז] ולפ"ז שיעור קביעת סעודה חצי שיעור חלה שהוא ליטרא וחצי ובאמת רואים בחוש שכשיעור ד' ביצים אין בה כדי שביעה כלל והוא אכילת עראי.

הגר"מ פינשטיין חולק על ערוך השולחן:
שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ג סימן לב:
אי אפשר לומר כן (כדברי ערוך השלחן), דשום אדם אינו אוכל ליטרא וחצי לחם לסעודה. אלא להגר"א ודעימיה הוא השיעור כאכילת אדם בינוני בכל מדינה ומדינה שעומדין, שיש מדינות שאוכלין מעט ויש שאוכלין הרבה, וגם בזקנים הוא כפי מדת אכילת זקן בינוני ובנערים בני י"ג וי"ד הם כבינוני מנער דשנים אלו, כדאיתא בבאור הלכה. ולכתחלה יש להחמיר כשיעור ד' ביצים כדאיתא במשנה ברורה שם, וטעמו דלא מחמיר כשיעור ג' ביצים הוא מכיון דיותר נוטה כדעת הגר"א ודעימיה (והסוברים כמותו), לכן אף שמן הראוי להחמיר לכתחלה גם כהסוברין דהוא כשיעור סעודה דעירוב, סגי (מספיק) להחמיר רק כהסוברים ד' ביצים.
⦁ מדוע חולק הרב פינשטיין על ערוך השולחן? וכיצד מגדיר את קביעות סעודה?

ילקוט יוסף קצוש"ע אורח חיים סימן קסח סעיף ט:
כשקובע סעודתו על עוגה, צריך שיאכל כל כזית מפת הבאה בכיסנין בתוך כדי אכילת פרס. ואם אוכל פחות משיעור ארבע ביצים מברך בורא מיני מזונות, ולבסוף על המחיה. ומכל מקום נכון להזהר לכתחלה שלא לאכול מפת הבאה בכיסנין כשיעור שלש ביצים, דהיינו נ"ד דרהם, שהם כמאה ששים ושנים גרם.
⦁ כאיזו שיטה פסק הילקוט יוסף? מדוע החמיר להימנע כבר משיעור ג' ביצים?

⦁ סעודת שבת
כתב מהר"ח אור זרוע:
שו"ת מהר"ח אור זרוע סימן עא:
שבת קובעת דאפילו אכילת עראי חשיבא קבע למעשר (ואי אפשר לאכול אכילת עראי בשבת מפירות שלא הופרשו מהם תרומות ומעשרות). נראה דגם לענין פת הבא בכיסנין.. נראה דכל אכילת שבת חשיבא קבע כמו למעשר.

לעומת זאת יש מהפוסקים שחלקו על כך, וציינו שהמנהג אינו כדברי המהר"ח אור זרוע:
שערי תשובה סימן קסח סעיף קטן ד:
וע' ברכי יוסף שכתב שמז"ה כתב בשם ספר כתב יד קדמון שדעתו לענין פת כיסנין דאם קבע מברך עליו המוציא וג' ברכות, סעודת שבת קובע כמו שקובעת למעשר. ומהר"י חאגיז בספר ע"ח על משניות פ"ד דמעשרות נסתפק. אך בגינת ורדים כלל ב' סי' י"א כ' בפשיטות שאין חילוק שבת לחול, והסכים עמו בברכי יוסף וכתב שכן עמא דבר (כך המנהג הנפוץ).

שיטה ייחודית הובאה בשו"ת אגרות משה, שהבחין בין האוכל מיני מזונות בשבת לשם סעודות השבת שחייבים לאכול בהן פת, לבין האוכל מאכלים אלו בין הארוחות:
שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק א סימן קנה:
אבל (דברי השערי תשובה) הוא רק כשאוכל שלא לסעודות המחוייבות, אבל לסעודות המחוייבות לכולי עלמא הוא קביעות סעודה... ודאי צריך לברך המוציא וג' ברכות, וכמפורש שכן ראוי לעשות.

⦁ הלכה למעשה
א. האוכל מיני מזונות כגון עוגה, בשיעור קביעות סעודה, יטול ידיו קודם אכילתו ויברך המוציא, ולבסוף יברך ברכת המזון.
ב. האוכל תבשיל מזונות כגון פתיתים וכדומה, אינו מברך עליהם המוציא וברכת המזון, אף אם אכל מהם כמות רבה וקבע סעודתו עליהם.
ג. למנהג הספרדים, שיעור קביעות סעודה הוא ד' ביצים (230 גרם), ולכתחילה יש להימנע מלאכול מג' ביצים (170 גרם) מחמת הספק (אלא יטול ידיו על לחם, ויאכל את מיני המזונות בתוך הסעודה בלא ברכה). האוכל בין ג' לד' ביצים יברך מזונות ומעין שלש.
ד. למנהג האשכנזים, שיעור קביעות סעודה הוא כפי שאנשים רגילים לשבוע ממנו בזמן הזה. אדם ממוצע יכול לשער בעצמו, האם שבע מאכילה זו, ואינו צריך לחשוש שאחרים אינם שבעים מאכילה זו. לכתחילה יש להימנע מלאכול שיעור ד' ביצים (200 סמ"ק), אלא יאכלם בתוך סעודת פת בלא ברכה.
ה. גם האוכל מיני מזונות בשבת אינו מברך המוציא וברכת המזון, אלא אם כן אכל מהם כשיעור קביעת סעודה.
ו. שיעור קביעת סעודה על מיני מזונות, כשאוכלם עם מאכלים נוספים יתבאר בגיליון הבא.