160

הקדמה:
לאחר שהקב"ה מתגלה ליעקב אבינו בחלום, ומבטיח לו שזרעו ירבה ויירש את ארץ ישראל, יעקב מתעורר משנתו ונודר: "וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך". בכדי לזכור שכל אשר לנו הוא מידו הרחבה של הבורא, יש להקפיד לתת חלק מהממון לקיום רצון הבורא, כפי שאמר דוד המלך: "כי ממך הכל ומידך נתנו לך".

שאלה: האם חייל חייב להפריש מעשר כספים מהמשכורת הצבאית?

⦁ מקור הדין
בפרשת ראה מבוארת החובה לעשר את כל תבואת השדה בכל שנה:
דברים פרק יד פסוק כד:
עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה.

הגמרא דורשת על כך:
תלמוד בבלי מסכת תענית דף ט עמוד א:
'עשר תעשר' - עשר בשביל שתתעשר. אשכחיה (מצאו) רבי יוחנן לינוקא (הבן של) דריש לקיש, אמר ליה: אימא לי פסוקיך! (אמור מה למדת היום) אמר ליה: 'עשר תעשר'. אמר ליה: ומאי 'עשר תעשר'? אמר ליה: עשר בשביל שתתעשר. אמר ליה: מנא לך? אמר ליה: זיל נסי (תנסה). אמר ליה: ומי שרי לנסוייה (וכי מותר לנסות את) להקדוש ברוך הוא? והכתיב 'לא תנסו את ה''! אמר ליה: הכי אמר רבי הושעיא: חוץ מזו.

⦁ חווה דעתך, מדוע מותר "לנסות את ה'" בנתינת מעשר כספים?

הסבר לכך כתב הרדב"ז:
שו"ת רדב"ז חלק ג סימן תמא:
וטעמא דמילתא משום תקנת העניים.

⦁ תוקף מצוות מעשר כספים

תוספות מביאים מדברי הספרי, שלמד את חובת מעשר כספים מדרשת הפסוקים:
תוספות תענית דף ט עמוד א:
עשר תעשר - הכי איתא בסיפרי: 'עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה', אין לי אלא 'תבואת זרעך' שחייב במעשר, רבית ופרקמטיא (סחורה) וכל שאר רווחים מנין? תלמוד לומר: 'את כל', דהוה מצי למימר (היה יכול לומר) את תבואתך, מאי 'כל'? לרבות רבית ופרקמטיא וכל דבר שמרויח בו.

לעומת זאת, המהר"ם מרוטנבורג נקט שמעשר כספים הוא מנהג:
שו"ת מהר"ם מרוטנבורג דפוס פראג סימן עד:
מעות מעשר... דאף על פי שאינו מן התורה אלא מנהג.

השולחן ערוך פסק בעקבות הרמב"ם:
שולחן ערוך יורה דעה סימן רמט סעיף א:
שיעור נתינתה (נתינת צדקה), אם ידו משגת יתן כפי צורך העניים. ואם אין ידו משגת כל כך, יתן עד חומש נכסיו, מצוה מן המובחר; ואחד מעשרה, מדה בינונית; פחות מכאן, עין רעה. וחומש זה שאמרו, שנה ראשונה מהקרן, מכאן ואילך חומש שהרויח בכל שנה.

וביאר החיד"א שדעת השולחן ערוך כתוספות, אך הכריע שאין החיוב מדאורייתא אלא מדרבנן:
ברכי יוסף יורה דעה סימן רמט ס"ק ג:
ואחד מעשרה מדה בינונית וכו'. כן כתב הרמב"ם. ומרן (השולחן ערוך) לא השמיענו מהיכא נפקא ליה (מהו מקורו)... ונראה דנפקא ליה מהספרי שהביאו התוספות פ"ק דתענית דף ט' ע"א... ופשיטא דהוי דרבנן.

⦁ מדוע פשוט בעיני החיד"א שחיוב מעשר כספים אינו מן התורה?

הב"ח נקט להלכה שאין חובה מן הדין להפריש מעשר כספים:
ב"ח על הטור יורה דעה סימן שלא:
מה שאדם מעשר ממה שמרויח במשא ומתן ככספים ושאר רוחים אינו בכלל זה (מעשר עני שצריך לתתו לענים דוקא) ויכול ליתן ממנו (ממעשר כספים) לצדקה ולפדיון שבויים, שהרי אינו חייב בה לא מן התורה ולא מדרבנן.

