הקרב בעיר סואץ

הקרב בעיר סואץ

בימים בהם איתמר וצוותו פעלו באדמת מצרים, הם נתקלו לא אחת בתאי התנגדות של כוחות אויב במוצבים ההרוסים שמעבר לתעלה, פגישות עם טנקים שניסו לבלום את השריון הישראלי ואף תקיפות לא מועטות של מטוסי חיל האוויר המצרי.

צה"ל פעל על מנת לכתר את הארמייה השלישית של המצרים ששכנה באזור העיר סואץ שעל גדות התעלה, וזאת במטרה להפעיל לחץ על הנשיא סאדאת להיכנע ולהפסיק את הלחימה. תוך כדי תנועה אל היעד, כשהם נתקלים לא פעם בהתנגדות מצרית, ביש מזלו של איתמר הכה שוב כשהטנק שלו התקלקל בשנית.

אולם, מי היה מאמין שבזכות העובדה שהטנק של איתמר שבק חיים, חייו ינצלו? ב-25 באוקטובר, צה"ל נכנס לסואץ במטרה לכבוש אותה, כשכוחות חטיבה 500, חטיבת השריון בה שירת איתמר, היו אמונים על המשימה ביחד עם כוח צנחנים.

קני התנגדות נכנעים באדמת מצרים

הכוחות נתקלו בהתנגדות עזה, ובמהירות הקרב הידרדר עד לכדי עשרות הרוגים לצד הישראלי, עובדה שהפכה את הקרב לאחד מהקשים והטראגיים ביותר שידע צה"ל מעודו. מתוך מחלקתו של איתמר, שהכילה 3 טנקים ו-12 אנשי צוות, 7 לוחמים נהרגו. איתמר לאורך כל הקרב היה בתאג"ד ושמע את המתרחש בלב העיר דרך מכשירי הקשר. על אף הקולות הקשים והאובדן האדיר של מחלקתו, בתוך תוכו הוא ידע, כי לולא הטנק שלו היה מתקלקל - כנראה שגם הוא היה נהרג.

25.10.73 השעה 07:45, אדם שלא היה כאן, במקום שאני נמצא, ועבר את החוויות שכולם עברו כאן, לא יבין אולי לעולם את ההרגשה שלנו אני נמצא ליד העיר סואץ, זה היום השני. אתמול כוחותינו נכנסו לשם ויצאנו שברי כלי. הקרב הפך לטבח נוראי שבו נהרגו רוב הקצינים והמפקדים של הגדוד. הגענו לפרברי העיר, שמסביב לה מחנות רבים. הצטופפנו בתוך הזחל"מ כאשר המצרים פתחו בהרעשה על הציר שנכנס לעיר. ניסיתי להחביא את עצמי עד כמה שיכולתי, זה לא נעים. שיירת המנהלה, ובתוכה אני, נעצרה כ 1 ק"מ לפני העיר

איתמר וצוותו ליד העיר סואץ

הלחימה בעיר הייתה משעות הבוקר ועד חשיכה. בתחילה לא פתחו באש על כוחותינו, אך שהם נכנסו יותר פנימה נפתחה אש תופת מכל חלון ומכל גג ואלפי נ"ט נורו. מקלעים וכל מה שאפשר נורה לעבר החבר'ה. הקשר היה עמוס והבלאגן היה גדול. המצב היה קשה. התחילו לשמוע בקשר על הרוגים ופצועים. טנק המ"פ שלי חטף פגז והתחיל לבעור ולהתפוצץ. הצוות קפץ החוצה ואז ירו עליהם במקלעים. עד עכשיו לא יודעים מה קרה איתם. רוב הגדוד בהלם. הצוות קץ, רץ תחת אש 200 מטר כאשר הנהג נעלם ועד עכשיו לא יודעים היכן הוא. הנהג של המ"פ הוא מט"ק שלי במחלקה ושימש כנהג במלחמה. המ"פ לא נפצע, לעומת זאת התותחן והטען נפצעו בינוני מכוויות וכדורים ברגל

הרבה קצינים הלכו. האבדות בפלוגה שלנו: רונן מ"מ 3 - נהרג מפגיעת כדור בראשו. זה שבר אותי. אני לוקח את הציוד שלו לאשתו שהיא מצהלה. הסמ"פ יורם – נהרג. טנק נוסף של עדי שהוא סמל המחלקה שלי -  נעדר. הפלוגה כולה בהלם רציני כאשר אחד המ"מים תפס פיקוד. היום בצהרים המ"פ חורין יחזור לתפקיד לאחר שנח וקיבל כדורי הרגעה. הוא כל הזמן מדבר איך ירו עליהם, זה היה גיהנום של אש. אני לא הייתי בקרב, זה הגורל חבר'ה, שיהיה שלום, שיפסיקו להרוג, אנחנו כולנו רוצים הביתה. כולנו זקוקים להתאושש מהמתח ומהזוועות האלה. הטנק שלי יגיע עוד מעט מתיקון ואני אעלה עליו בתור מ"מ ואתפקד גם כסמ"פ

ב-26 באוקטובר פסקו חילופי האש בחזית המצרית באופן סופי, והפסקת האש נכנסה לתוקפה. "כשהכריזו על הפסקת האש, אני והצוות שלי פרצנו בבכי", מודה איתמר ואף מדגיש שזיכרון הרגע מעורר בו צמרמורות. "מלחמת יום הכיפורים הייתה נס. אשכרה נס. צבא שמצליח לבלום שני צבאות חזקים כשהוא בכלל לא נמצא בחזית זה נס ולא שום מילה אחרת. חשבתי את זה כבר אז, ועכשיו, כשאני קורא את מה שכתבתי, זה מתחזק עוד יותר".

"בכלל", ממשיך איתמר, "היומן הזה גישר לי על פערים רבים ששקעו בזיכרון שלי מאז המלחמה, וגם עורר בי רגשות שלא ידעתי שחוויתי בשדה הקרב. בזכותו, גיליתי את המלחמה מחדש".