"אוהב אותך כמו המכתב הארוך ביותר שנכתב"

סמל דיויד טורסטון ז"ל, התעורר ביום שבת, חמישה ביוני 1982, למשמע התרעות מהזימונית שלו. ההכנות למבצע 'שלום הגליל' היו בעיצומן, וביחידה 669, בה שירת כפרמדיק מוטס ב'סדיר', ביקשו שיגיע לשירות מילואים. 

כיממה לאחר מכן, כשנקרא עם צוותו לנבטיה שבלבנון למבצע חילוץ פצועים, נפגע המסוק שלו מטיל נ"מ. במשך שישה ימים נחשב נעדר עד שגופתו אותרה. הוא הותיר אחריו אם, ועשרות מכתבי אהבה שכתב לאורך 4 שנות זוגיות לאשתו ואהובתו - לי.

"לי, אין לי הרבה זמן לכתוב לך מכתב יפה וארוך. אך תדעי לך שאני אוהב אותך כמו המכתב הארוך ביותר שנכתב אי פעם".

"דיויד ואני נפגשנו באוניברסיטה", נזכרת בחיוך לי עדני טורסטון, אלמנתו, "בדייט הראשון שלנו יצאנו לערב החלפת מפקדים של יחידה 669. אני חושבת שזה היה הרגע שבו התאהבנו, כי למחרת, כשאמא שלי שאלה אותי איך היה עניתי לה - 'זה יהיה בעלי'. כעבור חצי שנה התחתנו".

הוא נולד בארצות הברית ועלה לארץ עם אמו לאחר שאביו, שהיה קצין בצבא האמריקאי, נפל בקרב בוויאטנם. "הוא עשה פה את המסלול הרגיל, הקלאסי של כל 'צבר' ישראלי של תיכון, צבא, אוניברסיטה. בגיל 18 התגייס ל-669 והיה פרמדיק מוטס", היא נזכרת, "הוא אהב להציל חיים, ובכלל אהב מאוד אנשים. גם אחרי הצבא, כשסיים את התואר והפך לעורך דין, הוא היה משלם ערבות ללקוחות שהיה חסר להם כסף כדי שלא ישבו בכלא. הכול מתוך אהבת האדם". 

"הוא היה איש מאוד מיוחד, גבוה, מרשים. באמת אהוב", היא ממשיכה, "בדרך כלל אחרי שמישהו מת זה הדבר הראשון שאומרים עליו. אבל דיויד היה אחר, זו הייתה המהות שלו. הוא אהב נורא את אלביס פרסלי ולנגן על גיטרה, ויותר מהכול - הוא אהב אותי".

לפני שפתח את משרדו, שבמהרה הפך מצליח, הוא עבד במקביל ללימודים כדייל באל-על. "אז לא היו לנו טלפונים, לא היה וואטסאפ, וכשהוא טס היינו נפרדים לעיתים לתקופות זמן ממושכות. אני בעצמי הייתי סטודנטית באותו הזמן ולכן גם כשהיינו שנינו בארץ, לפעמים היינו מתפספסים. הוא היה משאיר לי מכתבי אהבה רבים. אנשים כבר לא כותבים ככה היום, כמו שהוא כתב. הוא היה כל כך מרגש ומלא באהבה".

את רגע הדפיקה בדלת, לי זוכרת עד היום בבהירות נוראה: "זה היה יום ראשון בערב, שישה ביוני. שמעתי נקישה קלה. כשפתחתי, עמדו מולי ארבעה קצינים. הייתי מאוד מבולבלת, חיכיתי שידברו, שיגידו משהו, שאלתי אם אני יכולה לעזור להם. רק כשהם צעדו אל תוך הבית הבנתי שכנראה קרה משהו".

"אני זוכרת צרחה כזאת שיצאה ממני בלי שליטה: 'תגידו לי שהוא חי! תגידו לי שהוא לא מת!'", היא משחזרת בכאב, "לא היה להם מה להגיד, כי באותו הזמן הוא היה רק נעדר, עוד לא ידעו מה קרה. זה לקח שישה ימים עד שמצאו אותם בנבטיה. אחרי שהסתיימה המלחמה, לקחו אותי במסוק לראות את המקום שבו זה קרה".

"הייתי אז רק בת 22", היא מדגישה, "מאז עברו 43 שנים, כמעט פי שניים מהגיל שלי באותו יום. כשדיויד קיבל את הזימון למלחמה בכיתי, התחננתי שלא ילך, אבל הוא התעקש ואמר שבטח יחזור כבר למחרת. התנשקנו ונפרדנו, אבל לא יכולתי לדעת שזו תהיה הפרידה האחרונה".

גם כשנישאה בשנית לבעלה יאיר, היה לה ברור שתשמור על שם משפחתו של אהובה שלא חזר: "דיויד היה בן יחיד, ומכיוון שאבא שלו נהרג בוויאטנם, אחרי לכתו לא היה מי שישמור על שם המשפחה. הבנתי שאני לא מוכנה לוותר על השם וצירפתי גם את בעלי וגם את ילדיי, רון ושיר, להנצחתו. עסקתי בנושא במשך כל חיי, ואני ממשיכה לשאת את התואר הזה, 'אלמנת צה"ל', גם במלחמה הנוכחית".

את המכתבים היא שומרת עדיין בביתה, ועל אף השנים הרבות שחלפו, הם ממשיכים להוות עבורה תזכורת מוחשית לאהבה הגדולה שהייתה ביניהם. "אני עדיין כותבת לו עד היום", היא משתפת. "במכתב לציון מה שאמור היה להיות יום הנישואים ה-45 שלנו, כתבתי לו: 'לפחות זכינו לאהוב, ולהיות נאהבים'. הוא אומנם לא כאן, אבל הוא נשאר איתי ובליבי לעולמים".