נאום הרמטכ"ל בטקס הדלקת נר הזיכרון בכותל המערבי

הייתה זו שעת צהרים של ערב חג, שנת 1987. שעות מעטות תחלופנה, ורשת של חושך תכסה את צמרות העצים. האור עוד יתבצר בכמה מפינות העיר, עד שייסוג מכל חלקיה. השקט ירד, ומתוכו תעלה שירת התפילה בבתי-הכנסת, מתערבבת בהמולת בני משפחה הנאספים אל השולחן.

ובטרם כל אלה, אני עולה במדרגות בבית-אבן בלב ירושלים; חייל צעיר, ובידי מכתב לחג. ממש באותן המדרגות, הובהלה ארבע עשרה שנים קודם לכן הידיעה מחזית סיני: אבנר איננו. צעדי כבד.

בעוד רגע, אפגוש בפעם הראשונה משפחה שכולה; את אסתר ובן-ציון, הוריו של אבנר ַגבורין, זכרו לברכה. כל מדרגה מקרבת אותי אליהם, ומשהו בי מבקש שלא תיגמרנה המדרגות לעולם.

כבוד נשיא המדינה, מר יצחק הרצוג, שר הביטחון, מר יואב גלנט, משפחות שכולות יקרות, מכובדיי, "נברא אדם יחידי בעולם". לכל אחד סיפור חיים, מסע ודרך משלו, וכולם יחידים בעולם.

הם באים בשערי השירות הצבאי והופכים רעים לנשק; ישנים זה לצד זה באוהל הטירונות, מחפים זה על זה במארב הלילי, ומשתפים בסיפורים על ילדותם, על משפחותיהם ועל חבריהם. אבנר, אביק, נולד ביום חורף קר.

הוא גדל והיה לתלמיד מחונן, אוהב שירה, מדריך ומרכז שבט בתנועת הצופים; ספורטאי, טיל, צלם ושחקן חובב;
"יחידי בעולם".

אבנר התגייס לנח"ל המוצנח והתנדב לקצונה. משפרצה מלחמת יום הכיפורים, הצטרף בראש מחלקתו לקרבות הקשים בסיני. ביום הארב ַעה-עשר ללחימה, נפתחה לעברם אש עזה, ובשעה שחיפש לחייליו ולו מקום מסתור, פגע בהם פגז, ואבנר נהרג.

זמן לא רב קודם לכן, כתב אבנר לבטי, רעייתו הטרייה: "היום, תוך כדי אימונים, זינקנו על קוצים ואבנים בתוך הגשם והבוץ. לפתע, מצאתי את עצמי בתוך שיח, כשחלק מגופי בתוך שלולית ענקית, ואני שוכב לי בשלווה, חושב על ימים שיגיעו, על ימים של איתך".

שם, בבוץ, אבנר הרגיש, כנראה, על מה נאמר: "מי שיש לו למה שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל איך". תמונתו של אבנר ניבטה אלי כנער צעיר מקיר הזיכרון בשבט הצופים הירושלמי "משואות".

דמותו הייתה לנו מופת של מצוינות, אחריות ודוגמה אישית. אף שלא הספיק להגשים אפילו מקצת מהבטחת חייו, זכרו פועם עד עצם היום הזה בחלל שנותר אחרי לכתו.

עשרים וארבעה אלף, מאתים ושלושה-עשר חללי מערכות ישראל, וכל אחד יחידי בעולם. כאשר התגייסו לצה"ל, הם היו צעירים וצעירות שעתידם לפניהם, מלא בתקווה למשמעוּת, להשפעה ולחברות. כל אחד ואחת הם הבטחה שלא מומשה, תקווה שנגדעה באבחה אחת.

בשעון חייה של כל משפחה, מתקתקת שגרת יום־יום, והיא מתנפצת כאשר מכה בה השכול. מחוג חייו של הנופל עוצר ברגע נופלו, בעוד מחוג המשפחה ממשיך לסוב, בלי לדעת, כי הזמן כבר חרג מצירו.

הדפיקה בדלת מפצלת את שעון המשפחה לשניים: הזמן האחד מתרחק לאחור, אל חיים שהיו ואינם עוד. הזמן האחר נע קדימה, אל המשך החיים בצל האובדן. עדיין, רק שישים שניות בדקה, אך תנועת המחוגים כבדה תחת משא-הזיכרון והגעגוע הגובר.

יש המייחלים למפגש עם יקירם כאן, או בעולם אחר, ויש המקווים, כי הזמן ימציא מרפא. לכל משפחה דרך משלה במסע הנורא הזה. מחר, ימלאו בתי-העלמין ברבים שנותרו בשיברונם. מי שיקיריהם נפלו בקרב ולנוכח פני אויב, מי בתאונת אימונים או בדרכים, מי במחלה ומי ששלחו יד בנפשם. על כתפי כולם נטל של שכול וכאב, של זיכרון והנצחה.