ואילו חתנו, הט"ז השיג עליו מדברי השולחן ערוך הנ"ל:
ט"ז יורה דעה סימן שלא ס"ק לב:
ומורי וחמי ז"ל (הב"ח) כתב שהמעשר של ממון שלנו אין בו חיוב לא מן התורה ולא מדרבנן, ותמהתי שהרי ראש סימן רמ"ט מבואר שחיוב גמור הוא, כמו שכתבו כל הפוסקים והבית יוסף בשם ירושלמי.

⦁ חווה דעתך, האם חלה חובת מעשר כספים על מי שמצבו הכלכלי ירוד?

⦁ נתינת חומש מנכסיו

הגמרא בכתובות דנה בשיעור המקסימלי של נתינת צדקה:
תלמוד בבלי מסכת כתובות דף נ עמוד א:
א"ר אילעא: באושא התקינו, המבזבז (נכסיו לצדקה) - אל יבזבז יותר מחומש. תניא נמי הכי: המבזבז - אל יבזבז יותר מחומש (מנכסיו), שמא יצטרך לבריות... אמר רב נחמן, ואיתימא רב אחא בר יעקב: מאי קרא (מהיכן למדים זאת)? 'וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך' (שני עישורים, היינו חמישית מנכסיו).

בירושלמי, תקנת אושא מופיעה בצורה קצת שונה:
תלמוד ירושלמי מסכת פאה פרק א הלכה א:
באושא נמנו שיהא אדם מפריש חומש מנכסיו למצוה.

⦁ דייק בלשון הבבלי והירושלמי, האם הפרשת חומש היא מצווה או היתר?

הבית יוסף הבין שיש מצוה להפריש חומש מנכסיו:
בית יוסף יורה דעה סימן רמט:
וכמה הוא נותן עד חומש נכסיו מצוה מן המובחר... ובפרק נערה שנתפתתה, אמר רבי אילעא באושא התקינו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש שמא יצטרך לבריות. ואף על גב דלא משמע מהכא (מכאן) שיהא מצוה לבזבז חומש, דלא קאמר אלא שאם בא לבזבז אל יבזבז יותר מכן, מהירושלמי דריש פיאה (פ"א ה"א) נראה שהוא מצוה. וגם מתלמודא דידן יש לדקדק דמצוה מן המובחר לבזבז חומש, דמייתי (שהביא) להא דתקנת אושא מדכתיב 'וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך', כלומר תרין עישורי דהיינו חומש.

⦁ הפרשת מעשר מדמי קיום

מרן השולחן ערוך בשו"ת אבקת רוכל דן באופן חישוב מעשר כספים:
שו"ת אבקת רוכל סימן ג:
ולפי שיש אנשים שמפרישין מעשר מממונם, ולא כראוי, כי מתחילה אין מפרישין מן הקרן עד שירויחו, ומה שירויחו אין מפרישין מן הריוח רק מה שירויחו יותר על הוצאתם מאכילה ושתיה ולבוש ושאר הדברים הצריכין לפיזור, ומהמותר יפרישו. לזה אני אומר, כי אינן יוצאים בזה ידי חובתן. כי צריך בתחלה, כדי שיהיה מותר לנסות השי"ת בו ושיזכה בזה למעלת העושר, שיעשה חשבון מכל אשר יש לו גם מהקרן ומכל עשרה יפריש אחד לא פחות ולא יותר ואם ישאר איזה מותר שאינו מגיע לחשבון עשרה יניחנו בכיס לבדו ולא יערבנו עם השאר. ואחר שהפריש מהקרן, יסתחר במעותיו, ובכל חצי שנה יעשה חשבונו ויראה מה שהרויח יותר על כל אשר פיזר בדברים הצריכים לבית, כמו שאמר, ויקח מעשר כמו שאמרנו. ואם ירצה עוד לעשות יותר ימתין לעשות חשבונו עד סוף השנה, ויפריש מהריוח חמשית אחרי שבתחלה הפריש מהקרן.

⦁ כיצד יש להפריש מעשר כספים לפי האבקת רוכל?

