"עזרו לי להחזיר את הביטחון והשליטה לחיים שלי, כשאני לא ידעתי איך"

י', לוחמת משוחררת כבר שנתיים, עדיין זוכרת את התקיפה המינית שעברה במהלך השירות הצבאי. היא זוכרת את הקשיים, האתגרים היום-יומיים עימם נאלצה להיאבק, וגם את המקום שהיה לה לגלגל הצלה באותה תקופה כואבת.

"זה קרה ביום אחד בין הטירונות להכשרה", היא מתחילה לספר, "ומאותו הרגע, הרגשתי את ההשלכות. שבוע לאחר מכן, הייתה לנו שיחה של ממונת היוהל"ם ביחידה - ושמעתי לראשונה את המילים מרכז התמודדות ותמיכה"

י' חשה איך האירוע מותיר חותם על הנפש, משפיע עליה לרעה ומבלבל אותה. "לא הבנתי מה קורה לי, או מה אני צריכה לעשות. לא תיפקדתי כרגיל, היו לי הזיות בלילה ושינויים חדים מאוד במצבי הרוח שלי. התחלתי לחשוב שאני חולת נפש", היא מתארת את הדברים בכאב.

י' ממשיכה ומוסיפה: "סיפרתי גם לאמא שלי על מה שקרה - האמת שגם היא לא ידעה כל כך איך להתמודד עם זה באותו הזמן, והיה לי ברור יותר שאני צריכה לקבל עזרה ולהרים את עצמי למעלה".

חצי שנה לאחר האירוע הטראומטי, היא לפתע נזכרה בהרצאה של ממונת היוהל"ם בהכשרה, והבינה - יש הזדמנות אמיתית לקבל עזרה, ויש סיכוי להפחית את הכאב.

"באתי כדי לקבל עזרה, ולדעת לעזור לעצמי"

וכך, באחד השבועות במהלך הסדיר, כשהכול צף ובער, היא הבינה שהיא מוכנה. למרות שידעה כי יש לה אפשרות לפנות בדיסקרטיות ישירות למרכז הסיוע, בחרה לשתף את המפקד שלה במקרה, ולפנות לממונת היוהל"ם ביחידתה. "הכול קרה מאוד מהר", היא נזכרת, "המפקד סידר לי פגישה עם ממונת היוהל״ם ממש באותו היום ולמחרת, כבר קיבלתי זימון לפגישה במרכז עצמו".

י' הגיעה לפגישה הראשונה, ומספרת כי באותם רגעים - לא הייתה בטוחה למה היא נכנסת ואיזה סוג של עזרה תוצע לה. עוד לפני שהגיעה למרכז, ידעה שהפנייה שלה תישאר דיסקרטית לחלוטין, ורק מי שהיא תבחר - ישמע על מה שקרה לה.

"בהתחלה הם הסבירו לי על האפשרויות שיש לי, ואז אמרתי דבר אחד בבירור", היא מדגישה, "לא באתי כדי לצאת מהצבא ולא כדי להישאר בדיכאון - באתי כדי לקבל עזרה, ולדעת לעזור לעצמי - וזה בדיוק מה שקרה".

"המקום הפך לבית השני שלי", י' מפרטת, "הדבר הראשון שעשיתי במהו"ת היה סדרה של פגישות עם מטפלת רגשית. במהלכן, המטפלת גם איתרה קבוצת תמיכה אזרחית בשביל אמא שלי, שנועדה לעזור לה להתמודד עם מה שקרה גם מהצד שלה".

בהמשך, י' הצטרפה בעצמה לקבוצת תמיכה, שם פגשה לראשונה, ובחדר אחד, חיילות שעברו מקרים דומים לשלה - ומצאה איתן מהר מאוד מכנה משותף. "עד היום אנחנו חברות הכי טובות", היא מחייכת, "בזכותן ראיתי שאני לא היחידה שחווה תסמינים של פוסט-טראומה. הרמנו אחת את השנייה, חיבקנו אחת את השנייה, ובעיקר - הזדהנו עם מה שכל אחת סיפרה".

לצד הטיפול הרגשי המגוון, השתתפה י' גם בסדנת קרב מגע ייחודית לנפגעות תקיפה מינית, המובלת על ידי ראש תחום קרב המגע בצה"ל ומלווה על-ידי קב״נית מהו"ת: "תרגלנו הרבה מצבים שקרו לנו, או שחששנו שעלולים לקרות - וקיבלנו כלים להתמודד איתם, ולחיזוק הביטחון העצמי".

הבחירה להמשיך את החיים עם העיניים קדימה

הסיפור של י' הפך מורכב מעט יותר, כאשר כעבור 3 חודשים מהפנייה למהו"ת, עברה אירוע תקיפה מינית נוסף. היא מספרת כי ללא התמיכה המקדימה, ההתמודדות הייתה עלולה להיות מאתגרת יותר. בזכות האומץ, האמון והנחישות לעזור לעצמה - היא חזרה לטיפול במהו"ת, וחישבה מסלול מחדש.

"במקרה השני, פניתי גם לייעוץ משפטי דרך מהו"ת, שעזר לי להבין את האופציות שלי", היא מסבירה, "בסך הכול, הייתי מטופלת במהו"ת במשך שנה שלמה, עד השחרור. היו לזה את הצדדים המאתגרים - לפעמים החברים שלי בפלוגה לא הבינו למה אני יוצאת מהבסיס בכל שבוע. אבל בגלל ששיתפתי את המפקדים, הם עזרו לי מאוד. אחרי כל פעם שחזרתי מהמרכז, הם ישבו, דאגו והתעניינו איך היה לי באותו יום".

שבועיים לפני חופשת השחרור, עלה לי' רעיון, שעזר לה להשאיר את מה שהיה - במקומו. "החלטתי לספר בפורום הפלוגתי על מה שעברתי בזמנו, לפני שנה, ואיזה סוג של טיפול קיבלתי במהו"ת. המטרה הכי גדולה שלי הייתה שהחיילות והחיילים האחרים ידעו מה לעשות אם קורה לכל אחת או אחד מהם משהו דומה - שלא יפחדו לפנות למהו"ת ולבקש עזרה".

חוויות אלימות כמו תקיפה מינית, עלולות ללוות את הנפגעת או הנפגע גם הרבה אחרי שהם קורים. אך למרות זאת, י' הבינה מה עומד בפניה - ובחרה בחיים שאחרי. היא השתחררה בכבוד בתור לוחמת, בידיעה שלא ויתרה על עצמה לרגע.

"הייתי ממשיכה להיות בדיכאון אם לא הייתי מחליטה לפנות למהו"ת ולבקש עזרה", היא מסכמת, "הם עזרו לי להחזיר את הביטחון והשליטה לחיים שלי, כשאני לא באמת ידעתי איך. סיימתי את הטיפולים שלי במרכז שלמה עם מה שעברתי, ובבחירה להמשיך את החיים עם העיניים קדימה".