69-70

אכילה בערב פסח

הקדמה:
ליל הסדר הינו לילה נעלה ונשגב מאוד, אשר מהווה נדבך חשוב בהמשכת האמונה והמסורת מדור לדור. בלילה זה מתקיימות כמה מצוות הקשורות באכילה. כהכנה לכך, חייבו חכמים להימנע מאכילה מבעוד יום, כך שיאכל את אכילת המצווה לתיאבון, ויכוון את אכילתו לשם שמים.

שאלה: שעתיים וחצי לפני ליל הסדר, אחד החיילים במחלקה הציע לחבירו פירות טעימים ועוגה (העשויה מקמח מצה), האם מותר לו לאכול מהם ובאיזו כמות?

זמן האיסור

המשנה במסכת פסחים דנה ממתי יש להימנע מאכילה בערב הפסח:
משנה פסחים פרק י משנה א:
ערב פסחים סמוך למנחה (-חצי שעה לפני זמן המנחה) לא יאכל אדם עד שתחשך.

הגמרא מסתפקת מהי כוונת המשנה באומרה 'סמוך למנחה':
תלמוד בבלי פסחים דף קז עמוד א:
איבעיא להו (הסתפקו בני הישיבה בשאלה: כשהמשנה אמרה 'סמוך למנחה' כוונתה)... סמוך למנחה גדולה (מחצות היום) תנן? ומשום פסח - דילמא אתי למימשך ואתי לאימנועי מלמיעבד פסחא (משום קרבן הפסח, שמא יימשך באכילה וימנע מהקרבתו)? או דילמא (שמא), סמוך למנחה קטנה (מתחילת שעה עשירית של היום) תנן? ומשום מצה, דילמא אתי למיכלה למצה (יבוא לאכול את המצה) אכילה גסה (-כשהוא איננו רעב, כי עדיין יהיה שבע מהאכילה בערב פסח)?

מהו הטעם שאסור לאכול בערב פסח 'סמוך למנחה', לפי כל אחד מן הצדדים בגמרא?

הגמרא לא פשטה את הספק, ולמעשה רוב הראשונים הכריעו להקל, שהאיסור מתחיל רק סמוך למנחה קטנה:
רא"ש פסחים פרק י סימן יט:
אסיקנא (העלנו למסקנה ש-) סמוך למנחה קטנה תנן... אבל קודם לכן מותר, והכל לפי מה שהוא אדם.

הסבר מהי כוונת הרא"ש באומרו "והכל לפי מה שהוא אדם"?

וכן פסק השולחן ערוך:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תעא סעיפים א-ב:
אסור לאכול פת (כגון מצה עשירה) משעה עשירית ולמעלה, כדי שיאכל מצה לתיאבון... וקודם שעה עשירית מותר לאכול מצה עשירה.

תחילת השעה העשירית (בשעות זמניות) בשנת ה'תש"פ היא בשעה - 15:50 (הזמן המוקדם ביותר).

אלו מאכלים אסורים

בגמרא מתבאר, שאיסור האכילה סמוך למנחה איננו כולל את כל המאכלים:
תלמוד בבלי פסחים דף קז עמוד ב:
אמר רבי אשי: אבל מטביל (אוכל) הוא במיני תרגימא (כפי שיבואר להלן). רב יצחק מטביל בירקי (אכל ירקות). תניא נמי הכי (וכן שנינו בברייתא): השמש מטביל (אוכל) בבני מעיין, ו(גם) נותנן לפני האורחים.

נחלקו הראשונים מהם 'מיני תרגימא' שמותר לאכול גם לאחר זמן המנחה:
רשב"ם על הגמרא המובאת לעיל:
תרגימא - פירות ובשר בלא לחם.
רא"ש פסחים פרק י סימן יט:
פירש רשב"ם: מיני תרגימא, כגון פירות ובשר. ולא נהירא (ולא נראה), דהא אמרינן (שהרי מובא) בתוספתא: מברכין על מיני תרגימא 'בורא מיני מזונות', ואמרינן התם (ומובא שם) דאין מברכין 'בורא מיני מזונות' אלא על חמשת המינים (של דגן) בלבד... אלמא (מוכח אם כן), דמיני תרגימא לאו פירות נינהו (הם אינם פירות).

מהם 'מיני תרגימא' המותרים באכילה אחר זמן המנחה, לפי כל אחת מהשיטות?

בשולחן ערוך נפסק (על פי לשון הרמב"ם):
שולחן ערוך אורח חיים סימן תעא סעיף א:
אבל אוכל מעט פירות או ירקות, אבל לא ימלא כריסו מהם.

מלשון השולחן ערוך עולה שאין לאכול אכילה מרובה גם מפירות וירקות, משעה עשירית. נסה להביא מקור לדבריו מדיוק לשון הגמרא.

והוסיף המשנה ברורה:
משנה ברורה על השולחן ערוך הנ"ל ס"ק ג:
והוא הדין בשר ודגים וביצים וכדומה, אבל מחמשת המינים שמבושל במי פירות - אסור, דסעיד (משום שמשביע).

וכן בכף החיים היקל בדין אכילת תבשיל העשוי משאר מיני קטניות:
כף החיים על השולחן ערוך הנ"ל ס"ק ח:
מיהו (אולם), בתבשיל של שאר מיני קטניות, אפשר שיש להקל, כיוון שאינו משביע כשל חמשת המינים.

לפי האמור לעיל, האם מותר לאכול אורז ותפוחי אדמה לאחר זמן המנחה?

אמנם בשו"ת אור לציון כתב:
שו"ת אור לציון חלק ג פרק יג אות ה:
יש להימנע מאכילת אורז ותפוחי אדמה מתחילת שעה עשירית, שהם דברים משביעים, ויאכלם לפני שעה זו.

