מילדה ששרדה את השואה - לרופאה שמטפלת בהתנדבות בחיילים גם בגיל 84

כאשר ד"ר פלה צוקרמן שלפה את אלבום התמונות הישן מבין עשרות מדפי העץ העמוסים, ידיה החלו פתאום לרעוד. בין ספרים צבעוניים ותקליטים של להקות עבר, חילצה בזהירות את הספר הגדול והניחה אותו לפניה על השולחן בסלון.

דף אחר דף, בעיקשות, נעזרה פלה בזוג ידיה כדי להצליח להביט באותם מראות עבר בעצמה, והתעלמה לחלוטין מהרעד שתקף שוב את פרקי אצבעותיה. היא לא אפשרה לאף אחד אחר לגעת באותם דפים צהבהבים, שנדמה כי הכילו בתוכם את כל עולמה.

 אותה עיקשות היא תכונה שמלווה את פלה מאז ומעולם. היא זו שהכניסה אותה ללימודי הרפואה, שבסיומם הפכה לאישה הראשונה שהתמחתה ברפואת עור בישראל, וזו שעזרה לה לשרוד את זוועות מלחמת העולם השנייה. 

לאחר רפרוף מהיר, אחת התמונות תפסה את תשומת ליבה ומנעה ממנה להמשיך לדפדף. עיניה התכולות ננעצו על דף האלבום, שקצותיו המקופלים רמזו שזו לא בדיוק הפעם הראשונה שהיא מתעכבת עליו.

שתי דמויות לבושות בבגדי חתונה הביטו בה בחזרה מן הדף. "זה בעלי", היא לוחשת, "הוא נפטר לפני שנתיים. הוא היה האדם עם האופי הצעיר ביותר שהכרתי, ובזכותו, גם אחרי כל מה שעברתי, הצלחתי להרגיש צעירה בעצמי".

ואכן, כל מי שיעיף מבט קצר בד"ר צוקרמן יופתע לגלות שמאחורי החולצות המטופחות, השיער המוברש וחיוכה הרחב, 84 שנות חייה מכילות צלקות עמוקות, כאלו שאף בגד לא יכול להסתיר, ואף תמונה לא יכולה לתאר, עוד מהימים הרחוקים כילדה בגטו סמבור שבפולין 1941.

"הייתי בת 4 כשפרצה המלחמה והגרמנים הגיעו לפולין", היא משחזרת, "על האדמה ההיא הוקמו כל מחנות ההשמדה וחיה שם הקהילה היהודית הגדולה ביותר באירופה. מתוך שלושת מיליון יהודים, נותרו רק 300 אלף, ומתוך 6,300 שחיו בעיר שלי, סמבור, רק 150 יהודים שרדו, ואני ביניהם".

כשפלה משתפת בכל התלאות שעברו עליה ועל משפחתה, היא מישירה מבט, ובמאמץ מתמשך יורה את המילים, כאילו אם הייתה מסיטה את מבטה - לא תוכל להמשיך עוד. "מאוד קשה לדבר על זה", היא אומרת, "מי שלא היה שם לא יכול להבין מה זה להיות ילדה בגטו ולדעת, בכל עצם בגופך, שאת עומדת למות".

"כל הזמן התרוצצו שמועות בגטו, אנשים ניסו להבין מתי הולכת להתרחש האקציה הבאה ואת מי הם ייקחו הפעם, זקנים? ילדים?", היא מנסה להסביר את המציאות ההזויה, "פעם אחת לאבא שלי נודע שאקציה מתקרבת. בלילה הוא העיר אותי ואת אימא כדי שנספיק לברוח לבונקר בצד השני של הנהר, לבית של אחת הפולניות שהכרנו".

"הנהר הפריד בין הצד הפולני ליהודי. אימא שלי לא ידעה לשחות ואותי אבא לקח על הידיים. היה קור כלבים, אבל הכול היה עדיף על מה שהיה מחכה לנו באקציה אם לא היינו מצליחים לחצות", היא מודה בכאב.

המשך הסיפור של פלה נהיה בודד יותר. עם הזמן קרובי המשפחה מתחילים להתרחק, וכל מה שנשאר ברשותה הוא תושייה ובעיקר מזל. אביה נרצח בבורות ההריגה ומסבתה נאלצה להיפרד כשנלקחה לאחד המחנות. האחיות של סבתה, ילדיהן וכל דודיה הושמדו באקציות.

