דניאלה לא דמיינה ש"המכתב האחרון" - הוא בעצם צוואה

"דני חמודה, לפני כמה דקות דיברנו בטלפון, אבל כמו שאת מכירה אותי יש דברים שאני אוהב לכתוב לך במכתב.

אני לא חושש מזה שיקרה לי משהו, כי את מכירה טוב את הדעה שלי, שאם צריך לקרות לי משהו, זה יכול לקרות גם בכביש, אבל המחשבה על איך יקבלו את הבשורה אנשים שאוהבים אותי - מאוד מטרידה אותי.

הדבר האחרון שאני רוצה הוא שההורים שלי יפסיקו לתפקד, ויאבדו את שמחת החיים שלהם, וכנ"ל גם לגבייך.

אם יקרה לי משהו אני רוצה שמצד אחד שתזכרי אותי תמיד, ומצד שני אני רוצה שתמשיכו בחייכם, ולגבייך זה אומר להמשיך לבנות את חייך, למצוא בחור אחר וליהנות איתו מהחיים.

דניאלה, הרבה זמן אני חושב על הדברים האלה, אבל עד עכשיו לא רציתי לכתוב אותם. אני לא אסלח לעצמי שאם יקרה לי משהו חס וחלילה, תפרשו את הזיכרון בצורה הלא נכונה.

תמיד תדעי שהתקופה שאנחנו עוברים ביחד היא התקופה היפה בחיי. אוהב אותך תמיד, עזרא".

את המכתב הזה כתב סגן עזרא אשר ז"ל שלושה ימים בלבד לפני שנפל, לחברתו דניאלה וקסלר.

"עזרא היה החבר הכי טוב של אחי, וכך הכרנו", מספרת דניאלה, "הוא התגייס לחטיבת הצנחנים מתוך בחירה ואמונה שצריך לשרת בגדודים כדי לתרום בכל מקום, ולא רק בתפקידים 'יוקרתיים'". 

מאוחר יותר יצא עזרא ז"ל לקורס קצינים, ובתקופה האחרונה של השירות, הוא היה בקו בלבנון - במארבים.

"בכל יום ראשון, כשהיינו נפרדים, הייתי בוכה ודואגת ממה יקרה לו, ותמיד הוא היה אומר לי 'מה את דואגת? אם צריך לקרות לי משהו זה יכול לקרות גם ברחוב, הכול בסדר'", נזכרת דניאלה.

דניאלה ועזרא ז"ל היו מתכתבים באופן סדיר - לפחות מכתב אחד בשבוע. "זה היה חלק בלתי נפרד מהקשר שלנו. היינו מדברים על משהו בסוף השבוע בבית או בטלפון הציבורי, והשיחה הייתה ממשיכה במכתבים", נזכרת דניאלה.

"ביום שישי קיבלתי ממנו מכתב רגיל, אבל בתוכו היה עוד מכתב מקופל, והיה כתוב עליו: 'את הדברים שכתובים פה את תקראי רק כשאני אבוא ואהיה איתך, להתראות, עזרא'".

"הצצתי בקצה וראיתי שהוא חתם בתחתית כרגיל: 'אוהב אותך תמיד, עזרא', וזהו - שמתי את המכתב בתיק ולא קראתי אותו". 

שלושה ימים אחר כך, ב-24.5.1993 עזרא נהרג במארב. 

"ביום שני בבוקר, כשקיבלתי את ההודעה, החלטתי לפתוח את המכתב - וראיתי שזו צוואה".

"אני זוכרת את החדר שישבתי בו, את הידיים הרועדות, איך שקראתי את המכתב וייבבתי, כי אני לא מאמינה שהוא כותב את זה, ושבדיוק קיבלתי את ההודעה שהוא נהרג", היא מספרת בכאב.

"הדבר הכי הזוי הוא שהייתה לו תחושה שמשהו הולך לקרות לו", מסבירה דניאלה, "הוא הביא את זה על הכתב שלושה ימים לפני".

מאז, היא שומרת את כל המכתבים בתיקיות. תיקייה אחת של המכתבים ששלחה לו, ותיקייה שנייה של המכתבים ששלח לה. "הכול מתחיל תמיד ב'דני מה העניינים?', 'דני מה המצב?'", היא מספרת, "עד היום קשה לי כשקוראים לי דני. דני זה שלו".

לאחר מותו של עזרא, נמצא בין חפציו גם פנקס המכתבים שלו, ובתוכו היה עוד מכתב אחד אחרון - מכתב שהוא כתב לדניאלה בלילה בו הם יצאו לפעילות. אבל את המכתב הוא מעולם לא הספיק לשלוח.

"דני מה שלומך? אני עוד רבע שעה יוצא לפעילות מסוכנת, יש הרבה סיכוי שאני אפגוש מחבלים. יש תמיד שאיפה למגע עם מחבלים, אבל בכל אופן, דבר ראשון שאני רוצה זה שכולם יחזרו בשלום, בלי אף שריטה מהפעילות. 

אני מקווה שאת מחזיקה מעמד, אני במקומך כבר מזמן הייתי זורק אותי לכל הרוחות. אוהב אותך וחושב עלייך תמיד, וכמובן ששולח לך את כל הנשיקות שבעולם, עזרא".

יחד עם המכתב נמצאו תמונות שצולמו רגעים ספורים לפני היציאה לפעילות האחרונה, וזו המזכרת האחרונה מעזרא, מזכרת שהולכת עם דניאלה עד היום.

"עזרא היה איש של אנשים, איש של שלום. הוא אהב את הארץ מאוד. היה בו משהו נורא מרגיע ומשרה ביטחון. אני מודה על שהכרתי אותו ושחוויתי איתו חוויות, חבל לי שלא יכולנו להמשיך… ואני גם מודה על בעלי. היום יש לי בעל מדהים וילדים מקסימים", היא אומרת בחיוך.