54 שנה אחרי האסון בסואץ - חייו של אורי נחשפים מבעד לעדשה

טלי, כמו שאתם מבינים מהמכתב - לא הכירה את רב"ט אוּרִי יוסף ז"ל, אחיו של אביה ששירת בחטיבה 401. היא נולדה לתוך מציאות מורכבת - משפחה שכולה שלא משתפת או מדברת על יקיר ליבם שהלך בטרם עת.

"סבי וסבתי באו מגרמניה, והם לא בכו, לא דיברו ולא שיתפו", היא משחזרת את ילדותה ונעוריה בצילו של השכול, "עמדנו דום בימי זיכרון, הלכנו לטקסים וכיבדנו את זכרו. היו בסלון שתיים או שלוש תמונות שלו, וזהו".

לאחר שאורי נהרג, המשפחה חשבה שהנורא מכל מאחוריהם. אבל אז - דפיקות הדלת המפחידות, והאנשים שמחכים מאחורי המפתן ובפיהם הבשורה המרה הגיעו שוב. ושוב.

גיסו של אורי, אלחנן לשם ז"ל, נהרג ב-1972 בעת מילוי תפקידו במילואים, ואחיה של טלי, סמל אהוד (אודי) יוסף ז"ל, נפל 18 שנה לאחר מכן בפעילות מבצעית ברמת הגולן.

השנים חלפו, טלי התבגרה, וסבה וסבתה הלכו לעולמם. לפני כשנתיים היא פינתה מכולה ישנה שהייתה שייכת להם, ובעודה מסדרת את הפריטים הישנים, מצאה קופסת נעליים, אפורה ומאובקת, ועליה מתנוססים השמות: אורי, דני ורות.

"פתחתי אותה בזהירות, ובתוכה מצאתי מאות פילמים ישנים, קרוב ל-400 תמונות בשחור לבן", נזכרת טלי ברגעים המפתיעים, "הלכתי לפתח אותן וגיליתי בעיקר דברים שאורי דודי ז"ל צילם. סוף סוף, הייתה לי ההזדמנות להכיר אותו, וידעתי שאני לא מוותרת עליה".

היא מיינה את התמונות לפי תקופות חייו הקצרים של אורי: ימי נעוריו במושב, המסלול בגרעין הנח"ל, והשירות בסואץ. טלי החלה לחקור מסקרנות, ומתוך מטרה ותקווה להגיע לאנשים המצולמים, ודרכם, לקבל הצצה קטנה לחיי דודה שלא הספיקה להכיר.

ראשית, היא פנתה לקבוצת הגיל של אורי בכפר ורבורג, המושב בו נולד ב-1947. מחבריו, היא למדה על ילדותו במושב שכל כך אהב. "הם סיפרו לי שכבר בנעוריו הוא החל להסתובב 'חמוש' במצלמה, ונהג לתעד רגעים, אנשים ומקומות", היא משתפת.

לאחר מכן, התברר לטלי שאורי החל את דרכו בגרעין נח"ל. הוא התגייס דרך תנועת המושבים לגרעין האחדות שבחצבה, שם עבר תקופת הכשרה שבסופה הגיע לחטיבה: "ב-1965 הוא התגייס, אבל לאחר שנה הוא ביקש דח"ש (דחיית שירות), על מנת שיוכל לעזור להוריו במשק".

מאוחר יותר, ב-1967, פרצה מלחמת ששת הימים ואורי ביקש לחזור לשירות, אך בקשתו לא נעתרה. "תארי לך שכל החברים שלו נלחמים, והוא נשאר לעבוד ברפת…" היא אומרת לי. בתום המלחמה, בקשתו נענתה והוא חזר לשירות ביחידה קרבית. הוא התגייס לשריון, עבר קורס חבלני חי"ר וקורס מ"כים ופיקד קרוב לשנה בגדוד הסיור של חטיבה 401 בתעלת סואץ.

כדי לנסות וללמוד על אורי בתקופת הצבא ועל חוויותיו מהשירות, פנתה טלי לקבוצת פייסבוק של מלחמת ההתשה. "פרסמתי את התמונות שפיתחתי, ואנשים החלו לזהות את עצמם", היא מספרת בחיוך, "הם הזדהו כחיילים שלו, ואנשים ששירתו לצידו. זה היה כל כך מרגש לשמוע מהם על האדם שהוא היה".

ב-26 באוגוסט 1968, בעיצומה של מלחמת ההתשה ובמהלך סיור בשעת לילה לאורך הגדה המזרחית של תעלת סואץ, עלה הג'יפ של אורי וחייליו, גם הם מחטיבה 401, על מוקש, והוא נהרג כשהיה בן 21 בלבד.

"דרך התמונות, בעיקר מהשבועות האחרונים של חייו, הבנתי כמה רגיש הוא היה לכל סיטואציה ולאנשים שסביבו", היא מספרת, "הוא לא צילם תמונות הרואיות, אלא את הרגעים הקטנים של היום-יום: אנשים אוכלים, נחים, רוחצים בתעלה".

"כשדיברתי עם החיילים של אורי בקבוצת הפייסבוק, אחד מהם אמר לי משפט שנחקק בי: אדם מת פעמיים - פעם אחת ביום מותו, ופעם שנייה כשמפסיקים לזכור אותו", היא תומכת, "לכן, החלטתי שאני רוצה להנציח את זכרו, ולא נותנת לו 'למות שוב'".

אחרי שלמדה להכיר אותו ולו במעט, ונחשפה לשלוש תקופות חייו שנגדעו בטרם עת, הקימה טלי תערוכה בארכיון כפר ורבורג, ובה הציגה את התמונות, ואת סיפורו של אורי. "רציתי להראות את נקודת המבט שלו, דרך נקודת המבט שלי", היא מסבירה, "וגם - לסגור מעגל עבור המשפחה, שמיד לאחר התערוכה עשתה אזכרה לאורי לראשונה".

כשאני שואלת אותה מה הייתה אומרת לאורי אם יכלה לפגוש אותו, היא עוצרת לרגע, ועונה: "הייתי מחבקת אותו, ואומרת לו שהוא לא חייב להיות גיבור, רק להיות מאושר".