הגר"ע יוסף דייק מדברי האבקת רוכל כדעת פוסקים רבים, שחובת הפרשת מעשר כספים, חלה רק על הרווחים הנותרים לו, אחר ניקוי הסכום הנדרש לו לכלכלת בני ביתו:
שו"ת יחוה דעת חלק ג סימן עו:
הנוהג להפריש מעות מעשר ממשכורתו, ומכל רווחיו, רשאי לנכות מדמי המעשר, דמי פרנסת וכלכלת בניו ובנותיו הגדולים היתרים על גיל שש שנים, ואפילו הם סמוכים על שלחנו... וצדקה גדולה היא (לפרנס את משפחתו) והקרוב קרוב קודם... ואם שעתו דחוקה מבחינה כלכלית, ואין ידו משגת לנהוג מעשר כספים מכל משכורתו או רווחיו (כפי שנהג לעשות), יתנה מראש שיתן המעשר רק לאחר ניכוי הוצאות ביתו. אבל מי שחננו ה' בעושר, וידו משגת, יאחז צדיק דרכו לתת כל המעשר לעניים ולאביונים ולעמלי תורה ולישיבות הקדושות.

⦁ מהי הראיה לדברי הגר"ע יוסף בלשון האבקת רוכל?
⦁ מדוע יש להקדים את פרנסת בני ביתו לנתינת מעשר כספים לאחרים?
⦁

לעומת דברי האבקת רוכל, יש מהאחרונים שנקטו, שאין חובה להפריש מעשר כספים מהקרן אלא מהרווחים בלבד, ומאידך הצריכו להפריש מעשר גם מהכסף העומד לפרנסת בני ביתו:
ערוך השולחן יורה דעה סימן רמט סעיף ז:
וכן הוא דבר פשוט שהריוח מחשבין בכל שנה ושנה מראש השנה עד ראש השנה, ואם בשנה זו היו לו עסקים שיש שהרויח בהם ויש שהפסיד בהם, עושה חשבון כללי, ומה שנשאר ריוח נותן מעשר לצדקה. ובכלל ריוח נחשב רק הריוח הנקי וכל ההוצאות שהיה לו על העסק אף מה שנסע הוא בדרך ואכל ושתה הכל נחשב על הוצאות העסק ומנכה הכל, ומה שנשאר ריוח אחר ניכוי כל ההוצאות מקרי ריוח אבל הוצאות ביתו לא ינכה... ורק מה שהיה צדקה בההוצאה כגון שחילק לחם.. יכול לנכות מחלק המעשר. אבל הוצאות בניו ובנותיו הקטנים.. אין זה בכלל צדקה.. דאם לא כן, לעולם לא יגיע לעניים אף פרוטה אחת.

הרב וואזנר סיכם את השיטות השונות, וחילק בין מי שהכנסתו בריווח למי שמתפרנס בצמצום:
שו"ת שבט הלוי חלק ה סימן קלג:
בגדר נכוי הוצאות ומיסים ישנם כמה דרכים: (א) יש הסוברים שמנכים מן הריוח כל המיסים באין הבדל בין מס כרגא (שלא תלוי בהכנסה), למס הכנסה, ושארי מיסים, וכן לענין הוצאת הבית, דעת הכנסת הגדולה סימן רמ"ט וקיצור שולחן ערוך שאין צריך להפריש מעשר רק ממה שנשאר אחר הוצאות ביתו, ומחשבים זה כפי הוצאה מינימלית... וברכי יוסף השיג על זה. ודרכי להורות, דבעלי פרנסה קטנים ומדחיקים עצמם לקיים מצות מעשר כספים יעשו כהכנסת הגדולה ויורידו הוצאות הבית וכו', אבל בעלי פרנסה גדולים יחמירו לכתחלה כהברכי יוסף. (ב) ויש דרך שני והוא כנראה הסכמת הפוסקים, וכן דעת נוטה, שמיסים והוצאת המסחר ובכלל זה גם מה שצריך לאכול או להלביש עצמו בשביל המסחר, וכן מלון ונסיעות - הכל מורידים מחיוב מעשר כספים כיון שהוא בגדר הוצאות, אבל הוצאת הבית שהוא ובני ביתו אוכלים ושותים וכן מלבושים וכו', זה הריוח שחייב במעשר, מלבד אם מחזיק אורחים או יתומים שפשוט שאינו חייב לעשר על זה.

⦁ הלכה למעשה

⦁ המשכורת הצבאית של חייל נועדה לסייע לו בהוצאותיו השוטפות. לכן, החייל יכול לנכות מהמשכורת את הוצאותיו השוטפות, ומהנותר יפריש מעשר כספים.

⦁ חייל שאיננו צריך את המשכורת לכיסוי הוצאתיו (כגון שכל פרנסתו על הוריו), יפריש עשירית ממנה לצדקה.

⦁ איש קבע שמשכורתו מעבר לנדרש לפרנסת בני ביתו, ראוי שיפריש מעשר מכל משכורתו. במידה ומשכורתו בצמצום ינכה את הנדרש לפרנסת בני ביתו, ומהנותר יפריש מעשר.