44

 

תוכן עניינים:

 

     א. ראש השנה

זמן תקיעת שופר בראש השנה

הכנה מיום הראשון ליום השני של ראש השנה    

     ב. יום כיפור

טבילה בערב יום הכיפורים      

אכילה ושתיה בנסיבות מבצעיות ביום כיפור        

      ג. סוכות

אכילה מחוץ לסוכה         

גילוח בחול המועד           

ארבעת המינים בצבא     

'והגית בו'

דפי מקורות בהלכה צבאית ללימוד עצמי לחיילי צה"ל

 

יוצא לאור ע"י הרבנות הצבאית הראשית - ענף ההלכה - בית המדרש להלכה צבאית

 

צוות 'והגית בו' - חוברת חגי תשרי התש"פ:

רב"ט ר' רון גרינברג, רב"ט ר' יצחק ענתבי

 

מערכת:

סא"ל הרב ישי איתן רע"ן הלכה,

רס"ן הרב דב ברקוביץ רמ"ד הלכה,

 סרן הרב דודי גרינפלד קמ"ד כתיבה,

 אע"צ הרב חנניה שפרן

 

עריכה:

רב"ט ר' יצחק ענתבי, ביהמ"ד להלכה צבאית

 

נשמח לשאלות ולתגובות: bmlhalacha@gmail.com

הקו הפתוח: 052-9414414.

זמן תקיעת שופר בראש השנה

הקדמה:

בתחילתה של שנה חדשה, אנו עומדים בדין על מעשינו בשנה החולפת. 

בחסדו של ה' עלינו, צווה אותנו להריע בשופר ביום ראש השנה. על ידי כך אנו ממליכים את ריבונו של עולם עלינו ומתעוררים לתשובה. בזכות תקיעת השופר, נצא זכאים בדין, ויגזור ה' עלינו גזרות טובות.

 

שאלה: חייל היוצא לפעילות ממושכת עם שחר, מהו הזמן המוקדם ביותר בו הוא רשאי לתקוע בשופר? האם ניתן לברך על תקיעת שופר אחרי השקיעה? 

 

1. מקור המצווה

במדבר פרק כט פסוק א:

וּבַחֹ֨דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֜י בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֗דֶשׁ מִֽקְרָא־קֹ֙דֶשׁ֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֣א תַעֲשׂ֑וּ י֥וֹם תְּרוּעָ֖ה יִהְיֶ֥ה לָכֶֽם.

 

1. טעם המצווה

 

טעמים רבים נאמרו למצוות תקיעת שופר. אלו דברי בעל ספר החינוך:

ספר החינוך מצוה תה:

משרשי המצוה (מצוות שמיעת קול שופר בראש השנה), לפי שהאדם בעל חומר לא יתעורר לדברים כי אם על יד מעורר, כדרך בני אדם בעת המלחמה יריעו אף יצריחו כדי שיתעוררו יפה למלחמה. וגם כן ביום ראש השנה, שהוא היום הנועד מקדם לדון בו כל באי עולם... שהשגחתו על מעשי כל אחד ואחד בפרט, ואם זכיותיו מרובין יצא זכאי ואם עונותיו מרובין בכדי שראוי לחייבו מחייבין אותו למות או לאחת מן הגזירות כפי מה שהוא חייב, על כן צריך כל אחד להעיר טבעו לבקש רחמים על חטאיו מאדון הרחמים, כי אל חנון ורחום הוא נושא עון ופשע וחטאה ונקה לשבים אליו בכל לבם. וקול השופר מעורר הרבה לב כל שומעיו, וכל שכן קול התרועה, כלומר הקול הנשבר. 

 

1. תחילת זמן תקיעת שופר

תלמוד בבלי מגילה דף כ עמוד ב:

משנה. כל היום כשר... לתקיעת שופר... זה הכלל: דבר שמצותו ביום - כשר כל היום. דבר שמצותו בלילה - כשר כל הלילה. 

גמרא. מנלן... ולתקיעת שופר? - דכתיב 'י֥וֹם תְּרוּעָ֖ה יִהְיֶ֥ה לָכֶֽם' (במדבר כט,א).

 

הפוסקים למדו מן המשנה הקודמת למשנה הנ"ל, שכל דבר שמצוותו ביום, צריך לכתחילה לעשותו מהנץ החמה, ובדיעבד יצא ידי חובתו אף אם עשאו מעלות השחר:

תלמוד בבלי מגילה דף כ עמוד א:

משנה. אין קורין את המגילה... עד שתנץ החמה. וכולן שעשו משעלה עמוד השחר - כשר.

רש"י על המשנה:

וכולן שעשו כו' - דמעלות השחר יממא הוא, אבל לפי שאין הכל בקיאין בו צריכין להמתין עד הנץ החמה. 

 

וכן פסק השולחן ערוך: 

שולחן ערוך אורח חיים סימן תקפח סעיף א:

זמן תקיעת שופר ביום ולא בלילה; ומצותה משעת הנץ החמה ואילך, ואם תקע משעלה עמוד השחר יצא.

 

מעבר לכך, כאשר לא ניתן לקיים את המצווה אחר הנץ, יקיימה לכתחילה אחר עלות השחר. כך כתב השולחן ערוך לגבי נטילת לולב:

שולחן ערוך אורח חיים סימן תרנב סעיף א:

מצות לולב ביום ולא בלילה; וכל היום כשר לנטילת לולב...  וזמנו הוא משתנץ החמה... ואם צריך להשכים לצאת לדרך, נוטלו משעלה עמוד השחר.

 

אף שזמן תקיעת שופר לכתחילה מהנץ החמה, תקנו חכמים שיתקעו בשופר בתפילת מוסף:

תלמוד בבלי ראש השנה דף לב עמוד ב:

משנה. העובר לפני התיבה ביום טוב של ראש השנה – השני (של מוסף) מתקיע, ובשעת הלל – הראשון (של שחרית) מקרא את ההלל.

גמרא. ... מאי שנא הלל דבראשון (בשחרית) - משום דזריזין מקדימין למצות, תקיעה נמי נעביד בראשון (בשחרית), משום דזריזין מקדימין למצות? אמר רבי יוחנן: בשעת גזרת המלכות שנו.

רש"י על הגמרא:

בשעת גזרת המלכות שנו - אויבים גזרו שלא יתקעו, והיו אורבין להם כל שש שעות לקץ תפלת שחרית, לכך העבירוה לתקוע במוספין.

תוספות על הגמרא:

בשעת גזרת המלכות שנו - ואף על פי שבטלה גזרת המלכות לא עבדינן כדמעיקרא (כפי שהיה קודם הגזירה), אף על גב דזריזין מקדימין למצות, דחיישינן שמא יחזור דבר לקלקולו. ולפירוש הירושלמי ניחא טפי, דמפרש שם שדמו האויבים שנתאספו לתקוע תרועת מלחמה ועמדו עליהם והרגום, ולכך תקנו תקיעות וברכות במוסף דכי חזו דקרו בקריאת שמע ומתפללין וקורין בתורה וחוזרין ומתפללין ותוקעין, אמרי בנימוסייהו אינון עסקין, כלומר, בחוקיהם ובתורתם.

 

• באיזה תפילה נהגו לתקוע בשופר קודם לתקנת חכמים, ובאיזה לאחר התקנה?
• מה הטעם שתקנו חכמים לאחר את תקיעות השופר אף על פי שזריזים מקדימים למצוות, לפי רש"י ולפי תוספות?

 

המשנה ברורה כתב, שנראה שמשום טעמים אלו אף היום נוהגים לתקוע בתפילת מוסף ובסמוך לה:

משנה ברורה סימן תקפח ס"ק ב:

ומטעם זה נראה דנהגו כל ישראל מימות הקדמונים גם בתקיעות דמיושב שלא להיות מן הזריזין המקדימין ולתקוע בתחלת היום, אלא סמוך לתפלת המוסף אחר קריאת התורה. ואפילו יחיד התוקע לעצמו, גם כן ידקדק לתקוע אחר ג' שעות לערך, כדי שתקיעתו תהיה בשעה שהצבור עומדים בתקיעה.

 

• סכם, מהו הזמן המועדף לתקיעת שופר ביחיד ובציבור, ומהו הזמן המוקדם ביותר שניתן לקיים בו מצוות תקיעת שופר?

 

1. אופן התקיעות לנאלץ להתפלל ביחידות

משנה ראש השנה פרק ד משנה ט:

מי שברך (תפילת מוסף ולא תקע) ואחר כך נתמנה (הזדמן) לו שופר, תוקע ומריע ותוקע שלש פעמים.

 

הגמרא מדייקת בדברי המשנה:

תלמוד בבלי ראש השנה דף לד עמוד ב:

מי שבירך ואחר כך נתמנה לו שופר תוקע ומריע ותוקע. טעמא (שרשאי לתקוע אחר כך) דלא הוה ליה שופר מעיקרא, הא הוה ליה שופר מעיקרא, כי שמע להו - אסדר ברכות שמע להו (מפני שלא היה לו שופר מתחילה, אבל אם היה לו שופר מתחילה, אף שמתפלל ביחידות, היה צריך לשומעם על סדר ברכות העמידה). רב פפא בר שמואל קם לצלויי (להתפלל ביחידות בראש השנה), אמר ליה לשמעיה (לשמשו): כי נהירנא לך (כשאסמן לך שגמרתי כל ברכה וברכה בתפילת העמידה) - תקע לי. אמר ליה רבא: לא אמרו אלא בחבר עיר (בתפילת הציבור). תניא נמי הכי: כשהוא שומען - שומען על הסדר, ועל סדר ברכות (מלכויות, זכרונות, שופרות-בתפילת העמידה), במה דברים אמורים - בחבר עיר, אבל שלא בחבר עיר (אלא ביחידות) - שומען על הסדר, ושלא על סדר ברכות.

 

• במה נחלקו רב פפא בר שמואל ורבא? כמי הכריעה הגמרא?

 

השולחן ערוך פסק להלכה:

שולחן ערוך אורח חיים סימן תקצב סעיפים א,ב:

מחזיר שליח צבור התפלה, ותוקעין על סדר הברכות. 

יחיד אינו מפסיק לתקוע בברכות, ואפילו יש לו מי שיתקע לו. 

הגה: אלא תוקעים לו קודם שיתפלל מוסף, ואין צריכין לתקוע לו שנית.

משנה ברורה על השולחן ערוך:

ו. ואפילו יש לו מי שיתקע לו – רוצה לומר, גם כן אינו מפסיק כדי לשומען, שלא תקנו לתקוע על הסדר אלא בצבור.

ז. אלא תוקעים לו וכו' -... ואם אין לו מי שיתקע לו קודם תפלתו – יכוין לשומעם אחר תפלתו.

 

רבי שנאור זלמן, בחיבור 'שולחן ערוך הרב' כתב, שמספר התקיעות שתוקעים ליחיד הוא שלושים קולות: 

שולחן ערוך הרב אורח חיים סימן תקצב סעיף ז:

המתפלל מוסף ביחיד... התקיעות שחייב לשמוע מן התורה, דהיינו תשר"ת ג' פעמים, תש"ת ג' פעמים, תר"ת ג' פעמים, טוב שישמע אותן קודם תפלת מוסף.  

בספר נטעי גבריאל הוסיף:

נטעי גבריאל הלכות ראש השנה פרק נ סעיף ד:

היחיד אינו חייב לשמוע אלא שלושים קולות, לכן מי שהוא אנוס ולא שמע תקיעות דמעומד, מדינא אינו צריך להשלים אחר כך, אכן נכון להדר אם אפשר לשמוע אחר התפילה המאה קולות.

 

• מהו אופן התקיעות לנאלץ להתפלל ביחידות? במה זה שונה מתפילת הציבור, ומדוע?

 

1. סוף זמן תקיעת שופר

 

עיין בגמרא מגילה שהובאה בתחילת חלק ד, שם הובא שכל היום כשר לתקיעת שופר.

