פרמדיקים מספרים על הרגע בו הצילו חיים

סמ"ר יועד פרץ, פרמדיק בחטיבת הגולן (474)

בחודש הראשון לתפקיד קיבלנו באמצע הלילה דיווח על שלושה פצועים סורים שנמצאים סמוך לגדר, הם נפגעו ככל הנראה מטיל שפגע ישירות בבית שלהם בסוריה .היה מדובר בשלושה פצועים עם סוג ודרגות פציעה שונות: אישה כבת 40, ילד בסביבות גיל 18 וילדה בת 7. הבנתי שמדובר באימא ושני ילדיה, האימא והבת היו בהכרה והבן מחוסר הכרה .

האם סבלה מפגיעת בטן קשה והייתה לא יציבה מבחינה רפואית. הילד הגיע כשהוא מורדם, מונשם וסובל מפגיעת ראש וחזה. הילדה סבלה גם היא מפגיעת בטן רצינית. היינו חמישה אנשים בצוות- נהג, חובש גדודי, שני חובשים ואני. זה מחזה לא פשוט .התחלנו בפינוי דחוף של הפצועים לבתי החולים. המרחק מהנקודה בה היינו לבית החולים שנקבע כיעד לפינוי הוא נסיעה של כשעה וחצי.

היה לנו ברור שאין סיכוי שהפצועים האלה יחזיקו מעמד כל כך הרבה זמן, לכן החלטנו לשנות את יעד הפינוי לבית חולים קרוב יותר. היינו חייבים לשמור עליהם בחיים בכל מחיר, אם כי הייתה בעיה - הבן שסובל מפגיעת ראש לא יכול להגיע לבית החולים הקרוב יותר כיוון שאין בו יכולת נוירוכירורגית.

התקבלה החלטה: האם והבת יפונו לבית החולים הקרוב, והבן יפונה לבית החולים המרוחק. כאן הקושי הפך גדול יותר - להפריד בין האם לבן במצב כל כך קריטי. במהלך הפינוי האם קיבלה תרופות ומצבה התייצב, והילדה שסבלה מכאבים חזקים קיבלה תרופות לשיכוך הכאב.

הבן הונשם לאורך כל הדרך וקיבל תרופות הרדמה עד להגעתו לבית החולים. עם ההגעה לבית החולים האם והבת נכנסו לחדר טראומה ומשם ישירות לחדר הניתוח. חזרנו לרכב והמשכנו עם הבן עוד כשעה נסיעה עד לבית החולים השני. גם הוא נכנס לחדר טראומה וכנראה שמשם ישר לחדר הניתוח.

עדכנו אותי שהאמא והבת שוחררו מבית החולים בריאות ושלמות, אני לא יודע לגבי הבן, אני רק יכול לקוות שמצבו יהיה דומה וכי הוא יזכה לחיות חיים ארוכים, בריאים ושלווים. הזיכרון של תחושת הלחץ ההיא ילווה אותי תמיד. זה גורם לי להעריך את המקום שבו אני נמצא, להבין שהחיים שאני זוכה לחיות הם לא דבר מובן מאליו, ושמקרוב הדברים נראים אחרת לגמרי.

סמ"ר תומר קוטלר, פרמדיק בגדוד "פתן" (101) של הצנחנים

במאי 2016, במהלך תעסוקה מבצעית בקו "רכס רמים" שבגזרת חטמ"ר 769 במרכז העיר קריית שמונה, מחלקת הרפואה הגדודית של גדוד "פתן" (101) בחטיבת הצנחנים עסוקה במתן מענה רפואי עבור החיילים והאזרחים. ב-17.05.2016, במהלך שעות הבוקר, מקבל התאג"ד (מחלקת הרפואה של הגדוד) קריאה ע"י הרבש"צ (רכז ביטחון שוטף צבאי) של קיבוץ מנרה והיא על רוכב אופניים אשר רכב בסינגל (שביל צר ויעודי לאופני הרים) ב-"צוק מנרה", נפל ונחבל בראשו.

