"יותר מ-50 שנה אחרי, אני רואה את הפנים שלהם, ואת החיוך שלהם. אני רואה את זה עד היום"

עדי אדירי היה מפקד במשך שנים. הוא התגייס לגולני, יצא לקורס קצינים, והיה מ"מ, מ"פ, מג"ד, סמח"ט ואפילו מח"ט במילואים. במשך השנים הכיר אינספור חיילים ופיקד על מאות לוחמים, אבל יש שניים שנחרטו בליבו לעד. "שני חיילים פשוטים במובן הכי טוב של המילה", הוא נזכר בהם בחיוך, "באו לגולני מתוך רצון, עשו את זה עם כל הלב, והוכיחו את עצמם בביצועים מצויינים גם בשגרה וגם במלחמה". 

החיילים עליהם מספר עדי, הם סמל אהרון אצלן ז"ל, וטוראי אברהם (אבי) נסים ז"ל. "הייתי המ"פ שלהם - הדרג הכי קרוב לחיילים - אוכל איתם מאותו מסטינג", הוא מסביר על הקשר המיוחד שנרקם ביניהם, "היינו קרובים מאוד מטבע הדברים, גם באימונים שלפני וגם בתקופת המלחמה. אין מחיצות".

כשהתחילה המלחמה, מטבע הדברים, הם היו קרובים מתמיד. מפקד ופקודיו אבל גם פשוט לוחם וחבריו לנשק. "אחרי מלחמת יום הכיפורים, צה"ל התמקם במובלעות הצפוניות. היו סביבינו כוחות סוריים, ומהר מאוד התחילה מלחמת התשה במובלעת", משחזר עדי את אותם השבועות המותחים, "שלוש דיוויזיות סוריות הקיפו את המובלעת שבה ישבנו, והיינו תחת אש בלתי פוסקת".

במלחמה, ישב הכוח עליו פיקד עדי במוצב שהיה שייך בעבר לצבא הסורי - מוצב תל מסחרה. ובגלל מצבו הרעוע, חלק מהמשימות בו היו שיפוצו ותיקונו, כך שהחיילים יוכלו לשהות בו לאורך זמן במידת הצורך. וכך בשלג, בקור, ותחת אש יום-יומית - עדי והלוחמים שלו שיפצו את המוצב והגנו עליו. "המצב היה כל כך קשה", הוא מודה, "שמפעיל ה-D9 שהגיע לעזור לנו בשיפוצים לא הסכים להישאר, אז אנחנו הפעלנו את הכלי בעצמנו".

בזמן אחת ההפגזות, עדי צפה על הסורים בעמדה הקדמית של המוצב, ולפתע שמע קריאות מהעמדה האחורית - "יש פצועים". "השארתי את קצין הארטילריה בעמדה שלי, רצתי מהר אחורה, והתמונה שהתגלתה לעיניי הייתה נוראה", הוא משחזר את הרגעים המטלטלים, "ראיתי את אהרון ואבי שוכבים בתעלת הקשר, פצועים". 

מהר מאוד, התברר לעדי שהפגיעה שלהם לא התרחשה במקרה. "כשהתחילה ההפגזה היה חייל חדש בעמדה, ואהרון ואבי היו כאלה שלא משאירים אנשים לבד", הוא מעיד על אופיים המיוחד, "הם עלו על ציוד למרות שזה לא היה התפקיד שלהם, הגיעו לתגבר את אותו החייל בעמדה, וממש ברגע שהם יצאו מהבונקר - נפל פגז ופגע בהם פגיעה ישירה".

"באותם רגעים, ידעתי שהדבר הכי חשוב זה לתפקד ולא לתת לרגשות להיכנס לסיטואציה", הוא משתף, "הידיים שלי מטפלות בהם ומנסות להציל אותם, אבל בראש אני רואה חיילים שלי שגדלתי איתם, שגדלו איתי, שהם חלק ממני - מהמשפחה שלי במובן האמיתי של המילה, שוכבים שם מולי". כעבור דקות ספורות, אחרי שפונו לתאג"ד ולאחר מאמצים עצומים להצילם, נקבע מותם של אהרון ואבי ז"ל. 

סמל אהרון אצלן ז"ל וטוראי אברהם (אבי) ניסים ז"ל

"הם היו שניהם אנשים נהדרים, כאלה שעובדים עם כל הלב בלי סיפורים, ישר לעניין. היה להם אופי טוב, והם היו שקטים, רציניים, וחיילים מצוינים, אבי ניסים כחייל ואהרון אצלן כסמל מחלקה שהיה צריך להנהיג את החיילים סביבו", הוא נזכר בהם, "ועד היום, יותר מ-50 שנה אחרי, אני רואה את הפנים שלהם ואת החיוך שלהם, אני רואה את זה עד היום".