הפוסקים כתבו, שמי שלא שמע תקיעות במשך כל היום ישמעם אף בבין השמשות, אך לא יברך עליהם: 

כף החיים אורח חיים סימן תקפח ס"ק ב:

ביום ולא בלילה - ואם נתעכב מאיזה סיבה ולא שמע תקיעות עד זמן בין השמשות אז יתקע בלא ברכה, משום דזמן בין השמשות הוא ספק אם הוא מן היום או מן הלילה (ואם הוא לילה, אינו חייב כלל כעת במצווה)... וספק ברכות להקל.

 

וכן כתב המשנה ברורה (סימן תקפח, ס"ק א), אמנם בילקוט יוסף כתב שרשאים לברך על התקיעות בבין השמשות ביום טוב הראשון:

ילקוט יוסף מועדים דיני השופר של ראש השנה סעיף י ובהערה שם:

וקהל שלא השיגו שופר לתקוע בו. בראש השנה, והביאו להם שופר בבין השמשות של היום הראשון של ראש השנה (שמצוותו מדאורייתא), תוקעין בו ויברכו עליו.

משום שמא הלכה כר"ת שעד ג' מיל ורביע יום גמור הוא, ושמא בין השמשות יום הוא, ושמא הלכה כמי שאומר דבספק דאורייתא מברכים ברכת המצות, ומכיוון שיש כאן ספק ספקא במצווה דאורייתא, יש לברך.

 

1. הלכה למעשה

כך נפסק להלכה בספרנו 'תורת המחנה':

א. חיילים המתפללים בציבור רשאים לתקוע בשופר מהנץ החמה. 

ב. יחיד אינו רשאי לכתחילה לתקוע בשופר, בשלוש השעות הראשונות של היום. ברם, אם אין לו שום אפשרות אחרת, יקיים מצוות אלו מהנץ החמה. 

ג. בשעת דחק ניתן לשמוע תקיעות שופר כבר מעלות השחר (ואפילו לפני התפילה). 

ד. המתפלל ביחידות, אינו תוקע בשופר על סדר הברכות בתפילת מוסף, אלא תוקע שלושים קולות בלבד לפני מוסף. 

ה. חייל שנבצר ממנו לשמוע את התקיעות במהלך היום כולו, ישמעם אף בשעת בין השמשות, אלא שמחמת הספק למנהג האשכנזים אין לברך על התקיעות לאחר השקיעה, ואילו למנהג הספרדים הנמשכים אחר פסקי הגר"ע יוסף, רשאי לברך עליו ביום טוב ראשון, עד שלוש עשרה וחצי דקות לאחר השקיעה.

הכנה מיום הראשון ליום השני של ראש השנה

הקדמה:

חכמים קראו לשני הימים של ראש השנה 'יומא אריכתא' – יום אחד ארוך. אף על פי כן, מכיוון שהיום הראשון של ראש השנה הוא מהתורה והשני מדברי חכמים, אסור להכין מהיום הראשון ליום השני.

 

שאלה: האם מותר להחליף מדים סמוך לתום היום הראשון של ראש השנה, לכבוד היום השני?

ממתי מותר לחמם תבשילים או לערוך את חדר האוכל לסעודת ליל שני של ראש השנה?

 

1. ראש השנה יום אחד או יומיים

 

מן התורה ראש השנה הוא יום אחד:

ויקרא פרק כג פסוקים כג-כה:

וַיְדַבֵּ֥ר ה' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: דַּבֵּ֛ר אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר בַּחֹ֨דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֜י בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֗דֶשׁ יִהְיֶ֤ה לָכֶם֙ שַׁבָּת֔וֹן זִכְר֥וֹן תְּרוּעָ֖ה מִקְרָא־קֹֽדֶשׁ: כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֣א תַעֲשׂ֑וּ וְהִקְרַבְתֶּ֥ם אִשֶּׁ֖ה לה':

 

אף על פי כן, כיום ראש השנה נוהג שני ימים, ואף בזמן שבית המקדש היה קיים, פעמים שכך היה, כפי שיתבאר.

 

מצוות עשה מן התורה לקדש את החודש על פי ראייה של מולד הלבנה. עדים שראו את מולד הלבנה, היו באים ומעידים על כך בפני הסנהדרין, שקבלו את עדותם והכריזו על החודש החדש. אף על פי שחכמים ידעו מתי יהיה ה'מולד' לפי חשבון שבידם, היו קובעים את החודש על פי הראיה. בית הדין היה מפרסם את קביעתו בארצות הרחוקות. אולם, לעיתים לא שמעו בארצות הרחוקות על מועד ראש חודש, אלא מאוחר יותר, ולכך נהגו לחגוג את החגים שני ימים מספק:

רמב"ם הלכות קידוש החודש פרק ה הלכה ד:

כשהיתה סנהדרין קיימת והן קובעין על הראייה, היו בני ארץ ישראל וכל המקומות שמגיעין אליהן שלוחי תשרי (להודיע מתי קידשו את החודש) עושין ימים טובים יום אחד בלבד, ושאר המקומות הרחוקות שאין שלוחי תשרי מגיעין אליהם היו עושים שני ימים מספק לפי שלא היו יודעין יום שקבעו בו בני ארץ ישראל את החדש.

 

אחר שבטלה הסנהדרין, קובעים את ראשי החודשים על פי חשבון. אף על פי כן, במקומות בהם היו נוהגים שני ימים ממשיכים כמנהגם:

המשך הרמב"ם הנ"ל הלכה ה:

בזמן הזה שאין שם סנהדרין ובית דין של ארץ ישראל קובעין על חשבון זה, היה מן הדין שיהיו בכל המקומות עושין יום טוב אחד בלבד אפילו המקומות הרחוקות שבחוצה לארץ כמו בני ארץ ישראל, שהכל על חשבון אחד סומכין וקובעין, אבל תקנת חכמים היא שיזהרו במנהג אבותיהם שבידיהם. 

 

אף בזמן שבית המקדש היה קיים, פעמים שנהגו אפילו בארץ ישראל ראש השנה יומיים:

המשך הרמב"ם הנ"ל הלכה ז,ח:

יום טוב של ראש השנה בזמן שהיו קובעין על הראייה היו רוב בני

ארץ ישראל עושין אותו שני ימים טובים מספק, לפי שלא היו יודעין יום שקבעו בו בית דין את החדש שאין השלוחין יוצאין ביום טוב. 

ולא עוד אלא אפילו בירושלם עצמה שהוא מקום בית דין פעמים רבות היו עושין יום טוב של ראש השנה שני ימים טובים, שאם לא באו עדים כל יום שלשים נוהגין היו באותו היום שמצפין לעדים קדש ולמחר קדש, והואיל והיו עושין אותו שני ימים ואפילו בזמן הראייה התקינו שיהו עושין אפילו בני ארץ ישראל אותו תמיד שני ימים בזמן הזה שקובעין על החשבון, הנה למדת שאפילו יום טוב שני של ראש השנה בזמן הזה מדברי סופרים. 

 

• כיצד מבאר הרמב"ם את טעם החיוב לקיים שני ימים טובים בראש השנה אף בארץ ישראל? במה זה שונה משאר הימים טובים שרק בני חוץ לארץ נוהגים שני ימים טובים?
• איזה מן הימים הוא מהתורה? ואיזה מדברי חכמים? 

 

1. הכנה מיום טוב ראשון ליום טוב שני של גלויות

 

האמוראים בגמרא נחלקו אם יום טוב שני של גלויות מהווה המשך של היום טוב הראשון וקדושתם אחת, או שהם ימים נפרדים וקדושתם נפרדת זו מזו:

תלמוד בבלי ביצה דף ד עמוד ב:

אתמר, שני ימים טובים של גלויות, רב אמר: (ביצה) נולדה בזה מותרת בזה (מכיון שרק יום אחד הוא יום טוב באמת, ואחד מהם בודאי חול, הלכך אין לאסור הביצה ביום השני מחמת שהכין יום טוב הראשון לשני), ורב אסי אמר: נולדה בזה אסורה בזה. לימא קא סבר רב אסי קדושה אחת היא? והא רב אסי מבדיל מיומא טבא לחבריה! - רב אסי ספוקי מספקא ליה, ועביד הכא לחומרא והכא לחומרא.

רש"י על הגמרא:

של גליות - שאין עושין אותו אלא בני גליות הרחוקים מבית דין, ואין השלוחין יכולין להגיע אצלם מראש חדש עד יום טוב, להודיעם באיזה יום נקבע החודש, אם ביום שלשים אם ביום שלשים ואחד, ועושין שני ימים יום טוב מספק.

מותרת בזה - דחד מינייהו חול הוא, וממה נפשך שריא (מותרת).

ספוקי מספקא ליה - אם חוק חכמים הוא שהוטל על הגליות לדורות, ואפילו ירבו בהם חכמים יודעי העתים יהיו עושין אותן שנים-אם כן הרי הוא מדברי סופרים כיום ארוך, או אם הן עשאום מאליהן מספק, וחד מנייהו חול, ולמאן דקים ליה בקביעא דירחא - בעי אבדולי (צריך לעשות  הבדלה בין הימים).

 

• כיצד ביאר רש"י את מחלוקת האמוראים?

 

1. הכנה מיום ראשון לשני של ראש השנה

 

בהמשך הגמרא מבואר, שלגבי שני ימים טובים של ראש השנה הסכימו האמוראים שקדושתם אחת: 

המשך הגמרא הנ"ל:

אתמר, שני ימים טובים של ראש השנה, רב ושמואל דאמרי תרוייהו: נולדה בזה אסורה בזה.

 

להלכה, הגמרא מכריעה כרב, בין בשני ימים טובים של גלויות ובין בשני ימים טובים של ראש השנה:

תלמוד בבלי ביצה דף ד עמוד ב:

אמר רבא: הלכתא כותיה דרב בהני תלת, בין לקולא בין לחומרא.  

רש"י על הגמרא:

הלכתא כותיה דרב בהני תלת - שאמר לענין ביצה זו משבת ויום טוב, ולקמיה בשני ימים טובים של גליות נחלק להקל, והשלישי בשני ימים טובים של ראש השנה נחלק להחמיר.

 

וכן פסק השולחן ערוך:

שולחן ערוך אורח חיים סימן תקיג סעיף ה:

אם נולדה (ביצה) ביום טוב ראשון מותרת ביום טוב שני בשני ימים טובים של גלויות, אבל בשני ימים טובים של ראש השנה... נולדה בזה אסורה בזה.

משנה ברורה על השולחן ערוך:

יג. מותרת ביום טוב שני - היינו בליל יום טוב שני שהרי ממה נפשך אחד מהם הוא חול.

יד. של ראש השנה - מפני ששני הימים הם קודש וכיום אחד ארוך הן חשובים.

 

מדברי השולחן ערוך הנ"ל משמע, ששני ימי ראש השנה נחשבים כיום אחד ארוך, אולם, נראה שפסקי השולחן ערוך בסימן תקג סותרים את מה שכתב בסימן תקיג:

שולחן ערוך אורח חיים סימן תקג סעיף א:

אסור לאפות או לבשל או לשחוט ביום טוב לצורך מחר, אפילו הוא שבת או יום טוב ואפילו בשני ימים של ראש השנה.

 

מקור דברי השולחן ערוך בגמרא בביצה:

תלמוד בבלי ביצה דף יז עמוד א:

תנו רבנן: אין אופין מיום טוב לחבירו.

 

בעל הלכות גדולות מבאר את טעם האיסור:

ספר הלכות גדולות סימן טז - הלכות יום טוב:

ואסור לאפות מיום טוב לחבירו, בין שני ימים טובים של ראש השנה ובין שני ימים טובים של גליות, מאי טעמא, דספיקא דהדדי נינהו (ספק של שני הימים הוא) דילמא יומא קמא יום טוב דאוריתא הוא ולמחר חול הוא ואישתכח דקאפי (נמצא שאופה) מיום טוב לחול, דכתיב (שמות טז, ה) 'והיה ביום הששי והכינו' - חול מכין לשבת וחול מכין ליום טוב, ואין יום טוב מכין ליום טוב ואין יום טוב מכין לשבת ואין שבת מכינה ליום טוב.

 

• מהי הסתירה בדברי השולחן ערוך?

 

האחרונים ביארו שרק לחומרא נחשבים שני ימי ראש השנה כיום אחד ארוך:

משנה ברורה על שולחן ערוך סימן תקג הנ"ל ס"ק ד:

ואפילו בשני ימים של ראש השנה – דלהחמיר אמרינן קדושה אחת הן ולא להקל.