עריכת ליל הסדר לפני צאת הכוכבים

לעיל הובאה המשנה, הקובעת שאין לאכול בערב פסח סמוך למנחה "עד שתחשך".
על דברי המשנה, הקשו התוספות:
תוספות פסחים דף צט עמוד ב ד"ה עד שתחשך:
עד שתחשך – מקשים, אמאי איצטריך (למה צריך לכתוב) 'עד שתחשך'? פשיטא! (הרי פשוט שאחר החשיכה מותר לאכול, ומדוע צריך לציין זאת?) ועוד, דבגמרא גבי שבתות וימים טובים לא קתני ליה (לגבי שבתות וימים טובים, לא נאמר שאיסור האכילה הוא 'עד שתחשך')?
ואומר רבי יצחק מקורבי"ל, דגבי מצה דווקא בעינן (צריך לכתוב) 'עד שתחשך', כדתניא (כמו ששנינו) בתוספתא: 'הפסח ומצה ומרור מצוותן משתחשך'. וטעמא (והטעם) משום דכתיב (שכתוב) 'ואכלו את הבשר בלילה הזה', ומצה ומרור איתקשו לפסח (הושוו בדיניהם לקורבן פסח), אבל סעודת שבת וימים טובים מצי אכיל להו (יכול לאכול אותם) מבעוד יום, כדאמר בפרק 'תפלת השחר': מתפלל אדם של שבת בערב שבת, ואומר קידוש היום מבעוד יום.

מדוע הדגישה המשנה שאיסור האכילה בערב פסח הוא "עד שתחשך"?
הסבר מדוע בערב פסח אסור לקדש ולאכול לפני הלילה, בשונה מבשבתות וימים טובים?

בתרומת הדשן הוסיף שאף את שאר מצוות ליל הסדר אין לעשות לפני החשיכה:
שו"ת תרומת הדשן חלק א סימן קלז:
שאלה: בערב פסח כשיוצאים מבית הכנסת בערבית עדיין יום הוא, שרי (האם מותר) לקדש על הכוס ולהתחיל הסדר מבעוד יום או לאו?
תשובה: יראה דלא שרי למיעבד הכין (שאסור לעשות כן) דהתוספות... כתבו בשם הר"י דאורלינש, דאין מצוות מצה ומרור אלא בלילה ממש, ואם כן אף על גב דקודם שיסיים ההגדה ויגיע לאכול מצה ומרור יהיה לילה ממש, מכל מקום, כוס של קידוש שהוא אחד מארבע כוסות, וגם אכילת שאר ירקות ויתר שינויי דעבדינא (שינויים שעושים) כדי שישאלו התינוקות, וכל שכן ההגדה עצמה, בעי נמי דליהוי (צריך גם שיהיו) בשעת שראוי לאכול מצה ומרור... אם כן, כולהו (כולם, דהיינו כל הדברים הנ"ל) צריכין שיהא לילה ממש.

לפי תרומת הדשן, מדוע אין לקדש ולומר את נוסח ההגדה קודם הלילה?

וכן פסק השולחן ערוך:
שולחן ערוך אורח חיים תעב סעיף א:
יהיה שלחנו ערוך מבעוד יום, כדי לאכול מיד כשתחשך... אבל לא יאמר קידוש עד שתחשך.

והוסיף המשנה ברורה:
משנה ברורה על השולחן ערוך הנ"ל ס"ק ה:
עד שתחשך - רצה לומר עד צאת הכוכבים, ולא בין השמשות.
ילקוט יוסף מועדים הלכות סדר ליל פסח – קדש הלכה ב:
לכתחילה יש להתחיל את עריכת הסדר בליל פסח, דווקא אחר צאת הכוכבים, כדי שיקיים מצות ארבע כוסות בלילה וודאי. אולם בדיעבד, מי שהוסיף מחול על הקודש והקדים וקידש לפני צאת הכוכבים, יצא ידי חובתו. ומיהו בטיבול ירקות הראשון (כרפס), נכון להחמיר אף בדיעבד לחזור ולטבל קצת אחר שתחשך. וכל שכן שראוי להחמיר במצות מצה ומצות מגיד, שיהיו לאחר צאת הכוכבים, ובדיעבד יחזור בלי ברכה, ולא יברך שוב 'אשר גאלנו', דספק ברכות להקל.

הלכה למעשה

א. החל משעה עשירית בערב פסח (השנה בשעה 15:50) חל איסור לאכול מאכל העשוי מחמשת מיני דגן.
ב. אכילת שאר מאכלים כגון פירות וירקות מותרת עד כניסת החג, אלא שיש למעט באכילתם.
ג. חיילים העוסקים בפעילות מבצעית והאכילה תסייע למוכנותם, רשאים להקל בכך ולאכול שאר מאכלים בשיעור שביעה, ובדלית ברירה אף מצות.
ד. לכתחילה אין להתחיל את ליל הסדר לפני צאת הכוכבים, בשעת הדחק ניתן לקדש אחר פלג המנחה ולאכול מעט, ומכל מקום את הסדר עצמו לא יתחיל אלא לאחר צאת הכוכבים.

 

אכילה ושתייה לאחר הסדר

שאלה: האם מותר לחייל שיוצא לשמירה אחר הסדר (בליל פסח) לשתות קפה? האם חיילים שיוצאים לסיור קודם עלות השחר של חג הפסח, מותרים לאכול או לשתות כשקמו משנתם?

מקור הדין

המשנה במסכת פסחים עוסקת באיסור אכילה לאחר אכילת קרבן הפסח:
משנה פסחים פרק י משנה ח:
ואין מפטירין אחר הפסח אפיקומן.

פירוש הרשב"ם פסחים דף קיט עמוד ב:
מפטירין - לשון הנפטר מחבירו. כלומר כשנפטרין מן הסעודה, אין מסיימין אותה באפיקומן, ובגמרא מפרש.

תלמוד בבלי פסחים דף קיט עמוד ב:
מאי (מה הוא) אפיקומן?... ורב חנינא בר שילא ורבי יוחנן אמרו: כגון תמרים קליות ואגוזים. תניא כוותיה דרבי יוחנן (ברייתא המסייעת לדבריו): אין מפטירין אחר הפסח, כגון תמרים קליות ואגוזים.

המפרשים מסבירים מדוע הקינוח שבסוף הסעודה נקרא 'אפיקומן':
רבי עובדיה מברטנורא פסחים פרק י משנה ח:
אפיקומן – (נוטריקון של:) 'אפיקו' (הוציאו) 'מיני' מתיקה.

תוספות רבי עקיבא איגר פסחים פרק י משנה ח:
הוא לשון יון... מה שאוכלים אחר הסעודה נקרא 'אפיקומן'.

