"תמשיכו לחיות כאילו אני איתכם. אל תיפלו ואל תחיו בעצב"

ב-27.10.23, עם תחילת התמרון הקרקעי בדרום, נבחר סרן עדן פרוביזור ז"ל לפקד על הטנק החלוץ של גדוד 52, שהוביל את הפריצה לשטח הרצועה. כשלושה שבועות לאחר מכן, לפני הכניסה לג'באליה, התקשר למשפחתו והכתיב לאביו את צוואתו.

"אבא, אני מבקש לדבר איתך ברצינות ומבקש שתקשיב לי בלי לכעוס עליי… אני לא יכול להגיד לך מה יהיה, אבל יש סיכוי שאני לא חוזר הביתה, אלא נשאר כאן. אני רוצה שתמשיכו לחיות כאילו אני איתכם. אל תיפלו ואל תחיו בעצב. מבקש שתמשיכו ליהנות מהחיים, לצאת למסעדות ולטוס לחו"ל וכל הדברים שאהבנו לעשות. אבא, אני רציני, אסור שתעשו משהו אחר.

"אני רוצה שתדע שאני גאה במה שאני עושה וגם אם יקרה לי משהו אז יקרה, והכול בסדר, אני במשימה של החיים שלי, שומר על ארץ ישראל. מקווה שאלוהים יהיה איתי, אבל גם אם לא – תדעו שאהבתי אתכם והיו לי חיים מעולים. אבא אתה חייב להבטיח לי את זה, כי רק ככה אני יכול להמשיך".

"זה היה כביכול עוד יום רגיל", נזכר אביו, גיא, "הוא התקשר והיינו על הקו ברמקול. הוא דיבר עם אמא שלו, עם אחותו, עם אחיו הקטן. ובאיזשהו שלב ביקש ממני לקחת את הטלפון ולהוריד את כולם מהספיקר".

"הוא חזר על המשפט כמה פעמים: אבא אל תכעס, אל תכעס עליי. הוא דיבר על החיים שהיו לו - חיים מעולים, חיים מצוינים, 'נתת לי הכול בחיים'. הוא היה רגוע כשדיבר, ואני ישבתי וכתבתי את המילים שלו. לא יכולתי להגיב כדי שהמשפחה לא תבין ותיכנס ללחץ. הייתי צריך להחזיק הכול בבטן ולחכות שיסיים".

למחרת, ביום שישי, יצא גיא מבית המשפחה באלפי מנשה דרומה, להעביר לרס"פ של עדן פינוקים עבור בנו: "רציתי לתת לו משהו שירים לו את האנרגיה. אחר הצהריים כשחזרתי הביתה, הוא התקשר שוב. דיברנו רק שנינו ואני הפצרתי בו שיחזור בו, שילך למג"ד ויבקש החלפה. זו הייתה הפעם הראשונה בחיים שלי שהבן שלי צעק עליי".

"הוא אמר 'בשום אופן לא. גידלת וחינכת אותי להוביל. זה התפקיד שאני קיבלתי - וזה התפקיד שאני אעשה. אם נתחלף ולוחם אחר ייפגע, אני לא אסלח לעצמי בחיים. פשוט תרד ממני, אבא'. ביקשתי שוב שייקח את המילים שלו חזרה, הוא אמר בצחוק 'לוקח אותן חזרה'. אבל בתוך תוכו הוא ידע".

"גם בשיחה הראשונה שלנו, הוא היה שלו", גיא ממשיך ומספר, "אז הרגשתי כאילו שהוא אבא ואני הילד. הוא במודעות מלאה, כבר חישב את הסיכונים ועיבד את הדברים שעברו עליהם שם. הוא התחיל להרגיש את החול בשעון, הולך ואוזל".

"בשבת, ב-10:20 בבוקר, מצלצל הפעמון בבית", הוא משחזר, "אני רואה שלושה קצינים מאחורי השער. הבנתי מיד את המשמעות. מאותו היום הפעמון נדם, התקלקל, והחלטנו שלא לתקן אותו".

לקראת אחר הצהריים של אותו יום, שיתף גיא את צוואתו של עדן עם המשפחה כולה. עם אסנת, אמו, ואחיו - אורין, שירן ועידן: "כולם היו בהלם טוטאלי. אלה לא רגעים שניתן לתאר אותם".

"מאז, אני משחזר את השיחה הזאת בראש שלי כל הזמן", הוא משתף, "הקול שלו צלול וברור אצלי בראש כל יום. זה היה הקלוז'ר הכי חשוב שעדן יכול היה לעשות למערכת היחסים שלנו. היינו קרובים ברמות שקשה לתאר, ואני בטוח שזאת הצורה בה הוא רצה להיפרד ממני - להגיד הכול באוזן, ולא בשום דרך אחרת".

מלבד היותו חייל ומפקד למופת, עדן היה גם ספורטאי מצטיין בלחימה משולבת וקראטה, אוהד כדורסל מושבע ותלמיד מחונן: "היה לו הסכם עם המחנך שלו - זה יאפשר לו חופש פעולה בתיכון, והוא מצדו ישמור על ממוצע בגרויות של 95 ומעלה. הציון שלו במבחן הבגרות באזרחות היה 92, בסך הכול 3 נקודות הפרש, אבל עדן הבטיח, ועדן מקיים. הוא ניגש למועד ב', והוציא 98. הוא היה מאוד חדור מטרה, אני לא מכיר אף משימה שקיבל על עצמו ולא ביצע עד תום".

על פי אביו, המסר האחרון שלו מייצג את אישיותו במדויק. "זה לגמרי מה שהייתי מצפה שהוא יגיד", הוא מעיד, "'אני במשימת חיי שומר על ארץ ישראל', זה משפט מאוד מאוד עמוק. זו לא השפה של עדן ביום יום. אלא מין פתגם טרומפלדורי כזה, אני לא יודע איך לקרוא לזה. אבל זה משקף בצורה מופתית את מה שהיה לו חשוב, ואת המנהיגות שבערה בו עד הסוף. בימיו האחרונים, זה מה שיצא לו מהלב - וזה מה שהוא משאיר אחריו".