 

• על פי מה שלמדנו, האם מותר בצהרי היום הראשון לסדר את חדר האוכל לסעודת ליל שני של ראש השנה?

 

1. אופני היתר להכין מיום ראשון לשני של ראש השנה

חיי אדם חלק ב-ג (הלכות שבת ומועדים) כלל קנג:

נראה לי דבשעת הדחק שלא ימצא בלילה בקל, מותר להביא... מים מיום טוב לחבירו, דכל זה לא מקרי הכנה, רק שצריך להביאו בעוד יום גדול, דלא מוכח מילתא, דאפשר דצריך עדיין לצורך היום. וגם לא יביא כדרך שנושא בחול, רק ישנה. ומכל מקום לצורך חול, אין לנו ראיה להתיר, דיש לומר דדוקא לצורך מצוה, מותר.

 

ישנם פוסקים שהתירו במקום צורך, הכנה מהיום הראשון לשני בדבר שכרוך בטרחא בלבד אף שלא בשעת הדחק:

משנה ברורה מהדורת 'דרשו' סימן תקג הערה 4:

ולהביא יין ביום טוב ראשון של ראש השנה לצורך יום טוב שני,  דעת הגרי"ש אלישיב (הלכות חג בחג ימים נוראים פט"ו הערה 7) שבמקום הצורך יש להקל בהכנה שאינה אלא טירחה בעלמא לצורך יום טוב שני, כיוון שבנוסף לדעת החיי אדם שהיקל בשעת הדחק, יש לצרף את דעת הגר"א בשם הרמב"ם... שהיקל בשני ימים של ראש השנה. 

 

1. הלכה למעשה

כך נפסק להלכה בספרנו 'תורת המחנה':

א. אסור להיערך ביום הראשון של ראש השנה ליום השני, ועל כן אסור להדליק נרות חג, לחמם תבשילים, או לסדר את חדר האוכל, אלא בתום היום הראשון לאחר צאת הכוכבים. 

ב. מותר להחליף בגדים, להביא יין או שופר, וכן להוציא מזון מהקפאה בעוד היום גדול, כשלא ניכר שפעולותיו נועדו לצורך היום השני. אולם על פי פקודות הצבא אין להכין שום דבר מהיום הראשון של ראש השנה ליום השני.

טבילה בערב יום הכיפורים

הקדמה:

באהבתו הגדולה של הקב"ה את עם ישראל נתן לנו יום מיוחד בשנה לכפר בו על עוונותינו, ערב יום הכיפורים מיועד לתשובה ולהכנה לקראתו. נהגו ישראל לטבול בערב יום הכיפורים. טבילה זו אינה באה לטהר מטומאה בלבד, אלא גם להכין אותנו לקבל את קדושת יום הכיפורים, ומי שמקדש עצמו מלמטה מקדשים אותו מלמעלה.

 

שאלה: כיצד ינהג חייל שאין באפשרותו לטבול במקווה בערב יום הכיפורים?

 

1. מקור המנהג

רא"ש יומא פרק ח סימן כד:

ונהגו לטבול בערב יום הכפורים... לא מצינו בהש"ס רמז לטבילה זו ואין לה יסוד נביאים ולא מנהג נביאים... ואין לברך עליה, אלא שנהגו העולם לטהר עצמן מקרי לתפלת יום הכפורים, וסמכו אמדרש תנחומא בפרשת ואתחנן ביום הכפורים שהם נקיים כמלאכי השרת.

 

ביאור הלכה סימן תרו סעיף ד ד"ה יכול לטבול:

אפילו האנשים שאינן זהירין כל השנה בטבילה, על כל פנים בערב יום הכיפורים צריך לטבול ולהיות נקי משום יום הקדוש.

 

1. טעם המנהג

 

מספר טעמים נאמרו בפוסקים לטבילה בערב יום הכיפורים:

 

• מהו הטעם שכתב הרא"ש לעיל לטבילה בערב יום הכיפורים?

 

ספר מהרי"ל (מנהגים) הלכות ערב יום כיפור סימן ג:

טבילת ערב יום כפור... עיקר הטבילה משום תשובה היא... וכן טבילת גר כשנתגייר טובלין אותו משום תשובה. וכיון דטבילה זו משום תשובה היא גם אם טבל בערב ראש השנה ולא ראה שום קרי אחר כך ולא נטמא, מכל מקום יחזור ויטבול האידנא לטהר לתשובה.

 

כף החיים אורח חיים סימן תרו ס"ק נ:

כן כתב הטור דנהגו לטבול בערב יום הכיפורים... והוא כדי להתפלל בטהרה ביום הקדוש והנורא הזה וגם כדי לקבל הארת יום הכיפורים.

 

• מהם הטעמים לטבילה בערב יום הכיפורים?
• מה הנפקא מינה בין הטעמים?

 

1. זמן הטבילה

ספר מהרי"ל (מנהגים) הלכות ערב יום כיפור סימן ג:

אמר מהר"י סג"ל יש פוסקים לטבול אחר סעודת המפסקת בערב, כי עיקר הטבילה משום תשובה היא. ויותר שיקרבנה לעיצומו של יום (לכניסת היום) יפה הדבר... ויש דעות נוטים שיש לטבול קודם מנחה, וכן נוהגים כדי שתפלת מנחה וגם וידוי תעשה בטהרה ובנקיות.

 

על השיטה השניה שכתב המהרי"ל, הוסיף רבי יואל סירקש בחיבורו 'בית חדש':

ב"ח אורח חיים סימן תרו אות ד:

אף על פי דעיקר הטבילה משום יום הכפורים היא באה, מכל מקום יקדימנה לתפלת המנחה, דמאחר דתיקנו חז"ל להתודות במנחה קודם שיאכל וישתה שמא תטרף דעתו בסעודה (ועל ידי כך לא יוכל להתודות ביום כיפור), אם כן וידוי זה הוא במקום הוידוי שיש לו להתודות ביום הכפורים, ועל כן בעינן שהתפלה עם הוידוי יהיו בטהרה ובנקיות כמו ביום הכפורים עצמו.

 

• מה הטעם להקדים לטבול קודם לתפילת מנחה על פי הב"ח?

 

להלכה, השולחן ערוך לא חילק בזמן הטבילה:

שולחן ערוך אורח חיים סימן תרו סעיף ד:

יכול לטבול... מתי שירצה, רק שיהיה קודם הלילה.

 

אולם, הט"ז (ס"ק ד) וכן המשנה ברורה (ס"ק יח) כתבו שנהגו לטבול קודם לתפילת המנחה.

כף החיים העיר:

כף החיים על השולחן ערוך הנ"ל ס"ק נא,נב:

ומכל מקום, יזהר מאוד שלא יכנס למקווה חס ושלום סמוך לבין השמשות, כי תוספת יום הכיפורים דאורייתא... ועיקר זמן הטבילה לאחר חצות, ומיהו הרוצה להקדים, לא יקדים משעה חמישית של היום - שעה אחת קודם חצות.

 

1. מנין הטבילות

דרכי משה הקצר אורח חיים סימן תרו אות ג:

ומאחר שטעם טבילה זו משום קרי, פשיטא שאין צריך לטבול רק פעם אחת... דלא כמהרי"ל שכתב דיש לטבול שלש פעמים.

 

במהרי"ל הובא מה הטעם לשלוש טבילות:

ספר מהרי"ל (מנהגים) הלכות ערב יום כיפור סימן ד:

ואמר מהר"י סג"ל... והיה טובל ג' פעמים בין בערב ראש השנה בין בערב יום הכיפורים, וכן איתא ברוקח משום שנאמר 'מִקְוֵה֙ יִשְׂרָאֵ֔ל' שלש פעמים בקרא (ירמיה יד,ח. יז,יג. עזרא י,ב).

 

להלכה כתב הרמ"א שמספיקה טבילה אחת:

המשך שולחן ערוך הנ"ל:

הגה: ואין צריך לטבול רק פעם אחת, בלא וידוי, משום קרי.

 

אמנם, הט"ז כתב שנהגו לטבול שלוש פעמים:

ט"ז על השולחן ערוך הנ"ל ס"ק ה:

רק פעם אחת בלא וידוי - אבל עכשיו נהגו הרבה להתודות במקוה קודם תפלה על פי קבלה ממהר"י לוריא ז"ל (האר"י), ונהגו לטבול ג' פעמים בזה.

 

כף החיים הוסיף בשם השל"ה, שיש הנוהגים לטבול 39 טבילות:

כף החיים על השולחן ערוך הנ"ל ס"ק נד:

ויש חסידים שטובלים ביום הזה ט"ל טבילות נגד המלקות, ואז האדם מתעורר במאוד ובוער הקדושה בלבו ונתקיים בו 'בָּֽאנוּ־בָאֵ֥שׁ וּבַמַּ֑יִם' (תהילים סו,יב). של"ה יומא פרק נר מצווה אות טז.

 

• כמה טבילות יטבול כל אדם בערב יום הכיפורים לפי כל אחד מהפוסקים? ומדוע?

 

1. מי שאינו יכול לטבול במקווה

דרכי משה הקצר אורח חיים סימן תרו אות ג:

משמע במהרי"ל דלא מהני הטלת תשעה קבין מים על ראשו במקום טבילה, דיש אומרים טעם טבילה זו לאו משום קרי אלא משום דהוי כגר המתגייר דצריך טבילה. אבל מהר"י ווייל כתב דמהני. וכן כתב הכל בו (סימן סח) ותשב"ץ (קטן סי' קכב) בשם הר"ם.

 

בתשב"ץ באר מדוע הטלת תשעה קבין מועילה בלא טבילה:

ספר תשב"ץ קטן סימן קכב:

ובערב יום כפורים... מהר"ם ז"ל שופך על ראשו ט' קבין מים... במקום טבילה, כי אותה טבילה אינה כי אם בשביל טהרה ולא בשביל חובה.

 

• האם הטלת תשעה קבין מים מועילה כטבילה בערב יום הכיפורים? מה הדעות השונות בזה ומה טעמם?

 

להלכה הרמ"א הקל בזה:

שולחן ערוך אורח חיים סימן תרו סעיף ד:

הגה: והוא הדין דהטלת תשעה קבין מים נמי מהני.

 

אמנם, במשנה ברורה כתב שטהרה כזו מועילה דווקא אם הוא מצטער בטבילה:

משנה ברורה על הגהת הרמ"א הנ"ל ס"ק כב:

נמי מהני - אם הוא מצטער בטבילה.

 

טהרה זו על ידי תשעה קבין מקורה במשנה:

משנה מקוואות פרק ג משנה ד:

בעל קרי החולה שנפלו עליו תשעה קבין מים (שאובים)... מכלי אחד, משנים, ומשלשה מצטרפין, מארבעה אין מצטרפין. במה דברים אמורים בזמן שהתחיל השני עד שלא פסק הראשון.

ר' עובדיה מברטנורא על המשנה:

תשעה קבין מים - בעל קרי חולה שאינו יכול לטבול, אם נתנו עליו תשעה קבין מים, טהור. 

במה דברים אמורים - דמשתיים ושלשה כלים מצטרפין.

 

הגמרא בברכות מבארת שהיתר ט' קבין הוא דווקא כששופכם עליו ולא כשטובל בתוכם:

תלמוד בבלי ברכות דף כב עמוד א:

רבי זירא הוה יתיב באגנא דמיא בי מסותא (ישב בגיגית מים בבית המרחץ). אמר ליה לשמעיה: זיל ואייתי לי תשעה קבין ושדי עלואי (אמר לשמשו לך והבא תשעה קבין מים והשלך אותם עלי). אמר ליה רבי חייא בר אבא: למה ליה למר כולי האי? והא יתיב בגווייהו (הרי אתה יושב בתוך המים)! אמר ליה: כארבעים סאה; מה ארבעים סאה בטבילה ולא בנתינה אף תשעה קבין בנתינה ולא בטבילה. 

