"אני מתגעגע לאיש הזה יום-יום, שעה-שעה. הוא איתי כל הזמן"

חברי הצוות שלך הם אלו שאיתך מהרגע הראשון. אוכלים איתך את אותם מנ"קים, שוכבים לצידך בשק"ש המאובק, צוחקים עד הרגעים הקטנים של הלילה ויום אחר כך מחפים עליך ועשויים אפילו להציל את חייך.

עופר קרניאל לא רק איבד חבר מהצבא, אלא אחד שליווה אותו עוד משנות הנעורים. חבר שגדל איתו בשדות, נסע איתו לטיולים והיה חלק של ממש מהבית שלו.  "הכרתי אותו בגיל 16", הוא מספר על סגן איתן פיכטנבאום ז"ל, "הוא היה חיפאי, אני הייתי מכפר תבור, והתחברנו".

בכל חופש מחדש היו השניים נפגשים, ומבלים יחד. "אני זוכר שבקיץ, כשהיינו יוצאים לעבוד בשדה, ריחמנו על איתן כי הוא חיפאי, ולא רצינו להעיר אותו בארבע בבוקר", הוא משחזר את אותם קיצים לפני שהכול השתנה, "חשבנו שניקח אותו מאוחר יותר עם הטנדר. אבל פתאום בזמן העבודה, אנחנו רואים מרחוק את הטרקטור המשפחתי דוהר לכיוונינו - זה שרק אבא ואני ידענו להפעיל".

הטרקטור התקרב לעופר, ולאט לאט נגלה לעיניו - איתן. "אני אומר לו: ׳איתן אתה דפוק? איך הנעת את הטרקטור׳? אז הוא אומר לי: ׳ראיתי פעם אחת מה עשית, עשיתי בעצמי ובאתי לשדה. ואני אומר לך - זו פעם אחרונה שאתם עושים לי הנחות ולא מעירים אותי בארבע, כי אם אתם מעצבנים אותי אני חוזר לחיפה ולא רוצה להיות חקלאי כמוכם׳".

וכך במשך השנתיים הבאות נרקמה בין השניים, הנער מהעיר והנער מהכפר, חברות אמיצה, חד פעמית ומיוחדת. עופר ואיתן גם התגייסו יחד, בפברואר 71, לאחר שחלמו שניהם להגיע לחטיבת הצנחנים. "הגענו לבקו"ם, ופתאום איתן הודיע לי שנגמרו המקומות בצנחנים, ומעבירים אותו לגולני", משחזר עופר, "הוא עלה למשאית של גולני עם דמעות בעיניים, ופתאום שמע מ"כ צועק למ"מ שנשארו שלושה מקומות אחרונים בצנחנים וצריכים לאייש אותם".

בהחלטה של רגע וללא היסוס, כך מספר עופר, איתן זינק מתוך המשאית שנוסעת לשרגא, רץ לאותו מ"כ, ואמר לו: "אתם תצטרכו לפנות אותי אזוק אם לא תביאו אותי לצנחנים". וכך, הוא התגייס לגדוד 890, ולחטיבת הצנחנים יחד עם חברו הוותיק. הם נפגשו שוב בקורס מ"כים, כעבור זמן קצר עברו יחד בבה"ד 1, ולבסוף הם אפילו לחמו כתף לצד כתף בפשיטה לטריפולי שבלבנון. 

"ואז, אחרי שחזרנו לחטיבה בתור מ"מים, פרצה מלחמת יום הכיפורים", הוא מספר, "אני זוכר ששמעתי דרך המג"ד שלי שגדוד 890 נלחם באזור החווה הסינית. קרב ענק של חילוץ לאחור, עשרות הרוגים ועשרות פצועים. דאגתי לאיתן כל כך, ובסוף התברר לא רק שהוא שרד את הקרב הנורא הזה, אלא שהוא לקח עליו פיקוד אחרי שהמ"פ שלו ומ"מ הנוסף נהרג". 

בחופשה הראשונה אחרי המלחמה, נסע איתן לבקר את החיילים והחברים שלו שנפצעו בקרב. "הוא עבר משפחה משפחה, נסע מהדרום לצפון, מבית חולים לבית חולים", מדגיש איתן, "בשעת לילה מאוחרת הוא החליט לחזור הביתה, ואז קרתה הטרגדיה הנוראית. שני קילומטרים לפני שהגיע לחיפה הוא התהפך עם הרכב, ונהרג".

"זה היה בוקס לפנים בצורה בלתי רגילה", מודה עופר, "לשרוד את הקרב העקוב מדם בחווה הסינית ואז למות בצורה כזאת… עד היום אני מדמיין שזה לא קורה לו, שאני מגיע כמה דקות לפני התאונה שלו ועוצר אותו. כי איבדנו משהו שהיה יכול להרחיק לכת מבחינת המבנה אישיות שלו, היושרה שלו, הנאמנות שלו, המוסריות שלו, המחויבות שלו… זה משהו מעבר למה שאנחנו רגילים".

"אני מתגעגע לאיש הזה יום יום, שעה שעה. הוא איתי כל הזמן. זאת אומרת אני הולך, וכל הלוחמים שלי, החברים מקורס קצינים, ובעיקר הוא, על הגב שלי - אני הולך איתם ונותן דין וחשבון, ומחויב כל יום להגיד להם - אנחנו פה, דואגים שתהיה פה ארץ ישראל שראויה למוות שלכם".