משפחות יקרות, את החלל הריק, אנו ממלאים במעשי יום־יום המנכיחים את הנופלים בחיינו ויוצקים בהם ערך. קוראים לתינוק על שם דודו שנפל, מעניקים מלגה או מטיילים בשביל שנכבש ברגליהם של הבנים.

השיח עם הנופלים נמשך גם אחרי לכתם: בשיר שכתבו, ובזה שנכתב עליהם; במכתב שהותירו, ובזה שנשלח אליהם; בדברים שאמרו, בשתיקת הנותרים ובזעקתם. בכל אלה אנו קובעים לנו "למה" חדש לחיות למענו, כך שיהא לנו הכוח לשאת את ה"איך".

לא מכבר ציינו את חירותנו ההיסטורית, עת יצאנו ממצרים והיינו לעם. בקרוב נציין את חירותנו המודרנית, עת התקבצנו מכל קצווי תבל והקמנו מדינה.

בעת הזו נשמעת שוב שבועתנו לנופלים: יהי קורבנכם ראוי; יהא החלל, שנפער בלב האומה בלכתכם, ראשיתה של תקווה. הפקדתם בידינו ציווי לחברת מופת, שזוכרת בעבור מה הקריבה את בניה ובנותיה, שיודעת לפסוע על השביל הצר בין קדושת החיים ובין הנכונות להקריבם; חברה, שצבאה הוא צבא העם, וזה מקור כוחו; ושהיא חברתם של בני-חורין: בוטחת, מוגנת ומשגשגת.

אסתר ובן ציון גבורין קמו מאפר מחנות ההשמדה, ראו כאן תקומה לאומית ושילמו מחיר אישי כבד. ראיתי אותו בעיניהם. בשנות חייהם הם ראו אותנו מתפתחים, מתמודדים עם קשיים, חלוקים לעיתים - אך הולכים ומתחזקים.

וּלאן פנינו מכאן? מחר, נעמוד בבתי העלמין לצידם של בני המשפחות. אני מייחל, כי ביום הזה, שהוא מעל לכל זמן, נהיה נאמנים למורשתנו ונתמסר אך ורק להתייחדות עם זיכרון הנופלים ועם כאבנו על לכתם.

מעל לכל זמן, ומעבר לכל מחלוקת. המחלוקת היא, אולי, המתנה היפה ביותר שהעניק העם היהודי לאנושות. עם ישראל נושא את הלל ושמאי כאלפיים שנה.

בגמרא מסופר, כי על אף שנחלקו בית שמאי ובית הלל, הם לא נמנעו מנישואין אלה עם אלה. ללמדך, שחיבה ורעות נוהגים זה בזה לקיים מה שנאמר: "והאמת והשלום אהבו".

בנתיבי השכול והכאב, אני פוגש משפחות מכל חלקי החברה ומכל קשת הדעות והאמונות; בכל מפגש מצאתי תמיד מכנה משותף.

מתוך אחריותנו להגן על זכר הנופלים, נניח מחר את ענייני השעה מחוץ לבתי העלמין. נאפשר למשפחות, למפקדים ולחיילים להתאחד בשבועתם הקדושה ולכבד את זכר הנופלים.

שלושים ושש שנים חלפו מאז נכנסתי בפעם הראשונה לביתה של משפחה שכולה. רק ימים ספורים עברו, מאז ביקרתי בבתיהן של משפחות הנופלים באירועים האחרונים.

כמפקד הצבא, חובתי להגן על מדינת ישראל ולעשות כל שניתן כדי להבטיח את שלומם של חיילי צה"ל בקרב, באימונים ובחיי היומיום בבסיסים. כמפקדי צה"ל לפני, אני מתחייב כי נמשיך לטפל בפצועים ובנפגעים, ולעשות כל מאמץ להשיב את
השבויים והנעדרים לארצם ולמשפחותיהם.

על נופלינו, כמו אמר הרמב"ם: "כל באי העולם, בצורת אדם הראשון הם נבראים, ואין פני אחד מהם דומה לפני חברו"; לפיכך, "נברא אדם יחידי בעולם"; ולפיכך באובדנו, אבד עולם שלם.

אנו, מפקדי צה"ל וחייליו, לא נשכח את הנופלים, כי הם שציוו לנו להמשיך במשימה, להעז ולהסתכן. הם השורשים העמוקים עליהם נבנתה מדינת ישראל יהודית דמוקרטית, וזכרם הוא מגדלור לחובתנו העליונה להגן עליה.

לא נשכח אתכם, בנות ובני המשפחות, נמשיך ללוות אתכם ולקיים יחד את צוואת בניכם ובנותיכם, שיהא קיומנו כאן ראוי לקורבנם, לצוואתם לחובתנו. יהי זכר הנופלים ברוך.