 

המשנה ברורה כתב כיצד האדם יעמוד בשעת נתינת המים:

משנה ברורה סימן פח ס"ק  ד:

כתב בספר מטה אפרים דבעת שפיכת התשעה קבין על האדם, יש לו לעמוד זקוף ושתי ידיו מונחים נגד לבו, ולא ידחק אותם בחיבוק הרבה רק בריווח קצת, כדי שיבואו המים גם שם, ויזהיר לשופכים עליו שישפכו כנגד גופו ממש. 

וכן יש ליזהר בכל זה אותם שנוהגים להיטהר בערב ראש השנה וערב

יום כיפור על ידי תשעה קבין.

  

• מהו האופן שבו נתינת תשעה קבין מים יועיל לטהרה?

 

הפסקי תשובות כתב שנחלקו הפוסקים כמה ליטר הוא תשעה קבין:

פסקי תשובות אורח חיים סימן פח אות ה:

טהרת 'ט' קבין'... ושיעורו לפי מדות החזון איש, לכתחילה 23 ליטר מים, ובשעת הדחק 17.5 ליטר, ולמדות הר"ח נאה לכתחילה 18 ליטר ובשעת הדחק 12.5 ליטר, ויש מקילים 11.3 ליטר.

 

פוסקי זמננו נחלקו האם ניתן להיטהר בתשעה קבין על ידי מקלחת, במשנה ברורה 'דרשו' סיכמו את השיטות בזה:

משנה ברורה מהדורת "דרשו" סימן פח הערה 11:

ולהטהר בט' קבין על ידי מקלחת: דעת החזו"א שאין זה מועיל, כיוון שבמקלחת כל חור נחשב לכלי אחר ונמצא ששופך ביותר משלושה כלים, אכן אם יפרק את ראש המקלחת שבו הנקבים, וישפוך מהצינור שיש לו פתח אחד, הורה הגר"ח קניבסקי שמועיל. והגרי"ש אלישיב הורה שמקלחת אינה מועילה כט' קבין, משום שכשם שאי אפשר לטבול בט' קבין המחוברים לקרקע, כך אין להטהר בדרך שפיכה אא"כ יש מעשה שפיכה, והיינו כששופך מתוך כלים ולא על ידי מקלחת. מאידך, בשו"ת שבט הלוי כתב שאם המים הולכים בשפע ולא בטפטוף יש להקל בזה במקום שאי אפשר לטבול במקווה. 

 

1. מי שאינו יכול לתת על גופו תשעה קבין מים

 

פוסקים רבים כתבו שמי שאינו יכול לטבול ואינו יכול לערות עליו תשעה קבין, יטול ידיו ארבעים פעמים ויועיל לו כאילו טבל:

אמת ליעקב (נינייו) קונטרס שפת אמת אות ו (עמוד קיז,א):

קרה לו מקרה אשר לא טהור והוא חולה ולא יעצור כח מלטבול, יעשה סדר רחיצת ידיו כסדר הזה ויאמר נוסח תפילה זו לפני רחיצתו ומעלין לו כאלו טבל... לשם יחוד... ארחץ בנקיון כפי ואסובבה את מזבחך ה', ויהי רצון... שתהא רחיצת ידי אלה נחשבת לי כאילו טבלתי במקוה טהרה של ארבעים סאה... יהי רצון... שכשם שאני מטהר את עצמי מלמטה כן תטהר נשמתי למעלה... ויהי נועם... 

 

בספר פסקי תשובות הביא מהו אופן וסדר הנטילות הנ"ל:

פסקי תשובות אורח חיים סימן פח אות ד ושם בהערה 31:

איתא בספרים עצה ע"י רחיצת הידים 40 פעמים (כנגד מ' סאה).

ומבארים הכוונה על זה הסדר, יו"ד ה"י וא"ו ה"י יש בו עשר אותיות, בתחילה יטול ידיו עשר פעמים לסירוגין ימין ושמאל ימין ושמאל וכו', ובכל שפיכה על ימין ושמאל יכוין אות אחד מעשר אותיות הנ"ל (ימין - י' שמאל - י', ימין - ו' שמאל - ו', וכן הלאה), ואח"כ יטול ידו הימנית עשר פעמים ויכוין שוב בכל שפיכה אות אחת מאותיות הנ"ל, ושוב יטול ידו השמאלית עשר פעמים ויכוין שוב בכל שפיכה אות אחת מאותיות הנ"ל, יחד מ' נטילות נגד מ' סאה בשילוב השם הנ"ל שהוא גימטריה ע"ב.

 

1. הלכה למעשה

כך נפסק להלכה בספרנו 'תורת המחנה':

א. נוהגים בערב יום כיפור לטבול במקווה, או לכל הפחות לשפוך על הגוף תשעה קבין מים (כ- 13 ליטר, כשלוש דקות מקלחת). 

ב. חייל שמתאפשר לו לטבול רק מספר ימים לפני ערב יום כיפור, טוב שיטבול במועד שיתאפשר לו וגם יטיל על עצמו תשעה קבין בערב יום כיפור.

אכילה ושתיה בנסיבות מבצעיות ביום כיפור

הקדמה:

בערב יום הכיפורים מצוה להרבות באכילה בשביל להתכונן לצום ובשביל לבטא את שמחתנו על מחילת העוונות.

ביום כיפור אנו צמים, מתפללים ושבים בתשובה. משום שהוא זמן תשובה לכל וידו של הקב"ה פתוחה לקבל שבים, והוא יתברך צופה מלמעלה ורואה את מעשינו ותפילותינו ואומר 'סלחתי כדבריך'.

יום זה לילו ויומו שווים בחומרתם, והדברים האסורים בו הם: מלאכה, אכילה ושתיה, רחיצה, סיכה, תשמיש המיטה ונעילת הסנדל.

 

שאלה: כיצד ינהג חייל שנאלץ לאכול בנסיבות מבצעיות ביום כיפור? 

 

1. מקור האיסור

ויקרא פרק טז פסוקים כט-לא:

וְהָיְתָ֥ה לָכֶ֖ם לְחֻקַּ֣ת עוֹלָ֑ם בַּחֹ֣דֶשׁ הַ֠שְּׁבִיעִי בֶּֽעָשׂ֨וֹר לַחֹ֜דֶשׁ תְּעַנּ֣וּ אֶת־נַפְשֹֽׁתֵיכֶ֗ם וְכָל־מְלָאכָה֙ לֹ֣א תַעֲשׂ֔וּ הָֽאֶזְרָ֔ח וְהַגֵּ֖ר הַגָּ֥ר בְּתוֹכְכֶֽם: כִּֽי־בַיּ֥וֹם הַזֶּ֛ה יְכַפֵּ֥ר עֲלֵיכֶ֖ם לְטַהֵ֣ר אֶתְכֶ֑ם מִכֹּל֙ חַטֹּ֣אתֵיכֶ֔ם לִפְנֵ֥י ה' תִּטְהָֽרוּ: שַׁבַּ֨ת שַׁבָּת֥וֹן הִיא֙ לָכֶ֔ם וְעִנִּיתֶ֖ם אֶת־נַפְשֹׁתֵיכֶ֑ם חֻקַּ֖ת עוֹלָֽם:

 

1. האכילה והשתייה האסורים

 

א. שיעור חיוב על אכילה אסורה

משנה יומא פרק ח משניות א,ב:

יום הכפורים אסור באכילה... האוכל ככותבת הגסה (תמר גדול) כמוה וכגרעינתה... חייב, כל האוכלין מצטרפין לככותבת. 

 

הגמרא מבארת מהו שיעור 'כותבת הגסה':

תלמוד בבלי יומא דף עט עמוד ב:

שמע מינה: כותבת הגסה שאמרו פחות מכביצה, כביצה – משבעא (שיעור כביצה משביע), ככותבת - מיתבא דעתיה (שיעור ככותבת אינו משביע, אך מיישב דעתו של אדם, ושיעור זה נאסר ביום הכיפורים משום שמבטל את העינוי).  

 

ב. שיעור חיוב על שתיה אסורה

המשך המשנה ביומא הנ"ל:

יום הכפורים אסור... בשתיה... השותה מלא לוגמיו חייב... כל המשקין מצטרפין למלא לוגמיו.

 

הגמרא מבארת מהו שיעור 'מלא לוגמיו':

תלמוד בבלי יומא דף פ עמוד א:

אמר רב יהודה אמר שמואל: לא מלא לוגמיו ממש (היינו מלוא חלל פיו של אדם), אלא כל שאילו יסלקנו לצד אחד ויראה כמלא לוגמיו (שממלא רק צד אחד של פיו).

 

הגמרא שם מבארת ששיעור זה הוא בכל אדם לפי מה שהוא, והוא פחות מרביעית באדם בינוני.

הרב חיים נאה בספרו שיעורי תורה, מבאר באיזה אופן ישער האדם את השיעור של מלא לוגמיו:

שיעורי תורה – פתחי שיעורים סימן ג הערה יב:

מדידת השיעור דמלוא לוגמיו של החולה, שימלאו פיו מים כמה שאפשר, ויפליט אחר כך והחצי הזה הוא פחות ממלא לוגמיו.

 

ג. אכילה ושתיה אינם מצטרפים

משנה יומא פרק ח משנה ב:

האוכל ושותה אין מצטרפין.

 

וכן פסק השולחן ערוך (סימן תריב סעיף ב), המשנה ברורה ביאר את טעם הדבר:

משנה ברורה סימן תריב ס"ק ה:

אינן מצטרפות - שאם אכל פחות מככותבת, ושתה גם כן פחות מכשיעור - אינן מצטרפות ביחד לחייבו, דקים להו לחכמים (מקובל בידי החכמים) שאין דעתו מתיישבת בכך.

 

ד. איסור אכילה ושתיה

 

אכילה או שתיה בשיעורים אלו מחייבת עונש או הבאת קרבן (בזמן שבית המקדש היה קיים), אולם כל אכילה ושתיה אסורה מהתורה. וכך פסק השולחן ערוך:

שולחן ערוך אורח חיים סימן תריב סעיף ה:

הא דבעינן שיעור היינו לחיוב כרת (באכילה במזיד) או חטאת (באכילה בשוגג), אבל איסורא איכא (מן התורה) בכל שהוא.

 

• מהם שיעורי אכילה ושתיה ביום כיפור?
• מדוע אכילה ושתיה אינם מצטרפים לשיעור אחד?

 

1. אכילה בצום במצבי סכנה

משנה יומא פרק ח משנה ה:

עוברה שהריחה, מאכילין אותה עד שתשיב נפשה, חולה, מאכילין אותו על פי בקיאין (רופאים), ואם אין שם בקיאין, מאכילין אותו על פי עצמו עד שיאמר די.

רבי עובדיה מברטנורא על המשנה:

עוברה שהריחה - העובר מריח ריח התבשיל והיא מתאוה לו, ואם אינה אוכלת שניהם מסוכנים.

 

הרא"ש מבאר באיזה אופן אוכלים המעוברת או החולה במצבי סכנה:

רא"ש יומא פרק ח סימן יג:

וגרסינן בכריתות בפרק אמרו לו (דף יג,א)... אמר רב פפי הכי קאמר, התירו לה לעוברה לאכול פחות פחות מכשיעור כדי שלא יצטרף לכזית בכדי אכילת פרס. וכן כתב בעל הלכות. ונראה, שאף בחולה עושין כך כדי להקל מעליו מאיסור כרת ומלקות לאיסור בלבד.

ונראה לי דבחולה אין עושין כן, אלא על פי רופא אם אומר שיספיק לו להאכילו ממנו מעט מעט, וכן בעוברה נמי אם אין דעתה מיושבת בכך צריך להאכילה כשיעור.

 

• באיזה אופן התירו למעוברת או לחולה לאכול ביום הכיפורים במצבי סכנה?

 

פוסקי דורנו למדו מדיני מעבורת וחולה, שאף חיילים העסוקים בפעילות מבצעית, וזקוקים לאכילה לשם כשירותם המבצעית, רשאים לאכול על פי מדרג זה.

 

• לדעתך, באיזה מציאות צבאית יש להתיר אכילה לשיעורים, באיזו אכילה רגילה, ובאיזו לא יתירוה כלל?

