"אחרי 7 באוקטובר חזרתי לחטיבה - כי למדתי ממך שאי אפשר לעצור באמצע"

צור,

עברו כמעט 20 שנה, ואני עדיין שומע את הקול שלך בקשר, חותך את רעש הלחימה: "1-א' כאן 3, אני מחפה עליך, סוף". אז, לא ידעתי שזה יהיה ה'סוף' המוחלט, ושלצערי, אלה יהיו המילים האחרונות שאשמע ממך - שם על תל נאחס, ביום האחרון של מלחמת לבנון השנייה.

הגורל חיבר בינינו רק לילה אחד קודם לכן. אני זוכר את הלילה ההוא, בדרך לתל נאחס באמצע עמק מרג' עיון. היינו בשטח נחות וחשוף לגמרי, ובחושך מוחלט הצוות שלי ואני שקענו עם הטנק לשלולית עמוקה. הטנק היה עמוס בבקבוקי מים, מנות קרב ועוגות עבור הלוחמים בלבנון - אספקה קריטית, שעמדה להיגמר.

המחשבה שאני תקוע שם, בזמן שהחברים שלי רעבים וצמאים, לא נתנה לי מנוח. אבל אתה לא השארת אותי מאחור. חזרת על עקבותיך אל המקום שבו היינו מטרה קלה. עמדת על הצריח של הטנק, ניתקת את כבל הגרירה ואני ירדתי מהטנק שלי כדי לחבר בינינו - כבל של פלדה בלב העמק המאיים. 

בניסיון המשיכה הראשון, הטנק שהיה תקוע חזק בבוץ לא זז מילימטר - אבל אז הגעת למשוך בזווית שלא האמנתי שתצליח, והצלחת כמו גדול. כשהכבל נקרע בסוף, אמרת לי בחיוך: "כשנחזור לארץ, אתה חייב לי כבל גרירה חדש".

פחות מ-12 שעות אחר כך, הגורל נקרע בצורה שלא ניתן לתקן. סיימנו משמרת, היינו אמורים להתחלף על ידי צוות הסמ"פ - אבל המלחמה לא הרפתה. יצאתי עם הטנק קדימה מהמחצבה כדי להשמיד משאית תחמושת שסיכנה אותנו. גם שם אתה היית בשבילי. "1-א' כאן 3, אני מחפה עליך,סוף", אמרת. 

הטנק שלכם ניצב כ-100 מטרים דרומית ממני. אני זוכר מיד אחרי שיריתי את הפגז הראשון, הסתכלתי מעבר לכתף שמאל וראיתי להבה יוצאת מהצריח שלך. בתוך טירוף הקרב, המוח סירב להבין שזה טיל נ"ט. המשכתי לירות, פקדתי על ירי הפגז השני ורגע אחרי, הכול החשיך.

הטנק שלי נפגע מטיל גם הוא.

בשניות ההן, כשלא ראיתי ולא שמעתי דבר, חשבתי שנהרגתי. הראייה חזרה אליי אחרי כמה רגעים. הכאב מהרסיסים בידיים וברגליים הזכיר לי שאני חי, אבל השקט בקשר היה מוחלט. לא ידעתי שהחיפוי האחרון שלך עלינו עלה לך בחייך.

צור,

היום אני מעלה על הכתב את מה שאני תמיד נושא בליבי, והלוואי שהיית יכול לקרוא זאת. לדאבוני, לא היתה לי ההזדמנות להחזיר לך את כבל הגרירה ההוא.

היום, 20 שנה אחרי, אני נושא איתי את הפציעה, הרסיסים והכאב שבלב, אבל בעיקר את הידיעה שהיית שם בשבילנו עד נשימתך האחרונה. המכתב הזה הוא הדרך שלי להמשיך לשאת את זכרונך איתי ולהמשיך לספר לכולם מי היית - בדיוק כפי שחילצת אותי מהבוץ בעמק.

אולם החוב שלי אלייך הוא לא כבל פלדה - אלא החובה לחיות, לזכור ולהזכיר מי היה מפקד מחלקה  3 מפלוגה ז' מגדוד 8112 - האיש שחיפה עלינו עד הסוף.

אחרי 7 באוקטובר נלחמתי לחזור לשטח. היה לי ברור שאני חוזר - לא מתוך חובה, אלא מתוך משהו עמוק יותר: משהו שלמדתי ממך. חזרתי כי ככה לימדת אותי - לא משאירים מאחור, לא עוצרים באמצע.

חזרתי להילחם עם הגדוד שלנו, וגם היום, כשאני כבר "סבא זקן" כמו שקוראים לי בחיבה, הרוח הזאת - הרוח שלך, ממשיכה לנהוג בי. אתה שם איתי, בכל רגע, בכל החלטה. נוח על משכבך בשלום, חבר. אני ממשיך מכאן, אבל הקול שלך עדיין מלווה אותי בקשר הפנימי של הלב.