לבד בסיני

לבד בסיני

אחרי הימים הראשונים בחזית, בעוד פלוגתו של איתמר המשיכה לעשות את דרכה לתעלה, הטנק שלו לפתע נתקע. "הכוחות נאלצו להתקדם ואני נותרתי מאחור", הוא מציין. "צריך להבין, להיות לבד לגמרי בשטח עוין, עם צוות שההיכרות שלך איתו היא רק של מספר ימים ספורים, וכשכל רגע אתה עשוי למצוא את עצמך תחת מתקפה של מטוסים או לוחמי קומנדו מצריים, זאת תחושה מאוד קשה".

"שמעתי את הפלוגה שלי נלחמת מרחוק כשאני לא יכול לסייע להם", מוסיף חצור ונזכר: "בשלב מסוים הקשר גם התחיל להיות מקוטע בגלל המרחק. השעות הללו היו מלוות בפחד. דממה מוחלטת, חושך, ואתה לבדך. אלו רגעים שאי אפשר לשכוח, ולכן נתתי להם גם חלק רב ביומן".

לפני 4 שעות ירדו עלינו 4 מטוסי סוחוי, באמת לא נעים. חבר'ה – זו מלחמה. פעם מאד רציתי מלחמה. היום אני מבסוט על כל רגע שאני כמה ק"מ מהם למרות שאני בטווח הפצצה מהמטוסים. טוב לחיות

הפצצת מטוסים סמוך לטנק של איתמר

השעה כבר 06:30 בבוקר יום חמישי ואני עדיין תקוע. ברקע אני שומע את מכשיר הקשר הגדודי. הגדוד שלי בולם התקפות כוחות חי"ר שלמעשה באו מצוידים היטב בטילים וההוראה היא לא להתקרב לפחות מ–3.5 ק"מ מהם בגלל הטילים. ברקע רואים כבר את העשן השחור ושומעים את הבומים של הפצצות

אחרי שתוקן הטנק, איתמר וצוותו כבר היו מנותקים מהפלוגה באופן מוחלט ולכן חברו לכוח עצמאי שניהל סגן מפקד הפלוגה אשר חנה ב-תעוז יורם. "במהלך הימים שהיינו ביורם", מספר חצור, "היינו נתונים לתקיפות ארטילריה רבות ובעיקר לחץ רב. היו הרבה דיווחים על לוחמי קומנדו מצרים שמסתובבים בחוץ במטרה לתקוף אותנו בלילה".

 איתמר מסביר על נתיב התנועה דרך המפה המקורית שנשא עימו

"צריך להבהיר - אין לנו אמצעי ראיית לילה, חושך מצרים במובן הכי אמיתי שיש. אנחנו צריכים להיות דרוכים כל הזמן ובקושי ישנו", הוא משחזר. "כשמדברים איתך על כוחות קומנדו מצרים, אתה מדמיין את אותם כחבר'ה מיחידות עילית, שלך כשריונר בתוך טנק ענק וחשוך, שלא יכול לראות אף אחד מהם ומוגבל מאוד בתנועה, אין שום סיכוי מולם. אתה יודע שבכל רגע, הם פשוט יכולים לבוא מאחוריך, לשגר טיל כתף ולגמור לך את הסיפור".

13/10/73 יום שבת. אנחנו עוד כאן . אם הייתי מגיע לכאן רק כעת, הייתי מרגיש את שישי/שבת. שקט כללי בגזרה. כאילו שגם למצרים יש שבת. אך מה שהיה כאן הלילה, שלא נדע. ב-02:10 מעירים אותי. "קום מהר, כוננות. גש לכלי של 3". לקחתי נשק ורצתי לשם. כל המפקדים הגיעו בהתנשמות עקב הריצה. הסמ"פ סיפר את הדברים הבאים: ידיעות שהמצרים הולכים לבצע התקפת התאבדות לכל אורך התעלה. עמדנו בכוננות מלאה, כולם ערים ומשקיפים עם המשקפות מ- 02:30 עד 06:00. 3.5 שעות של מתח רציני ביותר

האיר היום והמתח פג קמעה, אך ניכר היה שהיה מתח. מיד עם פרוץ הבוקר התחלנו לזהות כל מיני טנקים בעמדות קרובות והתחלנו לירות עליהם פגזים. שהאיר קצת יותר, ראינו שאלה היו שיחים והיה נדמה שהמצרים הצליחו לקדם כלים שלהם קדימה. בכל אופן אני שקט, לא התקפה ולא התאבדות. בכלל, אני לא מבין מה פתאום להתאבד ב-2 בלילה? מה הם לא יכולים לחכות עד הבוקר? כעת, שני טנקים ירדו לטיפולים ואני הולך לאזן בועה, לישון