 

1. אכילה או שתיה לשיעורים

 

נחלקו הפוסקים מהו שיעור השהייה הנדרש בין אכילה או שתיה אחת לשניה, בכדי שלא יצטרפו האכילות לשיעור חיוב:

 

א. אכילה לשיעורים

 

בתוספתא מבואר ששיעור זמן כדי לצרף שתי אכילות הוא כדי אכילת פרס:

תוספתא יומא פרק ד הלכה ג:

אכל, חזר ואכל, חזר ואכל, אם יש מתחילת אכילה ראשונה עד סוף אכילה אחרונה כדי אכילת פרס מצטרפין ואם לאו אין מצטרפין.

 

הראשונים נחלקו מהו שיעור 'אכילת פרס', את דעותיהם הביא השולחן ערוך :

שולחן ערוך אורח חיים סימן תריב סעיף ד:

שיעור אכילת פרס: יש אומרים ארבע ביצים (רש"י יומא פ,ב), ויש אומרים שלוש ביצים (רמב"ם שביתת עשור ב,ד).

 

משום כך, השולחן ערוך פסק לגבי מעוברת או חולה:

שולחן ערוך אורח חיים סימן תריח סעיף ז:

כשמאכילין את העוברות או את החולה, מאכילין אותם מעט מעט כדי שלא יצטרף לשיעור, הלכך מאכילין אותו כשני שלישי ביצה בינונית (כ32 סמ"ק), וישהו כדי אכילת ארבעה ביצים.

 

• מדוע השולחן ערוך נקט לחומרא לגבי זמן השהייה?

 

האחרונים נחלקו כמה זמן למעשה הוא שיעור 'כדי אכילת פרס' (ארבעה ביצים), בפסקי תשובות סיכם את השיטות בזה:

פסקי תשובות אורח חיים סימן תריח הערה י:

כתב המשנה ברורה בשם החתם סופר, שיש להמתין מסיום האכילה עד תחילת האכילה הבאה תשע דקות, וכן יש להורות. אמנם מצינו עוד הרבה שיטות המקצרים בערך זמן שיעור כדי אכילת פרס, ולכן כשהרופא אומר שיזיק לחולה תשע דקות המתנה בין אכילת השיעורים ישאלוהו אם בהפסקה של שמונה דקות אין חשש היזק, ואם גם בכך אומר הרופא שקיים חשש, יפחיתו עוד דקה, וכן הלאה, עד שתי דקות המתנה בין סוף אכילה לתחילת אכילה.

 

• להלכה, כמה זמן נדרש להמתין בין אכילה לאכילה כדי שלא יצטרפו יחד?
• ממתי ועד מתי מונים את זמן ההמתנה?

 

ב. שתיה לשיעורים

 

הראשונים נחלקו מהו שיעור הזמן כדי לצרף שתי שתיות לשיעור מלוא לוגמיו, השולחן ערוך סיכם את השיטות בזה:

שולחן ערוך אורח חיים סימן תריב סעיף י:

שתה מעט וחזר ושתה, אם יש מתחלת שתיה ראשונה עד סוף שתיה אחרונה כדי שתיית רביעית, מצטרפין לכשיעור; ואם לאו, אין מצטרפין (רמב"ם שביתת עשור ב,ד). ויש אומרים ששיעור צירוף השתיות כדי אכילת פרס, כמו צירוף אכילות (השגת הראב"ד תרומות י,ג).

משום כך, השולחן ערוך פסק לגבי מעוברת או חולה:

שולחן ערוך אורח חיים סימן תריח סעיפים ז,ח:

והשתיה, יבדקו בחולה עצמו כמה היא כדי שיסלקנו לצד אחד ויראה

כמלא לוגמיו (כ44 מ"ל באדם בינוני). וישקוהו פחות מאותו שיעור, וישהו בין שתיה לשתיה כדי אכילת ארבעה ביצים, ולפחות ישהו בין שתיה לשתיה כדי שיעור שתיית רביעית (כ5 שניות).

 

1. הלכה למעשה

כך נפסק להלכה בספרנו 'תורת המחנה':

א. חיילים הפועלים בשטח האויב ועשויים להיכנס ללחימה ללא התראה מוקדמת, יאכלו וישתו כהרגלם. 

ב. חיילים העוסקים במשימות ביטחון שוטף, וכן חיילים העלולים להיות מוזעקים ללחימה ללא התראה מוקדמת שתאפשר להם לאכול כדי להתאושש מהצום ולשוב לכשירות מבצעית, יתחילו לצום, ורק אם יחושו בהמשך התענית שהצום פוגע בתפקודם, יאכלו וישתו לשיעורין. 

ג. לאחר שאכל ושתה לשיעורין בכמות הנדרשת לחזרתו לכשירות, אינו רשאי להוסיף לאכול ולשתות. 

ד. חיילים העוסקים בפעילות צבאית שיתכן שלא יהיה באפשרותם למלא את תפקידם כראוי תוך כדי צום, כגון חיילים העוסקים במשימות אבטחה במחנות עורפיים, תורני חמ"ל, מכונאים העוסקים בהשמשת כלי רק"מ וכלי טיס, וכד', ישקלו בכובד ראש את אופי הפעילות ורמת הריכוז והמוכנות הנדרשת מהם, כמו גם את תנאי האקלים באותו איזור ואת העומס הפיזי המוטל עליהם לצורך ביצוע המשימה, ותהיה אחריותם על ביטחון הציבור לנגד עיניהם בשעה שיחליטו האם לאכול ולשתות לשיעורין במהלך התענית. 

ה. חיילים העשויים להיכנס ללחימה רק בהתראה ממושכת קודם לכן, כגון לוחמים הנמצאים בתקופת אימונים, צוותי השתלטות והתערבות שהסבירות להפעלתם נמוכה, מחויבים לצום, אך ידאגו מראש שתימצא בהישג ידם מנת מזון ושתיה, כך שבמידת הצורך יוכלו להפסיק מיידית את הצום ולחזור לכשירות מבצעית. 

ו. חיילים שבשל נסיבות מבצעיות, מעריכים שלא יוכלו להשלים את הצום, יעדיפו לאכול ולשתות לשיעורין מתחילת הצום, מאשר לצום מספר שעות בתחילתו ולאחר מכן לאכול כדרכם.

ז. מי שצם עליו להשתדל להמצא במקום מוצל, כדי שלא להגיע למצב של 'שבירת הצום' ולסכנת התייבשות, או להשתדל להשתבץ בפעילות המתבצעת בלילה או בשעות הבוקר המוקדמות כדי שיוכל להשלים את התענית. 

ח. חייל שאכל בצום בשל נסיבות מבצעיות ולאחר מכן מתאפשר לו לצום בשארית היום, ישלים תעניתו.

ט. אכילה לשיעורין פירושה:

1. אכילת מאכל בנפח כ-30 סמ"ק (כנפח קופסת גפרורים) ושתיית משקה בשיעור פחות ממלוא לחי אחת של פיו (והוא כ-40 מ"ל באדם בינוני, כתכולת פקק מימייה, או ארבעה פקקי בקבוק שתייה קלה). 
2. לכתחילה ישהה לפחות תשע דקות בין שתייה לשתייה או בין אכילה לאכילה, ובדלית ברירה יקצר את השהות ביניהם מעט ככל הניתן עד לשהות של שתי דקות. 
3. אם אין באפשרותו לשהות אפילו כשיעור זמן זה, לענין אכילה רשאי לאכול ברציפות כשיעור הדרוש לו, ולענין שתייה ישתדל לכל הפחות לשהות כחמש שניות בין שתייה לשתייה, ואם גם זה לא מתאפשר לו, ישתה כדרכו. 
4. בכל מקרה אין צורך לשהות בין אכילה לשתייה, שכן שיעוריהם אינם מצטרפים זה לזה.

אכילה מחוץ לסוכה

הקדמה:

מצוות סוכה מצווה חביבה היא עד למאוד. רבים נוהגים להשקיע זמן רב בהכנת הסוכה ובקישוטה, ובחג הסוכות עצמו משתדלים להיות בסוכה ככל הניתן, ולא רק לאכול ולישון בה כפי שמחויבים. 

 

שאלה: האם מותר לחייל בבסיס לאכול ארוחת צהרים בחדר האוכל מחוץ לסוכה? האם חייל בפעילות מבצעית צריך להשתדל להימנע מאכילה מחוץ לסוכה?

 

1. מקור הדין

ויקרא פרק כג פסוקים לד,לד,מב:

וַיְדַבֵּ֥ר ה' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: דַּבֵּ֛ר אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר בַּחֲמִשָּׁ֨ה עָשָׂ֜ר י֗וֹם לַחֹ֤דֶשׁ הַשְּׁבִיעִי֙ הַזֶּ֔ה חַ֧ג הַסֻּכּ֛וֹת שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים לה': 

בַּסֻּכֹּ֥ת תֵּשְׁב֖וּ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים כָּל־הָֽאֶזְרָח֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל יֵשְׁב֖וּ בַּסֻּכֹּֽת:

 

משנה סוכה פרק ב משנה ט:

כל שבעת הימים אדם עושה סוכתו קבע וביתו עראי.

 

תלמוד בבלי סוכה דף כח עמוד ב:

תנו רבנן כל שבעת הימים אדם עושה סוכתו קבע וביתו עראי. כיצד? היו לו כלים נאים מעלן לסוכה, מצעות נאות מעלן לסוכה. אוכל ושותה ומטייל בסוכה. מנא הני מילי? דתנו רבנן 'תשבו' – כעין תדורו.

 

שולחן ערוך אורח חיים סימן תרלט סעיף א:

כיצד מצות ישיבה בסוכה, שיהיה אוכל ושותה (וישן ומטייל) ודר בסוכה כל שבעת הימים, בין ביום בין בלילה, כדרך שהוא דר בביתו בשאר ימות השנה. וכל שבעת ימים עושה אדם את ביתו עראי ואת סוכתו קבע. כיצד, כלים הנאים ומצעות הנאות, בסוכה; וכלי שתיה, כגון אשישות וכוסות, בסוכה; אבל כלי אכילה (לאחר האכילה), כגון קדירות וקערות, חוץ לסוכה; המנורה, בסוכה; ואם היתה סוכה קטנה, מניחה חוץ לסוכה. 

הגה: ואל יעשה שום תשמיש בזוי בסוכה, כדי שלא יהיו מצות בזויות עליו. 

 

• חווה דעתך, אלו הנהגות נוספות המאפיינות את צורת הדירה המקובלת כיום, נכון לנהוג בסוכה?
• באלו מצבים נכון שחיילים המשוחחים זה עם זה ישבו בסוכה, ובאלו מצבים טוב שישוחחו מחוץ לה?

 

1. חובת אכילה בסוכה

תלמוד בבלי סוכה דף כו עמוד א:

אוכלים אכילת עראי חוץ לסוכה. וכמה אכילת עראי? אמר רב יוסף: תרתי או תלת ביעי (מאכל בשיעור שתיים או שלש ביצים). אמר ליה אביי: והא זימנין סגיאין סגי ליה לאיניש בהכי והוה ליה סעודת קבע (והרי פעמים רבות אדם שבע באכילה כזאת, ואם כן, הרי זאת סעודת קבע האסורה מחוץ לסוכה)? אלא אמר אביי: כדטעים בר בי רב ועייל לכלה (אכילה מועטת, כפי שרגיל לאכול תלמיד חכם קודם שיוצא ללימודו).

 

למעשה, שיעור האכילה המותרת מחוץ לסוכה הוא כביצה, כפי שמסביר זאת הרא"ש: 

רא"ש סוכה פרק ב סימן יג:

וכמה אכילת עראי אמר אביי כדטעים בר בי רב ועייל לכלה, והיינו כביצה, כדטעים בבת אחת מלא פיו, ובית הבליעה מחזיק כביצה. 

 

בנוגע למיני המאכל המחייבים בסוכה, כתב הרא"ש שם:

המשך דברי הרא"ש הנ"ל:

ודוקא פת, אבל פירי לא בעי סוכה... ורבינו מאיר היה נזהר מלאכול פירות חוץ לסוכה... ומיהו נראה דמוכח התם דאפילו אי פירי בעי סוכה היינו כשקובע עצמו לאכילת פירות, ואשמועינן דקבע דידהו הוי כאכילת עראי דפת אבל באכילת עראי דפירי ליכא מאן דאסר. ושתיית יין עראי היא. 