כיום, שלצערנו אין אנו יכולים להקריב את קרבן הפסח, תיקנו חכמים לאכול מצה נוספת בסיום סעודת ליל הסדר, כזכר לפסח, (מצה זו מכונה 'אפיקומן', כיוון שנאכלת בסוף הסעודה), ומלמדת הגמרא שאין לאכול אחריה שום מאכל:
המשך הגמרא בפסחים הנ"ל:
אמר רב יהודה אמר שמואל: אין מפטירין אחר מצה אפיקומן. תנן (קשה על דבריו מדברי המשנה): 'אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן', (ומשמע ש-) אחר הפסח הוא דלא (שאסור לאכול), אבל לאחר מצה - מפטירין (מותר לאכול! ושלא כדברי רב יהודה בשם שמואל)! לא מיבעיא קאמר (-מתרצת הגמרא, שדברי המשנה נאמרו בלשון 'אין צריך לומר'): לא מיבעיא, (אין צריך לומר שאסור לאכול שום דבר) אחר מצה, דלא נפיש טעמייהו (שאין לה טעם מרובה, ועל כן הוא עובר בקלות), אבל לאחר (בשר קרבן) הפסח, דנפיש טעמיה ולא מצי עבוריה (שטעמו מרובה ולא עובר בקלות) - לית לן בה (הייתי חושב שמותר לאכול דברים אחרים אחריו) - קמשמע לן (באה המשנה ומלמדת שגם לאחר אכילת בשר קרבן הפסח אסור לאכול, ובודאי שגם אחר המצה אין לאכול).

וכן נפסק להלכה:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תעח סעיף א:
אחר 'אפיקומן' אין לאכול שום דבר.

משנה ברורה סימן תעח ס"ק א:
אין לאכול - כדי שלא יעבור מפיו טעם מצה של אפיקומן שהוא מצוה, על ידי טעם אותו מאכל. ובדיעבד אם אכל אחריו שום דבר, יחזור ויאכל כזית מצה שמורה לשם אפיקומן.

באחרונים מבואר שחוזר לאכול אפיקומן פעם נוספת, רק אם עדיין לא בירך ברכת המזון:
פניני הלכה פסח פרק לז הערה 34:
ואם כבר בירך ברכת המזון, אינו צריך לחזור ליטול ידיים ולאכול 'אפיקומן'.

דין שתייה לאחר אכילת המצה

ברי"ף מבואר שאף שתייה נאסרה אחר אכילת ה'אפיקומן':
רי"ף מסכת פסחים דף כז עמוד א:
והכין נהוג עלמא (וכן נוהגים)... דבתר דאכלין כל מגדני ומיני דפירי (שאחר שאוכלים את כל הסעודה כולל קינוח), אכלין בסוף כזית מצה דמינטרא (שמורה), ולא טעמין לבתר הכין כלום (ולא טועמים אחריה כלום), בר מכסא דברכת המזון וכסא דהלילא (מלבד כוס ברכת המזון וכוס רביעית שאחר ההלל). ומאן דצחי (ומי שצמא) - לית ליה רשותא למישתי אלא מיא, אבל חמרא לא (אין לו רשות לשתות אלא מים, אבל יין לא).

מה מותר ומה אסור לשתות לאחר הסדר, לדברי הרי"ף?
חווה דעתך, מדוע ישנו הבדל בין מים ליין?

לעומת זאת, ראשונים אחרים נקטו שאין בכך איסור מעיקר הדין, אך בכל זאת נהגו שלא לשתות אחר הסדר (וטעם הדבר יבואר בסמוך):

להלכה, נפסק בשולחן ערוך:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תפא סעיף א:
אחר ארבע כוסות אינו רשאי לשתות יין, אלא מים.
הגה: וכל המשקין דינן כיין.

וביאר המשנה ברורה את טעם הדין:
משנה ברורה סימן תפא ס"ק א:
אינו רשאי וכו' - הרבה טעמים יש בזה בפוסקים: יש שכתבו משום שמצוה לספר ביציאת מצרים ובנפלאותיו של הקדוש ברוך הוא אפילו כל הלילה כל זמן שלא חטפתו שינה, וכדלקמיה, ולהכי (ולכך) לא ישתה - שלא ישתכר ויתבטל ממצוה זו. ולפי סברא זו, דוקא יין או שאר משקה המשכר.
ויש שכתבו דלא יהא נראה כמוסיף על הכוסות שנראה כמתחיל בסעודה אחרת, ולפי זה כל חמר מדינה אסור אף שאינו משכר.
ויש שכתבו משום שלא יתבטל טעם מצה מפיו על ידי שתייתו, וכמו שאסרו לאכול אחר הסדר מטעם זה. ולפי טעם זה כל משקה אפילו אינו חמר מדינה ואינו משכר אסור.

באר את שלושת הטעמים שהובאו בפוסקים.
מהי ההשלכה ההלכתית היוצאת מכל אחד מן הטעמים?

בהמשך דבריו כתב המשנה ברורה:
המשך דברי המשנה ברורה הנ"ל:
ומסתימת דברי המחבר ורמ"א משמע שדעתם להחמיר ככל הני טעמי (הטעמים הללו), ומכל מקום כתבו האחרונים ד'אינגבער וואסער' (שמי זנגביל), והוא הדין 'טייא' (תה), או 'עפיל טראנק' (משקה תפוחים), ויש שכתבו גם 'לאקריץ' (משקה מצמח הנקרא 'שוש') - מותר, דזה אינו מבטל טעם מצה, וכמיא בעלמא (וכסתם מים) הוא... והנה, אף דלכתחלה נכון להחמיר בכל דבר שמבטל טעם מצה, מכל מקום, במקום צורך גדול יש לסמוך על סברא הראשונה להתיר לו לשתות שאר משקין שאין משכרין.

כפי איזה טעם מהטעמים הנ"ל, פסק המשנה ברורה?
מדוע בכל זאת התיר המשנה ברורה לשתות תה לאחר הסדר?
אלו משקאות התיר המשנה ברורה לשתות רק במקום צורך גדול?

