45 שנה מאז פרוץ מלחמת יום הכיפורים - קצין שריון ראשי בטור מיוחד

יום שבת, 6 באוקטובר, יום הכיפורים התשל"ד, בשעה 13:55 פרצה מלחמת יום הכיפורים. הייתה זו המלחמה ששינתה את פניו של המזרח התיכון, את פניה של החברה בישראל, וציוותה עלינו לספר את הסיפור. מלחמה שמספקת את סיפורי הגבורה של אלה שלא שבו - של האב, הבעל, האח הדוד החבר. כל כך הרבה שנותרו עם השאלה הלא פתורה "מה היה קורה אילו?"

השנה, עם ציון 45 שנים למלחמת יום הכיפורים, נגעו בלבי סיפורי היתומים, ביניהם יתומים שנולדו אחרי שאבא נהרג במלחמה. מהם שמעתי בכאב גדול את השאלות הלא נגמרות, המהדהדות יום יום, שעה שעה - "מה היה אילו?"

אילו לא היית נהרג, איזה אבא היית?
אילו לא היית נהרג, מה היית למד ממך? איפה היינו גרים? מה היית לומד? כמה אחים או אחיות היו לי? במה היית עובד? מה הייתי לומד ממך? איך אמא הייתה? איזה סבא היית עבור ילדי, נכדך? מה היית אומר עם סיום קורס הקצינים של הנכד? איזה אדם אני הייתי אילו היית אבא שלי בחיים? מה היה אילו לא היית נהרג במלחמה???

הלב נקרע מעצם המחשבה על החלל שנוצר ברגע ולתמיד.

ואנחנו, לוחמי צה"ל ומפקדיו, לוחמי חיל השריון ומפקדיו, ולמעשה, עם ישראל כולו, חייבים לשאול את השאלה מה היה קורה במלחמת יום הכיפורים אילו?

אילו לא היו יוצאים הלוחמים למלחמה ההיא ללא תחושת שליחות? אילו היו שואלים שאלות ולא נעים במהירות לסיני ולרמת הגולן, מה היה גורל המלחמה? אילו לא היו המפקדים והלוחמים האמיצים ממשיכים להילחם כשעשרות מחבריהם נהרגים, מה היה אז? אילו הנחישות והרצון העז להגן על המדינה לא היה נוצץ בעיניהם של הלוחמים האם ניתן היה להפוך את ההפתעה הנוראית בקרבות הבלימה הקשים למהלך התקפי בסיני וברמת הגולן? אילו לא היה מתבצע המבצע האירועי של צליחת התעלה, היינו מנצחים? אילו....אילו....אילו....
איזו גאווה היא שלוחמינו במלחמת יום הכיפורים היו נחושים, מקצועיים, חדורי אמונה, ותחושת שליחות להיות שם עבורנו. הם לא שאלו שאלות. הם הבינו את האחריות שבגודל השעה. הם עשו זאת עבורנו.

עלינו מוטלת החובה לשאול מה היה קורה אילו - עבור אותם יתומים, ובאותה נשימה להיות גאים בגיבורים שלא שאלו שאלות פשוט היו שם עבורנו. עלינו החובה לזכור ולא לשכוח ולעשות מעשה כי עכשיו תורינו.