וה"ר פרץ ז"ל כתב דוקא פירי לא בעי סוכה אבל בשר וגבינה ושאר דברים חוץ מפירי בעי סוכה, כדאמרינן בשמעתין 'אם השלים (את מספר הסעודות שחייב לאכול במהלך כל ימי החג בסוכה) במיני תרגימא יצא' ומיני תרגימא היינו בשר וכיוצא בו, ומדמהניא בהו השלמה שמע מינה בעי סוכה... ע"כ. ובתוספתא פרק כיצד מברכין תניא 'הביאו לפניו מיני תרגימא מברך עליהן בורא מיני מזונות' ומשמע דמיני תרגימא היינו מאכל שעשוי מחמשת המינים, ואפשר שהוא חשוב יותר מבשר וגבינה, ואין ראיה ממיני תרגימא להצריך סוכה לבשר ולגבינה, וגם אין דרך לקבוע סעודה עליהן, ולא חשיב מאכילת עראי דפת.

 

• לדעתך, מהי נקודת המחלוקת בין הראשונים לגבי אכילת בשר או גבינה מחוץ לסוכה?

 

להלכה, פסק השולחן ערוך:

שולחן ערוך אורח חיים סימן תרלט סעיף ב:

אוכלים ושותים וישנים בסוכה כל שבעה, בין ביום בין בלילה, ואין ישנים חוץ לסוכה אפילו שינת עראי; אבל מותר לאכול אכילת עראי חוץ לסוכה. וכמה אכילת עראי, כביצה מפת; ומותר לשתות מים ויין ולאכול פירות (ואפילו קבע עלייהו) חוץ לסוכה; ומי שיחמיר על עצמו ולא ישתה חוץ לסוכה אפילו מים, הרי זה משובח; ותבשיל העשוי מחמשת מינים, אם קובע עליו חשיב קבע וצריך סוכה.

 

עם זאת, כתב המשנה ברורה:

משנה ברורה סימן תרלט ס"ק טו:

ודע עוד דהסכימו כמה אחרונים דנכון להחמיר מלאכול  בשר ודגים וגבינה חוץ לסוכה. ודוקא בקביעות, אבל שלא בקביעות אין להחמיר כלל.

 

1. הפטורים מן הסוכה

תלמוד בבלי סוכה דף כו עמוד א:

תנו רבנן: הולכי דרכים ביום פטורין מן הסוכה ביום וחייבין בלילה. הולכי דרכים בלילה פטורין מן הסוכה בלילה וחייבין ביום. הולכי דרכים ביום ובלילה פטורין מן הסוכה בין ביום ובין בלילה. 

הולכין לדבר מצוה פטורין בין ביום ובין בלילה כי הא דרב חסדא ורבה בר רב הונא כי הוו עיילי בשבתא דרגלא לבי ריש גלותא הוו גנו ארקתא דסורא (כשהיו עולים בשבוע של חג הסוכות לביתו של ראש

גולת בבל, היו ישנים על שפת הנהר של העיר סורא ולא בסוכה) אמרי אנן שלוחי מצוה אנן ופטורין (אמרו: אנחנו שלוחי מצוה הפטורים מהסוכה). 

תנו רבנן: שומרי העיר ביום פטורין מן הסוכה ביום וחייבין בלילה. שומרי העיר בלילה פטורין מן הסוכה בלילה וחייבין ביום. שומרי העיר בין ביום ובין בלילה פטורין מן הסוכה בין ביום ובין בלילה...דאמר רבא מצטער פטור מן הסוכה.

 

התספות מבארים את הטעם לכל הפטורים מהסוכה:

תוספות סוכה דף כו עמוד א:

הולכי דרכים ביום - כל זה נפקא (נלמד) מ'תשבו כעין תדורו', שכשם שאדם בביתו אינו נמנע מלצאת לדרך, וכן מצטער דפטרו לעיל מן הסוכה, היינו מ'תשבו כעין תדורו', דאין אדם דר במקום שמצטער.

 

• לאור דברי התוספות, האם ישנו עיקרון משותף לסוגיית הפטורים מן הסוכה וסוגיית אכילת עראי מחוץ לסוכה?

 

השולחן ערוך פסק להלכה את דיני הפטורים מן הסוכה, המובאים בגמרא הנ"ל.

הוסיף על כך הרמ"א, לגבי הולכי דרכים ביום בלבד:

הגהת הרמ"א על שולחן ערוך אורח חיים סימן תרמ סעיף ח: 

ודוקא כשיוכלו למצוא סוכה, אבל אם אינם מוצאים סוכה יוכל לילך לדרכו, אף שלא ישבו בה לא יום ולא לילה, כשאר ימות השנה שאינו מניח דרכו משום ביתו, ואף על פי שאינו הולך רק ביום, פטור אף בלילה, דאין לעשות לו שם דירה. וההולכים לכפרים לתבוע חובותיהם, ואין להם סוכה באותן הכפרים, יחמירו על עצמן לשוב לבתיהם בכל לילה לאכול בסוכה, ואף על גב דיש להקל מכל מקום המחמיר תבא עליו ברכה.

 

וכתב על כך המשנה ברורה:

משנה ברורה סימן תרמ ס"ק מה:

וכל זה בהולך מכפר לכפר, מדינא אין צריך להמתין מלאכול רק המחמיר, אבל בשוהא בכפר אחד שלשה או ארבעה ימים, חייב מדינא לעשות סוכה.

 

1. ישיבה בסוכה המחייבת ברכת 'לישב בסוכה'

 

הראשונים נחלקו האם על כל כניסה לסוכה מברכים 'לישב בסוכה', או רק כשאוכל בסוכה:

טור אורח חיים סימן תרלט:

מברכין על הסוכה בכל פעם ופעם שנכנס בה, ואפילו הנכנס בסוכת חבירו לבקרו צריך לומר בכל פעם ופעם, שאף על פי שבירך עליה ביום הראשון חוזרין ומברכין עליה, כך כתבו הגאונים, שצריך לברך בכל פעם ופעם. ור"ת פירש כיון שעיקר קביעות שאדם עושה בתוך הסוכה היא האכילה, מברך על האכילה ופוטר כל הדברים אפילו השינה שהיא חמורה מהאכילה, שהרי אוכלין עראי חוצה לה ואין ישנין עראי חוצה לה, אפילו הכי כיון שהאכילה עיקר פוטרת השאר.

 

השולחן ערוך פסק כדעת ר"ת:

שולחן ערוך אורח חיים סימן תרלט סעיף ח:

נהגו שאין מברכים על הסוכה אלא בשעת אכילה (והכי נהוג).

 

משנה ברורה סימן תרלט ס"ק מו:

...מכל מקום מנהג כל העולם כדעת הפוסקים שאינם מברכים אלא בשעת אכילה. ואפילו אם יושבים בסוכה קודם אכילה שעה אינם מברכים, דסבירא ליה דברכה שמברכים אחר כך על האכילה היא פוטרת הכל שהיא העיקר, והיא פוטרת השינה והטיול והלימוד שכולם טפלים לה. וכתבו האחרונים, דנכון הדבר לצאת גם דעת הפוסקים הראשונים, ולא לישב כך בלי ברכה, ועל כן תיכף בבואו מבית הכנסת יברך על דבר שהוא מחמשה מינים ויאכל ממנו מעט יותר מכביצה ויברך לישב בסוכה, ולא יברך אחר כך בשעת אכילה.

 

• חשוב, לאור דברי המשנה ברורה, האם חייל שלא יתאפשר לו כלל לאכול בסוכה באותו יום, יברך 'לישב בסוכה' בעת כניסתו לסוכה (בלא לאכול)?

 

1. הלכה למעשה

כך נפסק להלכה בספרנו 'תורת המחנה': 

א. אכילת עראי כשתיית מים ואכילת פירות, ואף אכילת תבשיל ממיני דגן או פת בשיעור הקטן מ60 סמ"ק, מותרת מחוץ לסוכה, אך נכון להחמיר מלקבוע סעודה על בשר ודגים וכד' מחוץ לסוכה, והמחמיר שלא לאכול ולשתות שום דבר מחוץ לסוכה הרי זה משובח.

ב. חיילים העוסקים בפעילות מבצעית נחשבים כעוסקים במצוה ופטורים מן הסוכה, אף אם הסוכה מזומנת להם אך הישיבה בה כרוכה בטרחה ואינה מתאפשרת בקלות.

ג. מנהג הספרדים לברך 'לישב בסוכה' רק לפני אכילה של פת בשיעור של כ-60 סמ"ק, או של מיני מזונות (ובכלל זה גם תבשיל מזונות, חוץ מאורז) בשיעור קביעות סעודה. 

ד. האשכנזים נוהגים לברך גם על אכילת מזונות בשיעור 60 סמ"ק (והמדקדקים משתדלים לשלב את ישיבתם בסוכה באכילה כדי שלא ישבו בסוכה ללא ברכה). 

ה. מנהג יוצאי תימן ותלמידי הגר"א לברך 'לישב בסוכה' כל פעם שנכנסים אל הסוכה.

גילוח בחול המועד

הקדמה:

חג הסוכות נפתח ביום טוב ומסתיים ביום טוב, ובתווך נמצאים ימי 'חול המועד'. מעמדם של ימי חול המועד הוא מעמד ביניים, שכן לא נאסרו בהם אלא חלק מהמלאכות ומתקיימות בהם חלק ממצוות החג, משום כך ימים אלה נקראים 'חול המועד'. יש להשתדל לכבד ימים אלה במאכל ובמשתה ובכסות נקיה, ולהרבות בהם בשמחה.

מצווה להסתפר ולהתגלח לפני החג. חכמים אסרו להסתפר ולהתגלח בחול המועד, בשביל שיזדרזו הכל להסתפר לקראת החג, ולא יכנסו לחג מגודלי שער.

 

שאלה: האם חיילים שהשתתפו בפעילות מבצעית בערב החג ובשל כך לא התגלחו או הסתפרו, מותרים להתגלח ולהסתפר בחול המועד? 

האם חיילים שמקפידים על גילוח בכל יום כחלק ממשמעת צבאית, רשאים להקל בכך גם בימי חול המועד?

 

1. מקור האיסור

משנה מועד קטן פרק ג משנה א:

ואלו מגלחין במועד (בחול המועד): הבא ממדינת הים, ומבית השביה, והיוצא מבית האסורין, והמנודה שהתירו לו חכמים וכן מי שנשאל לחכם והותר.

רבי עובדיה מברטנורא על המשנה:

הבא ממדינת הים - במועד. שלא היה לו פנאי לגלח קודם המועד. והוא שפירש לסחורה או לדבר הצריך, אבל אם לא פירש אלא לטיול בעלמא אסור:

ומנודה - שהתירו לו נדויו במועד. וקודם המועד לא היה יכול לגלח, דמנודה אסור בתספורת:

ומי שנדר - שלא לגלח, ולא מצא חכם שיתיר לו נדרו קודם המועד. אי נמי לא מצא פתח לחרטה אלא במועד:

 

משמע מדברי המשנה, שישנו איסור להתגלח במועד, ורק אנשים אלו רשאים להתגלח. הגמרא מבארת את הטעם לכך:

תלמוד בבלי מועד קטן דף יד עמוד א:

ושאר כל אדם מאי טעמא אסורין?... כדי שלא יכנסו לרגל כשהן מנוולין.

 

1. דין מי שהיה אנוס ולא היה יכול לגלח בערב הרגל

 

הגמרא מבארת שכל המקרים שהבאנו במשנה הנ"ל מותרים דווקא כשלא יכלו להסתפר במשך כל ערב החג:

תלמוד בבלי מועד קטן דף יז עמוד ב:

תנינא, כל אלו שאמרו מותרין לגלח במועד - בשלא היה להם פנאי, אבל היה להם פנאי - אסורים.

 

בנוסף, דנה הגמרא איזה אונסים כלולים בהיתר שבמשנה:

תלמוד בבלי מועד קטן דף יד עמוד א:

בעי רבי זירא: אבדה לו אבידה ערב הרגל, כיון דאניס - מותר, או

דלמא: כיון דלא מוכחא מילתא - לא?... רב אשי מתני: בעי רבי זירא אומן שאבדה לו אבידה ערב הרגל מהו? כיון דאומן הוא - מוכחא מילתא, או דלמא: כיון דלא מוכחא מילתא כי הנך - לא? - תיקו.