לעומת זאת, יש מהאחרונים שהתירו לכתחילה לשתות כל משקה שאינו משכר:
באר היטב סימן תפא ס"ק א:
והחק יעקב העלה דמותר לשתות כל המשקין שאינם משכרים, וכן פסק בנחלת צבי ובעל פרי חדש, עיין שם. ולפיכך הדבר ברור להתיר לשתות הקאוו''י (הקפה) או ט''ע (תה) וכיוצא. וכנסת הגדולה בספרו 'פסח מעובין' כתב דלא רצה לנהוג היתר בשתיית הקא''ווי.

חווה דעתך, האם ישנו טעם מיוחד להחמיר יותר בשתיית קפה לעומת שתיית תה?

חזון עובדיה הלכות סדר ליל פסח עמוד קיב-קיד:
אסור לאכול שום דבר אחר האפיקומן... ומכל מקום מותר לשתות מים ושאר משקים שאינם משכרים, וכן קפה או תה (ואפילו עם סוכר), אחר האפיקומן... אבל אסור לשתות יין או שאר משקים המשכרים אחר האפיקומן (חוץ מכוס שלישי ורביעי שאחר ברכת המזון, שהם מתקנת חכמים).

סוף זמן האיסור

יש לציין, שבפשטות איסור האכילה והשתייה לאחר הסדר, תקף עד עלות השחר. אלא שכתבו כמה מן הפוסקים שהאיסור חל רק עד שתחטפנו שינה, ועל כן אם ישן והתעורר קודם עלות השחר, מותר בשתייה:
חק יעקב סימן תפא ס"ק א:
אכן בטור כתב דעיקר הטעם כדי שלא ישתכר, לפי שחייב האדם לעסוק כל הלילה בהלכות פסח ויציאת מצרים עד שתחטפנו שינה, ולא משום מבטל טעם מצה. ודבריו עיקר, וכן מוכח בש"ס... ולפי טעם זה, היה מותר לשתות אחר שחטפתו שינה כבר. וכן מותר לשתות כל המשקין שאינם משכרין, וכן עיקר... וקצת האחרונים מחמירין בדבר.

לפי זה, האם חיילים שישנו לאחר הסדר וקמו לסיור, יש להם צד של היתר לאכול מעט?

אמנם יש מן הפוסקים שאסרו אכילה גם לאחר ששישן:
שו"ת התעוררות תשובה רעא:
הרי מפורש במוצא מקור הלכה זו שהחיוב (לספר ביציאת מצרים וכו') הוא כל הלילה, ומוכח שעד שתחטפנו שינה הוא רק שמשום אונס שינה לא יוכל לספר עוד. לפי זה אי אתער (אם התעורר) משנתו ועודנו לילה, אסור לשתות משקה המשכר, (וזה דלא כחק יעקב סימן תפא ס"ק א), וחייב לספר כל הלילה.

מהי סברת ה'התעוררות תשובה' לאסור את האכילה גם לאחר שישן?

בשו"ת אבני נזר חידש וכתב היתר לאכילה לאחר חצות הלילה:
שו"ת אבני נזר אורח חיים סימן שפא אות ה:
על כן נראה לדינא (להלכה), למאן דאמר (למי שסובר, והיינו רבי אלעזר בן עזריה, ש-) אין הפסח נאכל (אלא) עד חצות, והוא הדין מצה - דלאחר חצות מותר לאכול. ובלאו הכי נראה כן דודאי אין חיוב שישאר טעם פסח ומצה בפיו (אלא) רק בזמן המצוה... ואחר חצות מותר לאכול דברים אחרים.

באר את חידוש האבני נזר ואת סברתו.

אמנם, פוסקים רבים נקטו שחובת אכילת המצה היא כל הלילה, ולשיטתם אסור לאכול ולשתות לאחר אכילת האפיקומן כל הלילה.
אף על פי כן, במקום דוחק סמכו על שיטת האבני נזר:
נשמת אברהם סימן תפא ס"ק א:
לפי האמור, מה יעשה מטפל בחולה... האם יש להתיר לו שוב לאכול תוך כדי עבודתו במשך הלילה מחצות ואילך... ואמר לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א (זצ"ל), שמכיוון שהוא עובד כל הלילה ויהיה קשה לו ללא אכילה במשך כל המשמרת, נקרא זה 'בדעיבד' ויהיה מותר לו לאכול אחרי חצות לילה. והסכים אתו הגרש"ז אויערבאך זצ"ל.

הלכה למעשה
כך נפסק להלכה בספרנו 'תורת המחנה':
אסור לאכול או לשתות משעת סיום הסדר עד עלות השחר, למעט שתיית מים או משקאות שטעמם קלוש, ובמקום צורך אף שאר משקאות שאינם משכרים (כקפה 'חזק' וכדומה). כמו כן מי שישן לאחר הסדר רשאי להקל במקום צורך ולאכול כשניעור משנתו (אף קודם עלות השחר).
אולם אין להסתמך על הדעה המקילה באכילה ושתייה לאחר חצות הלילה (כשסיימו את אכילת האפיקומן קודם חצות), אלא כשהדבר מועיל לצרכים מבצעיים.

'והגית בו'
דפי מקורות בהלכה צבאית ללימוד עצמי לחיילי צה"ל
יוצא לאור ע"י הרבנות הצבאית הראשית - ענף ההלכה - בית המדרש להלכה צבאית
מערכת: סא"ל הרב שהם עורקבי רע"ן הלכה, רס"ן הרב דב ברקוביץ רמ"ד הלכה,
סרן הרב דודי גרינפלד מפקד בית המדרש, אע"צ הרב חנניה שפרן
כתיבה ועריכה: טור' ר' יהודה בן חיים
הקו הפתוח: 052-9414414. נשמח לשאלות ולתגובות: bmlhalacha@gmail.com

 

אכילת מצה בערב פסח

הקדמה:
עם ישראל מקיים את המצוות מתוך שמחה ואהבה, ומתוך רגש של התעוררות מחודשת. משום כך, אנו נמנעים מאכילת המצה בזמן הסמוך לליל הסדר, כך שנאכלנה בשמחה ובהתרגשות בזמן מצוותה, וכן בשביל להבליט שאכילתה נעשית דווקא לשם מצווה.

שאלה: ממתי אסור לאכול מצה? כיצד ינהגו חיילים בבסיסי צה"ל שנקיים מחמץ מספר ימים קודם פסח?

