שיר ובני לא זכו להגשים את החלום. משפחותיהם עשו זאת עבורם

בתי חולים הם לא תמיד מקום נעים, אך עבור שיר – הם היו החלום שלה. "מגיל ממש צעיר היא ידעה שהיא רוצה להיות רופאה", משתפת אורי ביטון, אמה של שיר ז"ל, "וכשהיא התחילה להתנדב במד"א, זה רק התעצם".

צילום: אור אפרים | עריכת וידאו: עמית שזירי | עריכת תוכן: דבש יהודה, עירא בן שושן ואביגיל ארליך

"האמת שניסינו להוריד אותה מזה", מודה אסי, אביה. "אמרנו לה שהיא גוזרת על עצמה חיים לא פשוטים, לא הבנו למה היא צריכה את זה. אך כמובן שהיא לא ירדה מזה, לא עניין אותה מה אנחנו חושבים".

היום, שניהם לבושים בעצמם במדי מד"א. רגע לפני תחילת המשמרת בתחנת אשדוד, הם משחזרים את הרגעים שהביאו אותם לכאן, בעקבות החלום של שיר.

"היא עשתה הכול כדי להיות חובשת קרבית בצבא", מעיד אסי. "היה לה חשוב לשרת בחטיבה מרחבית, ובעזה במיוחד. היא רצתה להיות במקום הכי מבצעי והכי טוב שיש. היא אהבה שם כל רגע".

"את השעה 06:29 לא נשכח לעולם", הוא ממשיך. "שיר הייתה בכוננות באותה השבת. אנחנו מבינים שמשהו לא רגיל מתחיל, ומנסים להתקשר אליה. באיזשהו שלב אנחנו מקבלים ממנה הודעה מוקלטת מטלפון של אחת החובשות. היא מדברת איתנו בקור רוח, שמאוד היה אופייני לה, אבל ברקע כבר שמענו רעשי יריות".

"זמן קצר לאחר מכן, אנחנו מקבלים ממנה הודעה שכנראה יש פשיטה של מחבלים על המוצב. שמענו את הפחד בקול שלה", אסי משחזר, ואורי ממשיכה: "חשבנו בהתחלה שהיא חטופה. התחלנו לראות את כל הסרטונים כדי לקבל קצת מידע, אבל לא מצאנו כלום. ביום שני בצהריים דפקו לנו בדלת. באו להודיע לנו שהיא נהרגה".

"עניין ההנצחה עלה די מהר", מספר אסי. "רצינו משהו שמאפיין אותה, וכמובן שתחום הרפואה והצלת החיים עלה. החלטנו לפתוח קורס הדרכה במד"א על שמה. היום אנחנו עם מרכז הדרכה שלם וחמישה אמבולנסים".

אורי ואסי הופתעו מההיענות הציבורית הרבה, ומכמות האנשים שנרשמו לקורס: "הבנו שלא יכול להיות שלא נהיה חלק ממנו, אז החלטנו להצטרף".

"החוויה הייתה מטלטלת מאוד. זה לא פשוט לשבת בכיתות על שמה, עם תמונות שלה ושהחברים שלה מעבירים לנו את השיעורים", משתפת אורי. "עליי היא בוודאות לא מאמינה. היא בטח אומרת לי מלמעלה 'את פחדת לשמוע את הסיפורים שלי, ובסוף את עושה את אותו הדבר'". 

"ללא ספק, היא הייתה גאה בנו שאנחנו ממשיכים את השליחות שלה להציל חיים", מחייכת אורי. "זה אחד הדברים הכי טובים בהתנדבות – לעשות משהו למען האחר. אבל בסוף, מי שמקבל מזה חזרה זה אנחנו".

מגיל 8 עד לשיזפון – לובש ירוק

"בני היה מתעצבן מזה שאנחנו עומדים לפגוש עכשיו את השחקנים של מכבי חיפה והוא לא", מספר בחצי חיוך דני וייסטוך, אחיו של בני ז"ל, שנפל בלחימה ברצועה בנובמבר 2023. עכשיו, הם במתחם האימונים של קבוצת הכדורגל שבני כל כך העריץ. רגע לפני המפגש, הם מספרים את סיפורו.

צילום: אור אפרים ועמרי אלקיים | עריכת וידאו: עמית שזירי | עריכת תוכן: דבש יהודה ואביגיל ארליך

"בני היה המפקד הכי קשוח, ובמקביל הכי אנושי", קובע אלי, אביו. "החיילים שלו היו מספרים שהוא דורש, קודם כל מעצמו ואחר כך מהם. הוא תמיד נתן להם דוגמה אישית והיה ספורטאי מעולה. זה לא הפתיע אותנו, כמובן. הוא תמיד היה תחרותי, וכבר בגיל 8 התחיל לאהוד את מכבי חיפה". 

כיאה לספורטאי שהיה, השירות הקרבי היה טבעי לבני. הוא התגייס לשריון ושובץ בחטיבה 7. משם, הוא יצא פיקוד, קצונה עד שלבסוף הגיע להכשיר טירונים בשיזפון.

"בגלל שהוא היה מ"מ טירונים, הוא לא היה אמור להיכנס לעזה. בכל זאת, הוא עשה הכול כדי לקחת חלק בתמרון", מסביר דני, ואלי מצטרף: "הוא הרגיש מחויבות אישית להשתתף, ואני חושב שבגלל זה הוא יצא קצונה".

"אלו היו הנושאים הכי חשובים לו: הצבא ומכבי חיפה. הוא הכיר את כל השחקנים מכל הדורות, היה חי את זה". דני ממשיך: "חברים שלו היו אומרים שיש לו שלוש ריאות. הוא היה שחקן מעולה".

אך למרות החיבור הטבעי של בני לקבוצה ולכדורגל, דני מודה כי לא תמיד הזדהה איתו: "הוא היה משחק איתי כדורגל כשהייתי קטן, אבל לפני שהוא נפל לא באמת התעניינתי בזה. מאז מה שקרה, כל החברים שלו לקחו אותי למשחקים, ועכשיו אני מבין את זה – האווירה באצטדיון, זה משהו מדהים".

"הוא היה ילד מסור, צנוע וטוב לב", משתף אלי. "פעיל בתנועות נוער ותמיד מוקף בחברים. אנחנו מתגעגעים אליו מאוד והוא נורא חסר לנו, אבל במקביל, גם מתרגשים להמשיך את המורשת שלו ולספר את סיפורו".