רש"י על הגמרא:

אבדה לו אבידה - שלא היה לו פנאי לגלח קודם הרגל.

דלא מוכחא מילתא - דלא ידעי כולי עלמא דאנוס היה, אלא יאמרו: הוא מכוין להשהות עד המועד.

אומן - כגון ספר, שהכל באים אצלו ערב הרגל ורואים שאבדה לו אבידה, ואנוס הוא, ואינו יכול לספר עצמו.

כי הנך - דמתניתין דקתני מגלחין, דמידע לכל.

 

מדברי הגמרא עולה, שרק מי שהיה אנוס באונס מפורסם רשאי להסתפר בחול המועד. להלן יתבאר מהו אונס מפורסם.

יש מהראשונים (שו"ת הרשב"א חלק ג סימן רעה) שלמדו שאין להתיר להסתפר בחול המועד, אלא במקרים המנויים במשנה, ולא בכל מקרה אחר של אונס, אף שנכלל בגדר 'אונס מפורסם'.

אמנם, מדברי חלק מהראשונים משמע שהתירו בכל אונס  המפורסם לרבים ולא דווקא באונס המפורש במשנה, וכן כתבנו בספר תורת המחנה:

תורת המחנה חלק ג פרק סא תשובה ג ושם בהערה ס:

מדברי חלק מהראשונים נראה, שההיתר לגלח במועד למי שהיה אנוס אונס המפורסם לרבים, אינו מתיחס רק למקרים שהובאו במפורש במשנה, אלא אף למקרים נוספים שבהם מדובר באונס גמור המפורסם לרבים.

למעשה, שמענו מהגר"א נבנצל להקל בכך... וכן כתב לנו בעל ספר 'אורחותיך למדני'. 

 

1. גדר 'אונס המפורסם לרבים':

 

בביאור מהו אונס מפורסם, שמתיר גילוח בחול המועד, כתב הריטב"א:

חידושי הריטב"א מועד קטן דף יד עמוד א ד"ה אמר ליה:

בכל השנויין במשנתינו... קלא רבה אית להו וכולי עלמא ידעי שאנוסין גמורין היו ולא אתי לאיחלופי בעלמא (קול גדול יש להם, וכולם יודעים שאונסים גמורים הם, ולא יבואו להחליפם באונסים אחרים ולהתירם).

 

המשנה ברורה (סימן תקלא, ס"ק ה) הביא את דברי הריטב"א, והסבירם בשער הציון:

שער הציון סימן תקלא ס"ק ז:

הטעם משום דאבדה אינו דבר מפורסם, קשה טובא, דמי שנדר שלא לגלח והתירו חכם הלא גם כן אינו מפורסם, דאטו הנודר נדר בפרהסיא דוקא... אלא העיקר נראה כמו שכתב הריטב"א, דהני האונס עצמו הוא דבר גלוי וברור שלא היה באפשר לו, מה שאין כן בשאר אונסין שאין האונס גלוי ומוחלט אסרו, דכל אחד יאמר שאנוס היה שלא היה לו פנאי וכיוצא בזה... וגם מהרמב"ם משמע גם כן דהעיקר הוא משום דהני בודאי אי אפשר להם ולא מפני הפרסום.

 

• כיצד ביאר שער הציון את גדר 'אונס המפורסם לרבים'?

 

יש מפוסקי דורנו שכתבו שאף במציאות הצבאית קיים 'אונס המפורסם לרבים', וכן כתבנו בספר תורת המחנה:

תורת המחנה חלק ג תשובה ג ושם בהערה סב:

יש מפוסקי דורנו שהורה בנוגע לחיילים שהיו אנוסים מלהתגלח עקב שהותם בפעילות בטחון שוטף, שהנמצא בפעילות צבאית שלו יספר עליה לחבריו יבינו הללו שבמצב זה מנוע אדם מלהתגלח, שהרי הוא בכלל האנוסים הרשאים להתגלח במועד. 

וכן כתב לנו בעל ספר 'ארחותיך למדני':... לגבי החיילים, כיון שהוא ידוע לכל שחייל זה היה בצבא, וגם ידוע שאין כל החיילים יכולים לגלח, כגון כשהם בפעילות מבצעית וכדומה, אף זה נחשב בכלל מוכח מילתא לרבים, ומותר לו לגלח במועד.

 

1. גילוח בחול המועד למי שגילח קודם המועד

טור אורח חיים סימן תקלא סעיפים א,ב:

אין מגלחין במועד, והטעם שלא יכנס למועד כשהוא מנוול... ור"ת פירש כיון שזהו הטעם אם כבר גלח קודם המועד מותר לגלח במועד.

 

אמנם רוב הראשונים חלקו על דעת רבינו תם, וכדבריהם פסק השולחן ערוך: 

שולחן ערוך אורח חיים סימן תקלא סעיפים א-ב:

מצוה לגלח בערב יום טוב.

אין מגלחין במועד, אפילו אם גילח קודם מועד.

 

• נסה לבאר, מהו טעמם של הראשונים החולקים על רבנו תם? 

 

פוסקי דורנו נחלקו האם מי שרגיל להתגלח בתדירות גבוהה רשאי לגלח בחול המועד:

שו"ת דבר חברון אורח חיים סימן תקמג:

שאלה: האם איסור גילוח הזקן בחול המועד תקף בימינו לרגילים בגילוח בתדירות גבוהה?

תשובה:... הנה שאלה זו נשאלה באגרות משה (אורח חיים חלק א סימן קמג) ומסקנתו לאחר שהאריך: 'ולכן ברור, לענ"ד, שבזמננו במדינתנו שנוהגים אלו הרגילים בתספורת הזקן להסתפר בכל יום... או אחת לשלושה ימים, ליכא שום איסור'.

אני עצמי שאלתי בזמנו את הרב פסח צבי פרנק ז"ל, והוא הורה גם כן ככה.

ההסבר לכך הוא שחז"ל לא דברו על סוג גילוח המקובל אצלנו, שאדם מתגלח כל יום ולגביו זה כמו רחיצה ולא שייך כלל לומר שיתגלח קודם הרגל, כדי שלא ייכנס לרגל כשהוא מנוול, שהרי כל יום הוא צריך להתגלח, ואין שום פתרון אם יתגלח קודם. לכן לענ"ד יהיה מותר למי שרגיל תמיד להתגלח – גם בחול המועד סוכות. 

 

• כיצד מתיישבים דברי המקילים עם פסיקת השו"ע כנגד ר"ת?

 

אולם, רבים מהפוסקים החמירו בזה, וכך כתב הרב משה שטרן

בשו"ת באר משה:

שו"ת באר משה חלק שביעי סימן כ:

ותמהנא על יראתו שקודמת לחכמתו הגדולה, איך עלה על דעתו הרחבה מיני ים דבר כזה להקל בכהאי גוונא, ושרי ליה מאריה... וכל אריכות דבריו וסברותיו והסברים לא יזיזו כל שהוא חלילה הלכה ברורה ופסוקה שבשולחן ערוך.

 

הרב משה שטרנבוך הסביר את הטעם לאסור:

מועדים וזמנים חלק ד סימן רצז:

יש להסתפק מהו בעצם שורש האיסור גילוח בחול המועד, אם יסודה איסור מלאכה, רק היה לנו להתיר שהייפוי צורך, וחכמים אסרו במקום האי צורך שמא יכנס לרגל כשהוא מנוול, ועל כן נשאר איסור מלאכה, או נימא שאין בזה איסור מלאכה כלל רק איסור גילוח שלא יכנס לרגל כשהוא מנוול (כיוון שאין איסור מלאכה בייפוי לצורך המועד).

וביאור הדבר נראה, דמאחר שיסוד ההיתר דייפוי דהוה צורך, כשהחכמים אסרו הדבר לא נקרא צורך ואסור מן התורה, דסוף כל סוף לדידן אינו צורך מפני גזירת חכמים... ולפי זה נראה שבזמנינו המגלח עצמו במועד עביד תרי איסורי: ראשית נשאר בזה איסור מלאכה שמגלח במועד, וכן הייפוי גופא אסור שלא יכנס לרגל כשהוא מנוול.

 

• מי שמתגלח בכל יום האם רשאי להתגלח בחול המועד? מה דעות הפוסקים בזה ומה טעמם?

 

1. הלכה למעשה

כך נפסק להלכה בספרנו 'תורת המחנה':

א. חייל שמפאת אילוצים שונים, לא התאפשר לו להסתפר ולהתגלח בערב החג, כגון שהיה טרוד מאוד באיזה ענין, ובכלל זה גם חייל שיצא מבסיסו קודם עלות השחר בערב החג וידע שיגיע לביתו סמוך לכניסת החג, אינו רשאי להתגלח או להסתפר בחול המועד. 

ב. מי שהיה אנוס באונס מפורסם, עד שברור לכל שבמצב אונס כזה לא היה ניתן להתגלח או להסתפר בערב החג (כגון שהיה בסיור או במארב בערב החג משעת השכמתו עד סמוך לכניסת החג), אף שבימים שלפני כן יכול היה להתגלח, רשאי להתגלח בצינעה. 

ג. חייל שידע מראש שבערב החג ישהה בפעילות ולא יוכל להתגלח, אינו נחשב 'אנוס' כי היה מוטל עליו להתגלח קודם לכן. 

ד. חייל המשתייך ליחידה או לכח שתדירות הפעלתו גבוהה, אם 'הוקפץ' בערב החג בשעות הבוקר המוקדמות, דינו כאנוס ורשאי להתגלח במועד, אך אם 'הוקפץ' בשעה מאוחרת, אין דינו כאנוס כי היה עליו להתגלח מוקדם מחשש ש'יוקפץ' לפעילות. אמנם חייל שאין שכיח שיזעיקוהו, אם בכל זאת הוזעק בערב סוכות רשאי לגלח במועד.

ה. רוב הפוסקים החמירו בדינו של מי שהתגלח בערב הרגל ואסרו לו להתגלח בימי חול המועד, אף אם רגיל להתגלח בתדירות גבוהה.

 

ארבעת המינים בצבא

הקדמה:

מצווה ליטול בחג הסוכות ארבעה מינים: אתרוג, לולב, הדס וערבה.

מהתורה, נצטווינו ליטול לולב בכל שבעת הימים במקום המקדש בלבד. לאחר שחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי שבכל מקום ייטלו לולב שבעה ימים זכר למקדש.  

 

שאלה: חייל שאין ברשותו ארבעת המינים משלו, כיצד יקיים את מצוות 'נטילת לולב' בחג הראשון ובשאר ימי חול המועד?

 

1. מקור הדין

ויקרא פרק כג פסוקים לג,לד,מ:

וַיְדַבֵּ֥ר ה' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: דַּבֵּ֛ר אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר בַּחֲמִשָּׁ֨ה עָשָׂ֜ר י֗וֹם לַחֹ֤דֶשׁ הַשְּׁבִיעִי֙ הַזֶּ֔ה חַ֧ג הַסֻּכּ֛וֹת שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים לה':

וּלְקַחְתֶּ֨ם לָכֶ֜ם בַּיּ֣וֹם הָרִאשׁ֗וֹן פְּרִ֨י עֵ֤ץ הָדָר֙  (אתרוג) כַּפֹּ֣ת תְּמָרִ֔ים (לולב) וַעֲנַ֥ף עֵץ־עָבֹ֖ת (הדס) וְעַרְבֵי־נָ֑חַל (ערבה) וּשְׂמַחְתֶּ֗ם לִפְנֵ֛י ה' אֱלֹקֵיכֶ֖ם שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים:

 

המשנה מפרשת כמה צריך ליטול מכל מין ומין:

משנה סוכה פרק ג משנה ד:

רבי ישמעאל אומר: שלשה הדסים, ושתי ערבות, לולב אחד, ואתרוג אחד.