מקור הדין
תלמוד ירושלמי פסחים פרק י הלכה א:
אמר רבי לוי: האוכל מצה בערב הפסח, כבא על ארוסתו בבית חמיו, והבא על ארוסתו בבית חמיו לוקה (חייב מלקות).

והסביר הלבוש:
לבוש אורח חיים סימן תעא סעיף ב
האוכל מצה בערב פסח כבועל ארוסתו בבית חמיו, כלומר דכמו שהבועל ארוסתו בעודה בבית חמיו לוקה עליה מכת מרדות מדרבנן על שמראה גודל תאותו, ושהוא להוט ושטוף בזימה, ולא יוכל להתאפק עד שמכניסה לחופה שמברכין עליה ז' ברכות, כן הוא האוכל מצה בערב פסח מראה תאותו ורעבתנותו, שאינו יכול להתאפק להמתין עד הלילה שיברך ז' ברכות קודם שיאכל המצה, כגון ברכות יין, קידוש, (נר) זמן, נטילת ידים, בורא פרי האדמה דירקות, וברכת המוציא, וברכת על אכילת מצה, לכן לוקין אותו עליו גם כן מכת מרדות מדרבנן אם אוכל ביום קודם ברכו כל הברכות הללו.

ב. שעת האיסור

נחלקו הראשונים מאיזו שעה מתחיל איסור אכילת מצה בערב הפסח:
רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ו הלכה יב:
אסרו חכמים לאכול מצה בערב הפסח כדי שיהיה הכר לאכילתה בערב, ומי שאכל מצה בערב הפסח מכין אותו מכת מרדות עד שתצא נפשו.

לעומת זאת, בעל המאור כתב שאין איסור לאכול מצה אלא מזמן שאסור לאכול חמץ מן התורה:
המאור הקטן פסחים דף טו עמוד ב מדפי הרי"ף:
האוכל מצה בערב הפסח, כבועל ארוסתו בבית חמיו. הני מילי (והיינו) משש שעות ולמעלה, אבל עד שש שעות מותר.

נסה לבאר מהו יסוד המחלוקת בין הרמב"ם לבעל המאור?

הרמ"א פסק כשיטת הרמב"ם:
רמ"א אורח חיים סימן תעא סעיף ב:
אבל מצה שיוצאין בה בלילה, אסורים לאכול כל יום ארבעה עשר.

נחלקו האחרונים האם מותר לאכול מצה בליל ארבעה עשר:
חוק יעקב אורח חיים סימן תעא ס"ק ז:
אבל בליל ארבעה עשר מותר.
בן איש חי שנה ראשונה פרשת צו אות כו:
אסור לאכול מצה בערב פסח, וגם בלילה של ערב פסח אין לאכול.

המשנה ברורה סבר כדעת החוק יעקב שהאיסור חל מעלות השחר של יום ארבעה עשר בניסן, והביא מנהג נוסף:
משנה ברורה סימן תעא ס"ק יב:
היינו מעמוד השחר, ויש נוהגים שלא לאכול מצה מראש חודש.

אולם, במקום דוחק, הורה הגר"ד ליאור להתיר אכילת מצה בשעות הבוקר של יום יד בניסן:
שו"ת דבר חברון חלק א סימן תקיא:
במחנה צבאי שבלתי אפשרי לשמור על כשרותו לפני פסח אם יאפשרו לחיילים לאכול חמץ ביום זה (י"ד ניסן – ערב פסח) ניתן לסמוך על שיטת בעל המאור הסובר שגזירה זו חלה רק ביום י"ד מחצות היום ואילך אך לא בבוקרו של יום.

ג. מצה עשירה
משנה פסחים פרק י משנה א:
ערבי פסחים סמוך למנחה (משעה עשירית של היום), לא יאכל אדם עד שתחשך.
תוספות פסחים דף צט עמוד ב ד"ה לא יאכל:
ואם תאמר, ומה לא יאכל? אי (אם הכוונה שלא לאכול) מצה, אפילו קודם נמי (גם) אסור! כדאמרינן (כמו שכתוב) בירושלמי: 'כל האוכל מצה בערב הפסח, כאילו בועל ארוסתו בבית חמיו'. ואי במיני תרגימא (ואם הכוונה למיני תרגימא, פירות וכדומה), הא אמר בגמרא 'אבל מטבל הוא במיני תרגימא'!
ויש לומר דאיירי (שמדובר) במצה עשירה (היינו, במצה שנילושה במי פירות כגון יין ושמן, ואין יוצאים בה ידי חובת אכילת מצה, כיוון שאינה נקראת 'לחם עוני'). דלא אסר בירושלמי אלא במצה הראויה לצאת בה חובתו ואוכלה קודם זמנה, אבל מצה עשירה שריא (מותרת), וכן היה נוהג רבינו תם.

מדוע מצה עשירה מותרת באכילה בערב פסח (עד שעה עשירית)?
נסה לסכם (היעזר גם בדף 'והגית' הקודם): מה אסור לאכול כלל בערב הפסח, מה מותר רק חלק מהיום, ומה מותר כל היום?

ד. מצה מבושלת ועוגה מקמח מצה

בנוגע למצה מבושלת, כתב המשנה ברורה:

המשנה ברורה כתב:
משנה ברורה סימן תעא ס"ק כ:
אבל אם בשלה (את המצה), וכמו שנוהגין במדינותינו לעשות כדורים ממצה שקורין 'קניידלעך', או מצה מבושלת בכלי ראשון - מותר לאוכלה קודם שעה עשירית, דזה בודאי לא מיקרי מצה (שזה בוודאי לא נקרא מצה, כיוון שלא יוצאים בה ידי אכילת מצה).

והוסיף בשער הציון:
שער הציון על המשנה ברורה הנ"ל ס"ק י"ט:
ואפילו אינן פרורין, רק (אלא) יש בהם כזית (שבישל חתיכות גדולות) שמברכין עליו 'המוציא' - מכל מקום לענין מצה אינו יוצא בה, משום דבעינן טעם מצה (משום שצריך להרגיש טעם מצה, ולמצה מבושלת אין טעם מצה).

לעומת זאת, דעת כף החיים:
כף החיים סימן תעא ס"ק לה:
והא דמותר לאכול מצה מבושלת בערב הפסח, משמע לכאורה שהוא דווקא אם אין בכל פירור כזית, אבל אם יש בו כזית, אסור, כיוון דדינו כפת... ועל כן יש לפררם פחות מכזית לכל אחד (כל חתיכה).