המקור המדווח הינו תייר אשר באותו זמן נמצא ברכבל של "צוק מנרה" ורואה את המתרחש. התאג"ד קופץ בהרכב מלא (נהג, חובש גדודי, פרמדיק ושני חובשים) אל תחילת המצוק ומגיע תוך 15 דקות. לאחר העברת מידע זריזה בין הרבש"צ אל התאג"ד, אשר במהלכה מסתבר שאין אפשרות להגיע אל הפצוע בצורה רכובה, מחליטים על תחילת תנועה רגלית אל עבר הפצוע.

כוח של פרמדיק ושני חובשים יוצאים לכיוונו ולאחר כ-25 דקות הליכה עם ציוד מלא אנחנו מגיעים אל רוכב האופניים. חברו שנמצא במקום מסביר לנו שבמהלך קפיצה עם האופניים הרוכב נחבל בראשו מסלע ונפל מגובה של שני מטרים. הפצוע מחוסר הכרה, עם סטורציה (אחוז החמצן בדם) נמוכה מהתקין. ולאחר בדיקה זריזה, אני מחליט שהדבר הטוב ביותר לפצוע הינו סיוע נשימתי, לכן אני מרדים אותו ע"י תרופות ומנשים אותו.

בנוסף, אנו מקבעים את הפצוע לקרש גב, על מנת למנוע פציעות באזור עמוד השדרה במהלך הפינוי. באותו הזמן, החוג"ד (חובש גדודי) שנמצא ברכב, חובר בקשר אל מסוק מד"א מאחר ופינוי רכוב לוקח מעל לשעה.

לאחר סיום ביצוע הפרוצדורה של ההנשמה וקיבוע לקרש גב, אנו מחליטים כצוות שהדבר הנכון לעשות הוא להמשיך לרדת עם הפצוע ברכבי הסינגל ולחבור למסוק בציר התחתון שעל צלע ההר.

הפצוע מורדם ומונשם על אלונקה, ומאחר ואנחנו שלושה אנשי צוות ועוד בציר צר, בכל זמן נתון שני אנשי צוות מרימים את האלונקה והשלישי מנשים את הפצוע. לאחר כ-40 דקות הליכה הגענו אל הציר. בשיחה עם המסוק של מד"א אנחנו מבינים שהוא לא מסוגל לנחות בציר מאחר ויש המון עצים באזור.

אנחנו מחשבים מסלול מחדש, חוברים אל זאב התאג"ד שחיכה לנו בציר התחתון ונוסעים כולנו אל מנחת צפונית לקריית שמונה. שם חוברים אל מסוק מד"א ומפנים את הפצוע אל ביה"ח רמב"ם שבחיפה. לאחר כשלושה ימים, הטלפון שלי מצלצל. זה מבית החולים.

מצאו אצל הפצוע דימום בראש, וההחלטה להרדים ולהנשים הייתה נכונה. סיפרו לי שהפצוע נכנס מיד לאחר שהגיע לביה"ח לחדר ניתוח ולאחר יומיים כבר התעורר, ללא חסכים נוירולוגיים. כך, התפקיד המאתגר והמשמעותי שהגעתי אליו בצבא, נתן לי אפשרות לעשות את הדבר החשוב ביותר, להציל חיים.

סמ"ר עומר גביש, פרמדיק בגדס"ר גולני 631

חלק מהפרמדיקים, מהרופאים ומהחובשים בצה"ל לא נתקלים בדרך כלל בטיפול בפצוע אמיתי כמו שתיארו להם בזמן ההכשרה שעברו. מדמם, לא בהכרה מלאה, בלחץ, כאוב... הם מתרגלים, משננים, לומדים, אבל עדיין משהו חסר.