 

הגמרא מבארת את מקור דברי המשנה:

תלמוד בבלי סוכה דף לד עמוד ב:

תניא, רבי ישמעאל אומר: 'פְּרִ֨י עֵ֤ץ הָדָר' - אחד, 'כַּפֹּ֣ת תְּמָרִ֔ים' - אחד, 'עֲנַ֥ף עֵץ־עָבֹ֖ת' - שלשה, 'עַרְבֵי־נָ֑חַל' – שתים.

רש"י על הגמרא:

כפת תמרים אחד - משמע, דכפת כתיב.

ענף - חד, עץ חד, עבות חד.

 

הגמרא מוסיפה ומבארת שארבעת המינים מעכבים זה את זה, ואין מצווה ליטול כלל אם אין ברשותו את כל ארבעת המינים:

המשך הגמרא הנ"ל:

ומנין שמעכבין זה את זה? תלמוד לומר 'וּלְקַחְתֶּ֨ם' - שתהא לקיחה תמה.

רש"י על הגמרא:

שמעכבין זה את זה - אם חסר אחת מארבעתן אין השלשה מצוה.

תמה - שלמה, דדריש: ולקחת תם.

 

אף על פי כן, כתב הרא"ש:

רא"ש סוכה פרק ג סימן יד:

במקום (שחסר לו אחד מארבעת המינים, כגון) שיש לו לולב ואין לו אתרוג, אף על פי שמעכבין זה את זה ואין מברכין על הלולב בלא אתרוג, אפילו הכי מצוה ליטול את הלולב לבדו בלא אתרוג לזכרון בעלמא, כדי שלא תשתכח תורת לולב.

וכן הביא השולחן ערוך להלכה:

שולחן ערוך אורח חיים סימן תרנא סעיף יב:

ארבעה מינים הללו מעכבין זה את זה,  שאם חסר לו אחד מהם לא יברך על השאר, אבל נוטלן לזכר בעלמא.

 

• מדוע ארבעת המינים מעכבים זה את זה, ולא יטול לפחות את מה שיש לו?

 

1. יום הראשון למול שאר הימים

משנה סוכה פרק ג משנה יב:

בראשונה היה לולב ניטל במקדש שבעה, ובמדינה יום אחד. משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי, שיהא לולב ניטל במדינה שבעה, זכר למקדש.

ר' עובדיה מברטנורא על המשנה:

במקדש שבעה – כדדרשינן (בתורת כהנים) 'לפני ה' אלקיכם שבעת ימים', ולא בגבולין שבעת ימים.

במדינה – (אפילו) בירושלים, שאף היא כגבולים לענין זה.

 

• מתי חובה ליטול ארבעת המינים מן התורה ומתי מדברי חכמים - במקדש ומחוצה לו?

 

הגמרא מלמדת אותנו שהנפקא מינה בזה שיום הראשון חיובו מדאורייתא, ואילו שאר הימים חיובם מדברי חכמים היא, שביום הראשון של סוכות אין יוצאים ידי חובה בלולב שאול:

תלמוד בבלי סוכה דף מא עמוד ב:

משנה. ...מפני שאמרו חכמים: אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון בלולבו של חבירו, ושאר ימות החג, אדם יוצא ידי חובתו בלולבו של חבירו...

גמרא. מנא הני מילי? דתנו רבנן: 'וּלְקַחְתֶּ֨ם' - שתהא לקיחה ביד כל אחד ואחד. 'לָכֶ֜ם - משלכם, להוציא את השאול ואת הגזול.

רש"י על הגמרא:

מנא הני מילי - דאין אדם יוצא בלולבו של חבירו.

לכם משלכם - משמע.

 

• כיצד למדה הגמרא שביום טוב הראשון אין אדם יוצא ידי חובה בארבעת המינים של חברו?

 

עם זאת, הגמרא מוסיפה שישנה אפשרות לצאת ידי חובה ביום טוב הראשון בארבעת המינים של חבירו:

המשך הגמרא הנ"ל:

מכאן אמרו חכמים: אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון של חג בלולבו של חבירו, אלא אם כן נתנו לו במתנה. ומעשה ברבן גמליאל ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא, שהיו באין בספינה, ולא היה לולב אלא לרבן גמליאל בלבד, שלקחו באלף זוז. נטלו רבן גמליאל ויצא בו, ונתנו לרבי יהושע במתנה, נטלו רבי יהושע ויצא בו, ונתנו לרבי אלעזר בן עזריה במתנה, נטלו רבי אלעזר בן עזריה ויצא בו, ונתנו במתנה לרבי עקיבא, נטלו רבי עקיבא ויצא בו והחזירו לרבן גמליאל. למה לי למימר החזירו? - מלתא אגב אורחיה קא משמע לן (דרך אגב התנא משמיע לנו דבר נוסף): מתנה על מנת להחזיר - שמה מתנה. כי הא דאמר רבא: הא לך אתרוג זה על מנת שתחזירהו לי, נטלו ויצא בו, החזירו - יצא, לא החזירו - לא יצא. למה לי למימר שלקחו באלף זוז? להודיעך כמה מצות חביבות עליהן.

רש"י על הגמרא:

למה לי למימר החזירו - מה אנו למידין מחזרה זו, דאצטריך תנא למיתנייה במתניתין?

הא קא משמע לן - דרבן גמליאל על מנת שיחזירוהו לו נתנו להם, ואפילו הכי הויא מתנה עד שיצאו בו.

החזירו לו יצא - דמתנה על מנת להחזיר מתנה היא, והרי החזירו לו, אבל אם לא החזירו, אגלאי מלתא דמעיקרא גזול הוא בידו.

 

• מדוע אדם שקיבל מחברו אתרוג ב'מתנה על מנת להחזיר' כדי שיצא בו ידי חובה ולא החזירו לו, לא יצא ידי חובת המצווה?

 

השולחן ערוך הביא את הדינים שהוזכרו בגמרא הנ"ל להלכה:

שולחן ערוך אורח חיים סימן תרנח סעיפים ג-ה:

ג. אין אדם יוצא ידי חובתו ביום ראשון, בלולב של חברו שהשאילו, דבעינן לכם, משלכם, ואפילו אמר לו: יהא שלך עד שתצא בו ואחר כך יהא שלי כבתחלה, לא יצא, דהוי כמו שאול; ואם נתנו לו במתנה, מותר. 

ד. נתנו לו על מנת להחזירו, הרי זה יוצא בו ידי חובתו ומחזירו, שמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה; ואם לא החזירו, לא יצא אפילו נתן לו את דמיו, ואפילו נאנס מידו. וכן אם החזירו לאחר זמן מצותו, לא יצא...

ה. נתנו לו סתם, הוי כאילו אמר לו: על מנת שתחזירהו לי, דמסתמא על דעת כן נתנו לו כיון שצריך לצאת בו שאין לו אחר; ואם לא החזירו, לא יצא. 

הגה: וצריך לחזור וליתנו לבעליו במתנה, כדי שיהיה של בעלים ויצאו בו.

(המשך לשון השולחן ערוך) ומיהו אפילו לא החזירו לידו אלא לאחר, ואחר לאחר, והאחרון מחזירו לבעלים, יצא.

 

• על פי מה שלמדנו, חייל שאין לו סט ארבעת המינים אולם יש לחברו, מה האפשרות העומדת לפניו כדי לצאת ידי חובת המצווה ביום טוב הראשון של סוכות? מה האפשרויות העומדות לפניו בימי חול המועד?

 

1. ארבעת המינים ציבוריים

 

הפוסקים עסקו בדינם של ארבעת המינים של הקהל:

שו"ת רב פעלים חלק ב - אורח חיים סימן סד:

שאלה... יש גביר אחד הי"ו שקונה בכל שנה אתרוג מכיסו, ומזכה הקהל כולם ביום טוב ראשון, לתת אותו במתנה לכל אחד ואחד מתנה על מנת להחזיר, ועתה שואלין קצת מן הקהל, אם יכולים הקהל לקנות האתרוג מדמי ההכנסות של בית הכנסת לצאת בו ידי חובה, ולא יצטרכו לצאת ידי חובה באתרוג של הגביר הנזכר הי"ו...

תשובה.... והרב בכורי יעקב ז"ל ס"ק כ"ד כתב וז"ל, כתב הכלבו דהראב"ד היה נוהג לקנות אתרוג משלו, והיה נותנו לכל הקהל במתנה על מנת להחזיר וכו', ונראה שם דהכי עדיף טפי משיקנו לכתחילה ממעות הקהל שיש בהן שאין יודעין להקנות עכ"ל... העולה מכל הנזכר לעיל לנידון השאלה שרוצים לקנות האתרוג מדמי הכנסות של בית הכנסת, לא אריך למעבד הכי (לא הגון לעשות כך), אלא ישארו במנהגם הקדום שהגביר הי"ו יקנה האתרוג מכיסו, ויזכה את הציבור שנותנו לכל אחד ואחד מתנה על מנת להחזיר, ודבר זה עדיף ונכון.

 

• הרבנות הצבאית מספקת ארבעת המינים לבתי הכנסת היחידתיים, האם החיילים יכולים לקיים בהם את המצווה ביום הראשון? באיזה אופן?

 

1. נטילת ארבעת המינים של חברו בלא רשותו

משנה סוכה פרק ג משנה א:

לולב הגזול... פסול.

 

הפוסקים דנו האם אדם יכול לצאת ידי חובה בארבעת המינים של חברו בלא שביקש את רשותו:

תרומת הדשן סימן ק:

שאלה: אחד רוצה לילך לדרך בחול המועד בסוכות, ובא בהשכמה לבית הכנסת לברך על הלולב, ולא מצא לולב ואתרוג של צבור, אבל לולבים ואתרוגים של חבריו מצא. יכול ליטלם ולברך עליהם או לאו? 

תשובה: יראה דשפיר דמי לברך על אחד של היחידים, כיון דקיימא לן בשאר ימים בר (חוץ) מיום ראשון יוצאים בשאולה אפילו לכתחילה... נראה דכהאי גוונא ניחא ליה לאיניש למיעבד מצוה בממוניה (נוח לו לאדם שתעשה מצווה בממון שלו)... ובנטילת אתרוג ולולב רק לברך ברכת הלולב ולנענע כהלכתה הדעת נוטה דליכא שום קפידא... ולא דמי להא דאמרינן... מצא ספרים לא ילמד בהן, ולא אמרינן ניחא ליה לאיניש. דשאני ספרים דמטשטשים ומתקלקלים כשלומדים בהם.

 

הרמ"א (אורח חיים סימן תרמט,ה) הביא את דברי תרומת הדשן הנ"ל להלכה. המשנה ברורה העיר על דבריו:

משנה ברורה סימן תרמט ס"ק לד:

כתב הפרי מגדים שדוקא פעם אחת מותר ליטלו ולנענע בו כהלכה, אבל לכל ז' ימים אפשר דמקפיד ואסור... ועיין לעיל בסימן י"ד שכתב, דבכל גווני ראוי ליזהר כשבעליו עמו שישאלנו, שאין סומכין על החזקה במקום שיכולין לבררו בקל, וכל שכן אם יודע בו שהוא מקפיד, דאסור מדינא ליטול שלא מדעתו. ואפילו אין בעליו עמו, דוקא ליטול באותו מקום אבל להוציאו מביתו לבית הכנסת או איפכא אסור.

 

1. הלכה למעשה

כך נפסק להלכה בספרנו 'תורת המחנה':

א. בימי חול המועד ניתן לקיים את מצות הנטילה גם במינים ששאלם מחבירו, ואילו ביום הראשון אין יוצאים ידי חובה אלא במינים שלו.

ב. חייל שאין לו ביום הראשון סט של ארבעת המינים משלו, יכול לקיים את המצוה בסט של חברו, בתנאי שהחבר יתנם לו במתנה גמורה. 

ג. ניתן גם לתת את הסט ב'מתנה על מנת להחזיר', כך שיזכה בהם מחברו לצורך המצוה, ויחזירם לו בסוף השימוש. 

ד. ארבעת המינים המסופקים על ידי הרבנות הצבאית לבתי הכנסת היחידתיים יועדו מראש לזכייה על ידי כל משתמש. על כן ניתן לקיים בהם את המצוה ללא חשש, רק יש להגביהם מראש לשם קנייה, ואחר כך לברך עליהם. לאחר השימוש יש להחזירם לטובת הזוכה הבא.