"פעם תפסו גם אותי ואת אימא", מתקשה פלה להגיד, "עוד לפני האקציה, אוקראיני אחד סיפר לנו שלוקחים אותנו לתחנת הרכבת כדי לעבוד, אבל שתינו כבר ידענו מה זה אומר. כשהגענו לרציפים עמדו שם הרבה אנשים, חיכו שיקחו אותם אל הלא נודע".

"בנס כלשהו", היא מספרת בבלבול, "כשהגיע תורנו לעלות לקרון, לא נותר בו מקום כלל והחזירו אותנו בחזרה לגטו. זו הייתה הפעם היחידה ששמחתי לחזור לשם".

כשפלה הגיעה לגיל 9 המלחמה הסתיימה: "נשארנו רק אני ואימא שלי, פתאום הכל התחיל לחלחל, התחלנו להבין מה קרה שם ושכל מה שאבד לא הולך לחזור. מי שעבר את הזוועות האלה, לא יצליח לשכוח את המראות אף פעם, לא משנה כמה הוא ירצה".

בכל שנה כשמגיע יום הזיכרון לשואה ולגבורה, הזכרונות מתחילים להרגיש לפלה חיים וחזקים מתמיד. אך גם את אותו יום לא פשוט, היא בוחרת כבר 19 שנים להעביר במקום מעט לא צפוי, בהתנדבות בצה"ל.

לאחר שעלתה ארצה, הקדישה פלה את כל כולה ללימודי הרפואה, במהלכם אף הכירה את בעלה, דוקטור לולק צוקרמן ז"ל. הם התחתנו וילדו שתי בנות וכיום היא גם סבתא גאה לשישה נכדים: "המשפחה שלי זה הדבר הכי יקר לי, אין דבר שעושה אותי שמחה יותר מלדעת שהם בריאים ומאושרים".

במרוצת הזמן הספיקה ללמד את עצמה עברית, לסיים לימודי רפואה, לכהן כרופאה הרשמית של ראש ממשלת ישראל דאז, גולדה מאיר, ואף להקים מחלקה לגמרי בעצמה בבית החולים "העמק" שבעפולה.

"אחרי הפנסיה פנו אליי מכמה מקומות והציעו לי לעבוד בתור יועצת בקופות חולים, אבל לא רציתי", היא נזכרת, "מעולם לא יצא לי לשרת בצבא בגלל שהתחתנתי מוקדם, אז כשפנו אלי מצה"ל התרגשתי מאוד, והרגשתי שזה משהו שיכול להתאים לי בדיוק".

"הציעו לי חצי תקן בתשלום, אבל סירבתי בתוקף", היא מוסיפה, "הסכמתי להגיע רק בתנאי אחד - שזה יהיה בהתנדבות מלאה. לעבוד עם חיילים זה תענוג, אני מדברת איתם, צוחקת איתם ואפילו ביקשו ממני להוסיף עוד יום בשבוע בגלל הזמנות ממטופלים".

"לדעת שיש לי השפעה על אנשים מחמם לי את הלב", מחזקת פלה, "פעם מישהו כתב לי על פתק 'עוד לא היה לי כל כך נעים להיות חולה', זה מחזיק אותי".

על עבודתה יוצאת הדופן בתחום הרפואי בצבא, זכתה ד"ר צוקרמן בפרס ראש אט"ל השנה, אך גם מחוץ לצבא היא לא נחה לרגע: "בדיור המוגן בו אני מתגוררת יוצא לי לבצע בדיקות בהתנדבות", היא משתפת, "בכל קיץ אני מציעה לערוך בדיקות לגילוי מוקדם של סרטן העור למשל".

"אימא שלי תמיד לימדה אותי שחשוב לעשות יותר בשביל אחרים", היא מסכמת, "אחרי שאתה נלחם על החיים שלך, הצורך לעזור לאחרים הופך להיות חלק ממי שאתה, חלק מהטבע שלך. זה משהו שעם כל קושי שאני נתקלת בו רק הולך ומתחזק. אני אוהבת לעזור ואוהבת לתת - זו שמחת החיים האמיתית שלי".