לפי כל אחת משתי השיטות, האם מותר לאכול בערב הפסח מצה שלמה מבושלת?

לגבי עוגות מקמח מצה (העשוי ממצה אפויה שנטחנה לקמח), כתב הרמ"א:
הגה אורח חיים סימן תעא סעיף ב:
מצה שנאפתה כתקנה ואחר כך נתפררה ונילושה ביין ושמן, אינה נקראת מצה עשירה, ואסור לאכלה בערב פסח.
שו"ת שבט הלוי חלק ח סימן קיז:
שאלה: האם מותר לאכול עוגות הנאפות עם קמח מצה בערב פסח...?
תשובה: היות ואם קובעים סעודה מברכים ברכת המזון, יראה להחמיר, דלא דמי (לפי שאינו דומה) לקניידלך שנקראים מעשה תבשיל.

ובילקוט יוסף הוסיף:
ילקוט יוסף אורח חיים סימן תעא סעיף ג:
אבל אם רוב התערובת היא מדברים אחרים ומיעוט מקמח מצה, בטל ברוב, ומותר לאכול תערובת זו בערב פסח.

מהו טעמם של האוסרים לאכול עוגה מקמח מצה בערב הפסח?

לעומת זאת, כתב הגרש"ז אויערבך:
הליכות שלמה חלק א פרק ח הלכה ה:
עוגה האפויה מקמח מצה שנילוש בשמן ודבש, ובזמן הלישה נאבד ממנו תוריתא דנהמא (תואר לחם), יש מקום לומר שמותר לאוכלה בערב פסח.
הערות להליכות שלמה:
וצריך לומר דדעת רבנו, דמה שכתב הרמ"א בסימן תע"א סעיף ב' דאסור לאכול בערב פסח מצה שנתפוררה ונילושה במי פירות, היינו דוקא שלא נאבדה ממנה צורת פת בשעת הלישה, אבל אם נאבדה צורת פת בשעת הלישה דאז מותר לאוכלה בכי האי גוונא וכמו שכתב שם שער הציון, יש לומר דמותר לאוכלה אף בשאפאה אחר כך, דתו הווי ליה (שכן כעת נחשב) כמצה עשירה.

אכילת מצה שלא נאפתה לשם מצה

דעת התשב"ץ שאסור לאכול בערב פסח גם מצה שאין יוצאים בה ידי חובת מצוות אכילת מצה:

שו"ת תשב"ץ חלק ג סימן רס:
ומצה זו הנאסרת לאו דווקא מצה המשומרת (מצה שמורה) אלא כל מצה אסור (אפילו אינה שמורה, אף על פי שבליל הסדר צריך לאכול דווקא מצה שמורה), אלא אם כן היא מצה עשירה, כגון שלש אותה בשמן ודבש בלא מים.

וכן כתב המהרש"א, וביאר את טעם הדבר:
מהרש"א על התוספות הנ"ל:
והוא הדין דמצי לאוקמא (שיכול להעמיד) בבציקות של גוים (דהיינו מצה שנילושה ונאפית על ידי גוי בפני ישראל, שאין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח, כיון שלא נעשית לשם מצוה) דאינו יוצא בה ידי חובה כמו שכתבו התוספות לקמן... ויש לחלק דמצה עשירה לאו (אין לה) טעם מצת מצוה היא ושרי (ומותרת), מה שאין כן בצקות של נוכרים דטעם מצה היא.

לעומת זאת, דעת המאירי שמותר לאכול בערב פסח מצה שאינה 'שמורה':
בית הבחירה מסכת פסחים דף צט עמוד ב
שלא אמרו כבא על ארוסתו אלא במצה הראויה לצאת בה ידי חובתו הא מצה עשירה או בצקות של עכו"ם או של אורז ודוחן לא.

וכן דייק המנחת יצחק מדברי הרמב"ם:
שו"ת מנחת יצחק חלק ח סימן לז:
וכן מוכח (לאסור) מדברי הרמב"ם שכתב וזה לשונו 'אסרו חכמים לאכול מצה בערב הפסח כדי שיהיה היכר לאכילתה בערב ומי שאכל מצה בערב הפסח מכין אותו מכות מרדות עד שתצא נפשו' עד כאן לשונו, הרי דייק וכתב כדי שיהיה היכר לאכילתה, שמע מנה שבהיכר תלוי מילתא, והיכא דאין היכר (כאשר אין היכר) אפילו אין יוצאין בו ידי חובה, אסור בערב פסח...

אולם למעשה נקט שאין להתיר זאת:
שו"ת מנחת יצחק שם:
והנה מדדייקו (מכך שכתבו התוספות ש-)רק דמצה עשירה מותר לאכול, וכן הביאו (התוספות) בשם ר"ת, בערב הפסח שחל להיות בשבת, דהיה (שהיה) עושה סעודה שלישית במצה עשירה, וכן כתב בשולחן ערוך, והרמ"א כתב דבמדינות אלו שאין נוהגין לאכול מצה עשירה יקיים סעודה שלישית במיני פירות או בשר ודגים, ולא כתבו שיכולין לאכול מצה שנאפה בשמירה מחימוץ ... על כורחך דסבירא להו דאף מצה כזו אסור בערב פסח... וכן עמא דבר מדור דורות (וכן המנהג הרווח מדורי דורות) שלא לאכול שום מצה בערב פסח כל היום, באין (בלי) חילוק אם נאפה לשמה או שלא לשמה... ומעולם לא נשמע מי שיהין (יסכים) לעשות אחרת, מאן חשיב (ומיהו שיוכל) להתיר מה דנתפשט איסורו בכל העולם חס ושלום.

אולם במקום דוחק, הורו כמה פוסקים להקל בדבר:

שו"ת אור לציון חלק ג פרק יג תשובה ד:
שאלה: האם מותר לאכול בערב פסח מצה שנעשתה שלא לשמה?
תשובה: אף שמצה זו אין יוצאין בה ידי חובה בפסח, אין לאכלה בערב פסח. ובמקום דוחק גדול, וכגון במקומות גדולים כמו מחנות צבא, שקשה בלא זה, אולי יהיה אפשר לצדד ולהקל באכילת מצה כזו בערב פסח, ומכל מקום בלא זה אין להקל בכך.