חלק מהשגרה בתעסוקה המבצעית (תע"ם) בדרום רמת הגולן היה טיפול בפצועים הסורים. קליטה מהגדר ופינוי לנקודת שחלוף עם אמבולנס של החטיבה. לעיתים היו גם החזרות – פצועים שסיימו את הטיפול הרפואי וחוזרים לסוריה. שגרה של מספר פעמים בשבוע. דיברו הרבה על הטיפול הייחודי שאנחנו נותנים לפצועים האלה ואנחנו מממשים את הפוטניצאל שלנו בגזרה הזאת. פצועים אמיתיים, טיפול אמיתי.

באחד הלילות קיבלנו דיווח שיש קליטה של פצועים, הגענו וראינו ילד פצוע, הוא אמר שנפגע מפגז של טנק. הגענו לגדר וראיתי אימא מחזיקה את התינוק שלה, בן שנה וחצי בערך, עם חבישה גדולה מאוד בראשו שמנסה להסתיר את חתיכת הפגז שננעצה לו בתוך הגולגולת. העלינו את האם עם התינוק ל"זאב" הממוגן שבו אנו מטפלים בפצועים ומפנים אותם, לא סביבה אידיאלית לטפל בפצועים – אבל זה מה שיש, ועם זה ננצח.

במהלך הנסיעה לעבר נקודת השחלוף התחלנו לבדוק את הפצוע: בהכרה מעורפלת, לא נושם בצורה מיטבית, לא מחמצן את עצמו כמו שצריך, עוויתות וכיווצים של הידיים והרגליים לסירוגין. ברכב נמצא צוות כוננות מתוגבר בפרמדיק נוסף שבדיוק הגיע ליחידה ושמע שיש פצועים שצריך לטפל בהם.

בסוף הבדיקה הראשונית התחלנו לטפל בפגיעת הראש, תוך כדי הרדמה לקראת החדרה של צינור לתוך קנה הנשימה כדי לסייע לו לחמצן את עצמו כמו שצריך ולנסות למזער נזקים. צוות שלם של חובשים ופרמדיקים שמקיף תינוק קטן שלא מכסה אפילו רבע מהאלונקה, מכין תרופות, צינורות ואת כל הציוד הנדרש בזמן שהאם יושבת בצד הרכב, הלא כל כך גדול ורואה אותנו מטפלים בתינוק שלה ונאבקים על חייו.

מכשול השפה לא מאפשר לנו להסביר מה קורה לבן שלה ומה אנחנו עושים כדי לעזור לו. היא מסתכלת על המתרחש, ניכר שהיא מפוחדת, קשה לה לראות את הבן שלה במצב כזה.

בהגעה לנקודת השחלוף עם האמבולנס של החטיבה, התינוק היה כבר מורדם. אחרי דקות ספורות הוא פונה לבית החולים נהריה כשהוא מונשם. הפרמדיק שקיבל את התינוק סיפר שבבית החולים התינוק עבר טיפול אינטנסיבי לפגיעת הראש. במידה ולא היינו פועלים ביעילות ובמהירות, הוא היה מת מהפציעה מוקדם מהצפוי. חודש לאחר מכן התינוק חזר איתנו באותו רכב לגבול בזרועות אמו כשהוא בריא ושלם.

סיפוק מלווה תהיות ומחשבות... אין הרבה מילים שיסבירו את התחושה שתופסת אותך כשאתה מציל חיים. למזלי, הייתה לי הזכות לחוות אותה.

סמ"ר רותם ענב, פרמדיקית פלס"ר (בעת האירוע שירתה כפרמדיקית בגדוד 82)

חושך, אנחנו בתוך אמבולנס, גדול וממוגן כביכול. אני חושבת לאן אני מגיעה, לא ממש יודעת אבל מנסה לשער. תדרוך לצוות – מי בודק מה, מה יכול להיות ואיך נטפל. חובש אחד בצוות, שזו הפעם הראשונה שלו בשטח בטיפול פצועים אמיתיים, נראה לחוץ. אני נוגעת לו בכתף ואומרת לו שהוא איתי והכל בסדר.

