"הסורים היו בטוחים שאתה הוא המפקד - ועל כן ירו בך. הכדור שפגע בך, יועד לי"

ראובן, 

"אנחנו שנינו מאותו הכפר". שנינו עלינו מגרמניה בגיל צעיר וגרנו בחדרה. שנינו זייפנו את החתימה של ההורים והצטרפנו לצבא הבריטי. ושנינו שירתנו באותה מחלקה, בגדוד 11 של חטיבת עודד. אז, כשהצטרפתי אליכם לאחר שסיימתי קורס קצינים, היית מ"כ: שמחתי לפגוש פנים מוכרות, ושמחתי עוד יותר לגלות שאתה מפקד אהוב ונערץ.

ב־1 ביוני 1948 הגענו למלכיה, בכוונה לאייש ולשמור על המקום. אבל ארבעה ימים אחר כך המצב השתנה. שמענו מטוסים מתקרבים: תוך דקות החלה הפגזה אווירית על האזור, ולאחריה הפגזה ארטילרית כבדה. למזלנו, הכפר היה ממוקם גבוה יחסית, והצלחנו לירות ממנו אל עבר התוקפים, ולמנוע את התקרבותם לעת עתה. 

אבל הם היו המונים, אלפי חיילים. שמענו את קולות המפקדים שלהם מדרבנים אותם לטפס לעברנו. הרגשתי כאילו זה לא משנה כמה נירה עליהם - כי גם אם פגענו ברבים מהם, נותרו המונים שהמשיכו לתקוף. הכוח שלנו מנה בסך הכול כ-100 איש, והם היו אלפים. 

נאלצנו לסגת תוך שאנו סופרים את האבדות שלנו - בקרב נהרגו שמונה לוחמים מהפלוגה ותותחן. גופותיהם של שישה מהם לא נמצאו, והם נחשבו נעדרים בקרב. היה לנו קשה עם זה מאוד: לא משאירים פצועים בשטח, ולא משאירים חיילים שנהרגו. אבל לא הייתה לנו ברירה. אם היינו מתעכבים, זה היה עולה בחייהם של עוד חיילים. נצרנו את זכרם בליבנו.

ראובן, השבוע נודע לי שמצאו את מקום קבורתו של אחד החיילים הנעדרים – דב פרמט, דובה. 78 שנים אחרי אותו קרב ארור, עקוב מדם.

חודש אחר כך, החל מבצע ברוש. עמדתי בעמדת הפיקוד וראיתי את הטנקים מתקדמים, שמעתי את קריאות הלוחמים וייחלתי שתגיע התגבורת אותה ביקשתי שעות ארוכות. כשהשחר החל לעלות הצטרפת אליי לעמדה, וכך, כשאנחנו עומדים על ברכינו זה לצד זה סיפרת לי מה קורה בשטח. 

"התחמושת אזלה, היינו חייבים לנטוש את העמדות", אמרת בקול עצור, "הוריתי גם לחיילים מהעמדות האחרות לסגת למחניים, כי אין לנו איך להמשיך להילחם". שמעתי את הכאב בקולך וראיתי אותו על פנייך. מנית בקול חרישי את שמות החיילים שאיבדנו, שהדפו את הסורים עד הכדור האחרון שהיה ברשותם בגבורה רבה. 

עמדת לידי, כשהמשקפת שלך תלויה כמו תמיד על צווארך, ולפתע השתתקת. הסתובבתי אלייך. ראיתי שכדור פגע בצווארך. רכנתי אלייך והבנתי שאני כבר לא יכול לעשות דבר למענך. הרמתי את הנשק שלך ויריתי בזעם את הכדורים שעוד נותרו בו מלבד הכדור האחרון. אותו שמרתי לעצמי. ידעתי שאסור לי ליפול בשבי.

הבנתי שלסורים היו צלפים בשטח, וכשראו את המשקפת שלך היו בטוחים כי אתה הוא המפקד - ועל כן ירו בך. הכדור שפגע בך, יועד לי. 

נשמתי עמוק. המועקה והכאב היו עצומים - אבל הבנתי שאני חייב להמשיך כדי להציל את מי שעוד אפשר. יצאתי מהעמדה ופקדתי על החיילים שנותרו לסגת. רק מאוחר יותר ובעזרת לוחמי גולני כבשנו בחזרה את המוצבים. אבל אתה כבר לא היית שם לראות את זה.

ראובן, 

אתה קבור בראש פינה, לצד החיילים שאיבדנו באותו קרב נוראי. אתה מוקף באנשים שאהבת ושסיפרו תמיד כמה אמיץ ונועז אתה. לא חשבתי שאצא מהמלחמה הזו. אני לא יודע למה אני חי ואתה לא. עם השנים התחתנתי, נולדו לי בנות, אחר כך נכדים ואפילו נינים יש לי. אני כבר בן 102. את רוב חבריי איבדתי. נותרתי הלוחם היחיד מהגדוד שלנו - שעוד זוכר את גבורתך אז, בשדה הקרב. 

בהצדעה, 

ישראל ריבה, מ"מ בגדוד 11, חטיבת עודד.