ה. הלכה למעשה

א. אסור לאכול מצה בערב הפסח מעלות השחר, למעט מצה עשירה או מצות מבושלות או מטוגנות כך שהשתנה טעמן.
ב. בדוחק גדול ניתן לאכול מצה שלא נאפית לשם מצה וזאת דווקא עד זמן שעת איסור אכילת חמץ.
ג. חייל העוסק בפעילות מבצעית, שאין בידו מזון משביע מלבד מצות, והרעב פוגע במוכנותו, רשאי להקל ולאכול מצה בערב הפסח.
ד. מנהג האשכנזים לברך המוציא על המצות כל השנה, ומנהג הספרדים לברך עליה המוציא רק בפסח, ואילו בשאר השנה מנהגם לברך עליה מזונות. אף על פי כן, רבים מספרדים נמנעים מלאכול מצה שלא בשעת הסעודה, כדי שלא להיכנס למחלוקת זו.
ה. בשבת הצמודה לפסח (בין לפני הפסח ובין לאחר הפסח) וכן בימים שאחר 'מבצע פסח', גם למנהג הספרדים יש לברך עליה המוציא.

 

המסופק כמה מונים היום לעומר

הקדמה:
נאמר בתורה הקדושה (ספר ויקרא פרק כ"ג פסוקים ט"ו-ט"ז): "וּסְפַרְתֶּ֤ם לָכֶם֙ מִמָּחֳרַ֣ת הַשַּׁבָּ֔ת מִיּוֹם֙ הֲבִ֣יאֲכֶ֔ם אֶת־עֹמֶ֖ר הַתְּנוּפָ֑ה שֶׁ֥בַע שַׁבָּת֖וֹת תְּמִימֹ֥ת תִּהְיֶֽינָה. עַ֣ד מִֽמָּחֳרַ֤ת הַשַּׁבָּת֙ הַשְּׁבִיעִ֔ת תִּסְפְּר֖וּ חֲמִשִּׁ֣ים י֑וֹם וְהִקְרַבְתֶּ֛ם מִנְחָ֥ה חֲדָשָׁ֖ה לַה'". בפסוקים אלו מצווה התורה לספור ארבעים ותשעה ימים ממוצאי יום טוב הראשון של פסח ועד חג השבועות. ספר החינוך (מצווה שו) כתב בטעם מצוה זו: "להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף לליבנו" – יום מתן תורה.

שאלה: בסופו של יום ארוך ומתיש, אחר תפילת ערבית, התכונן אחד החיילים לספור 'ספירת העומר', אך לפתע הוא שם לב שאיננו זוכר כמה ימים מונים היום. האם מותר לו לברך על הספירה, תוך כוונה שלאחר הברכה ישמע מחבירו כמה מונים היום? מה יעשה כשאין באפשרותו לברר כמה ימים היום לעומר?

שמיעת יום הספירה מחברו אחר הברכה

הגמרא במסכת ברכות דנה האם הכרחי לדעת קודם הברכה על מה מברך:
תלמוד בבלי ברכות דף יב עמוד א:
היכא דקא נקיט כסא דשכרא בידיה (במקרה שלקח כוס של של שכר בידו) וקסבר דחמרא הוא (וטעה וסבר שיין הוא), פתח ובריך אדעתא דחמרא (פתח בברכה על דעת שזהו יין, וברכתו 'בורא פרי הגפן'), וסיים בדשכרא (ולבסוף שם לב שבכוס יש שכר, וסיים 'שהכל נהיה בדברו'), מאי (האם יצא ידי חובתו)? בתר עיקר ברכה אזלינן (האם אנו הולכים אחר כוונתו בתחילת הברכה, ודינו כמי שברך 'שהכל'), או בתר חתימה אזלינן (או אחר סיום הברכה, שאמר לבסוף 'בורא פרי הגפן')?...

הסבר, מהם צדדי הספק של הגמרא?

הגמרא לא פשטה את הספק.
לאור זאת כתבו האחרונים שלכתחילה צריך לדעת בשעת הברכה על ספירת העומר, איזה יום מונים היום (ט"ז או"ח סימן תפ"ט, ס"ק ח). משום כך, מי שנמצא בבית הכנסת ואינו יודע איזה יום מונים היום, ימתין לשמוע כיצד סופרים הקהל, ולאחר מכן יברך ויספור.

עם זאת, כתבו הראשונים:
מרדכי מסכת מגילה רמז תתג:
ועוד כתב ראבי"ה, שאם אינו יודע חשבון הימים, ודעתו לברך ולסיים כמו שישמע מן הקהל או מחביריו, ואדעתא דהכי (ועל דעת כך) פתח (לברך), ושהה בסיום עד שישמע הימנו, וכן סיים גם הוא אחריהם - דכהאי גוונא נפיק (שבאופן זה יוצא ידי חובתו), דפתיחה וסיום איכא (כיוון שכוונתו בשעת הברכה הייתה כהוגן – על דעת מה שישמע לאחר מכן מחברו).

איזה חידוש מתבאר מדברי הראבי"ה? הסבר במה שונה מקרה זה, מהמקרה המובא בגמרא בברכות, לגביו נותרה הגמרא בספק?

וכן נפסק בשולחן ערוך:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תפט סעיף ה:
אם אינו יודע החשבון (כמה ימים לעומר), ופתח אדעתא (התחיל לברך על דעת) דלסיים כמו שישמע מחבירו, ושתק עד ששמע מחבירו וסיים כמוהו - יצא.

ספירת שני ימים מספק

לעיל דנו במי שאינו זוכר את מניין ימי העומר, אך יוכל לברר זאת לאחר שיברך. כמה אחרונים דנו, כיצד יש לנהוג כאשר אין באפשרותו כלל לברר מהו המניין היום:
שו"ת יביע אומר חלק ח אורח חיים סימן מה:
שאלה: מי שנמצא במדבר או בעיר שאין שם יישוב יהודי, ובימי העומר בא לידי ספק אם הלילה ארבעה או חמשה ימים לעומר, האם יוכל לספור מספק את שני הימים, ויאמר: 'היום ארבעה ימים לעומר', ויחזור ויאמר: 'היום חמשה ימים לעומר', ולמחרת לאחר שיתברר לו המספר המדוייק יספור בברכה? (ולהלן תובא תשובתו).