מגיעים לגדר בגבול סוריה, פותחים את הדלת של האמבולנס ומחכים להגעת הפצועים. אנחנו יחד עם עוד צוות, מעניין איזה פצוע אנחנו נקבל ואיזה הם. מגיעה אלונקה ועליה אישה בסביבות גיל 30, מצבה קשה. היא מועברת לצוות השני, אני תוהה מה קרה לה.

לאחר מספר דקות מגיעה אלונקה נוספת ועליה ילד כבן 10. כוויות בחזה, בפנים ובגפיים העליונות. כוויה היא אחת הפציעות הכואבות ביותר. רתם, נשימה עמוקה. ילדים זה אף פעם לא קל. אני לוקחת איתי את החובשים ואנחנו מתחילים לבדוק אותו. אני מתחילה לשאול אותו שאלות עם מעט הערבית שלמדתי בשירות. הוא לא ממש מסתכל לי בעיניים. הוא מפחד. "כולו בסורום ניח", הכל יהיה בסדר, אני אומרת לו.

הוא נראה מבולבל, כאילו אני לא אמורה להגיד לו את זה, לא אמורה לעזור לו. שאלתי אותו אם כואב לו והוא ענה "אלחמדולילא", תודה לאל. הוא לא רצה טיפול. למה? לא כי לא כאב לו, ברור שכאב לו. אבל הוא מפחד. בעודי חושבת איך לגרום לו לסמוך עלי, מגיעה אלונקה נוספת, הפעם עם ילד כבן 6 ולידו מתהלכת אישה מבוגרת באזור גיל 60. אני נותנת לחובש להישאר עם הילד בן העשר ועוברת לילד השני, גם הוא עם כוויות בכל הגוף.

אני מנסה להבין ממנו מה קרה, הוא לא עונה. שואלת אותו אם כואב לו, והוא עונה בדיוק כמו הילד השני, "אלחמדולילא". אני כל כך רוצה לעזור לכם, רק תיתנו לי. רתם, נשימה עמוקה. האישה המבוגרת? בריאה, מלווה אותם.

אנחנו מעלים את הפצועים ואת המלווה על הרכב ומתחילים נסיעה. ממשיכים לבדוק אותם ולטפל בהם. אחד החובשים הסתקרן במיוחד והחליט לפתוח גוגל תרגום. הוא רשם בעברית והאתר נתן תרגום בערבית. "אנחנו נוסעים לבית חולים, יהיה בסדר", הוא רשם והראה לאישה המבוגרת. היא חייכה.

ביקשתי ממנו שירשום לה שתגיד לילדים שאנחנו פה כדי לעזור, שלא יפחדו. שוב חייכה ואז אמרה כמה דברים לילדים. זה לא שינה את המבט שלהם ולא שינה את התשובות שלהם לגבי הטיפול בכאב. אלו היו הילדים הכי חזקים שראיתי. החלטנו במהלך הנסיעה לנסות לברר מה הקשר בין המלווה, חשבנו שהיא האמא.

לאחר כמה דקות של שיחה עם שאלות של כן ולא הבנו שהיא הסבתא וכי שני הילדים הם אחים. שאלנו מה קרה, היא הסבירה שנפל להם פצמ"ר על הבית. מה עם שאר המשפחה שאלתי. האבא נהרג בלחימה. האמא? היא הפצועה הראשונה, זו שהגיעה לצוות השני.

אנחנו מגיעים לנקודת המעבר בה אנו מוסרים את שני הילדים שבמצב בינוני ואת האמא שבמצב קשה לטיפול. כשמטפלים בפצועים מסוריה, אי אפשר לדעת מה מצבם לאחר שאנחנו מסיימים את הטיפול בהם. רתם, נשימה עמוקה. אני רק מקווה ומתפללת שהם יעברו את זה בשלום.