בשו"ת דבר אברהם, נטה לומר שלא ניתן לקיים את המצוה באופן זה, כיוון שאין די לומר את נוסח הספירה, אלא שידע בעצמו מהו המניין:
שו"ת דבר אברהם חלק א סימן לד:
הנה בפשוטו נראה, שאין ענין הספירה שיוציא מלות המספר מפיו, אלא עניינה שידע ויוחלט אצלו מדעת ומהחלט המנין שהוא סופר, ובלאו הכי (ובלא כך) לא מיקרי (נקרא) ספירה כלל, אלא קריאת מלות הספירה הוא דהויא, ולא ספירה עצמה.

אולם הוא דחה הגדרה זו מדברי הרז"ה (רבינו זרחיה הלוי, 'בעל המאור'):
המאור הקטן מסכת פסחים דף כח עמוד א:
מה טעם אין אנו (בני חוץ לארץ) סופרין (כל יום) שתי ספירות מספק כמו שאנו עושין שני ימים טובים מספק (בחוץ לארץ נוהגים שני ימים של שבועות, מספק שמא היום הראשון איננו ו' בסיון, וכן בכל המועדים)?... (וענה:) אם באנו לספור שתי ספירות מספק, נמצאת ספירה שניה מושכת עד יום טוב ראשון של עצרת (בחג השבועות עצמו יספרו ספירת העומר מספק), ואתי לזלזולי (ויבואו לזלזל) ביום טוב (הראשון של שבועות, שהוא) דאורייתא (בכך שסופרים בו ספירת העומר, ומראים שאולי רק מחר יחול חג השבועות), הילכך אין לנו אלא מה שנהגו.

הסבר מהי שאלתו של הרז"ה ומהי תשובתו?

למד מכך הדבר אברהם:
שו"ת דבר אברהם חלק א סימן לד:
אחרי שהרז"ה תירץ לקושייתו – 'מה טעם אין אנו סופרין שתי ספירות?' (כפי שהובא לעיל)... נראה לכאורה, דלית ליה (שאינו סובר) כסברתנו הנ"ל (שאין לספור שני ימים מספק). דאם לא כן, עדיפא הוה ליה למימר, (שאם לא כן, היה יכול לתרץ תירוץ טוב יותר:) דאי אפשר לספור שתי ספירות מספק!... והלכך נראה, דבנידון דידן (שלנו) נמי (גם) אפשר לספור שתי ספירות מספק. ולפי שספירה בזמן הזה דרבנן, אולי נכון יותר שיספור שתי ספירות מספק בלא ברכה.

הסבר, כיצד הוכיח הדבר אברהם מדברי בעל המאור, שניתן לספור שני ימים מספק? נסה להסביר, מדוע ספירה כזו מועילה?
חווה דעתך, האם ניתן לדחות את הוכחת הדבר אברהם מבעל המאור?

מאידך, יש מן האחרונים שנקטו למעשה שלא ניתן לקיים את המצוה באופן זה:
שו"ת אבני נזר חלק יורה דעה סימן רמח אות ג:
...דכהאי גוונא (שכן באופן זה) לא נחשב ספירה כלל. ומהיינו טעמא (ומטעם זה) אין סופרין העומר שני פעמים משום ספיקא דיומא (משום ספק-היום), אלא (כיוון) דבכהאי גוונא (שבאופן זה) ספירה אחת מקלקלת חברתה.

דייק בלשונו של האבני נזר, מדוע לא ניתן לספור שני ימים מספק? האם טעמו זהה לדבריו הראשונים של הדבר אברהם?

למעשה, הורו כמה מפוסקי דורנו שהמסתפק כמה ימים היום לעומר, יספור את שני הימים מספק בלא ברכה, ולכשידע את המנין הנכון (בימים הבאים) – יספור בברכה:
שו"ת יביע אומר חלק ח אורח חיים סימן מה:
ומוכח מדברי הרז"ה והר"ן, שהסופר שתי ספירות מספק, יוצא גם כן ידי חובתו. כיון שממה נפשך ספר את הספירה הנכונה לאותו יום, וקמי שמיא גליא (ולפני הקב"ה גלוי איזה יום היום)...
[בהמשך דבריו כתב שכסופר באופן זה לא יברך, מחשש הפסק בין הברכה לספירה]. הילכך, כשנתברר לו למחר יום הספירה האמתית, יוכל לספור בברכה.

בשו"ת בצל החכמה כתב, שיש להורות כנ"ל, גם אם לא נכריע בבירור כדעת המקילים לספור שני ימים מספק:
שו"ת בצל החכמה חלק ה סימן ק אות ו:
דהוא ליה ספק ספיקא לחיובא (שהרי יש כאן שני ספיקות): ספק שגם ספירת שני ימים מספק חשיבא (נחשבת) ספירה כדעת הפוסקים דלעיל, ונמצא ספר כל הימים כהוגן ולא החסיר כלום. ואם תמצא לומר דזו אינה חשיבא ספירה, וכדעת הפוסקים לעיל, אכתי (עדיין) שמא ספירת כל יום הוי מצוה בפני עצמה (ואף אם לא ספר את אחד הימים, ממשיך לספור מכאן ואילך), ושפיר (וטוב) מברך על ספירת כל יום מעת שנודע לו בבירור באיזה יום מימי הספירה הוא עומד, כעין המבואר בשולחן ערוך (סימן תפט, סעיפים ז-ח).

הלכה למעשה
כך נפסק להלכה בספרנו 'תורת המחנה':
א. לכתחילה צריך לדעת בשעת הברכה כמה מונים באותו יום. אולם בדיעבד יכול אדם לצאת ידי חובה, למרות שבשעת הברכה לא ידע כמה מונים, ושתק עד ששמע מחבירו וסיים כמוהו.
ב. המסופק כמה מונים באותו יום, ואינו יכול לברר את הדבר (וכגון שאין לו את מי לשאול, ואין לו גישה לרשת וכדו'), יספור שני ימים מן הספק בלא ברכה, ולכשידע את המניין ימשיך לספור את שאר הימים בברכה.