דווקא ביום הזיכרון לשואה - הם בחרו להתנדב למען החיילים

כשמביטים לראשונה בחיוכו של חיים, קשה לדמיין את הדרך הארוכה שעבר כדי להגיע לרגע הזה. הוא שרד את השואה, עבר תלאות כשהעפיל ארצה ולמרות כל אלה, עכשיו הוא מגיע להתנדב במרכז ההספקה המטכ"לי בתל השומר.

אל חיים מצטרפים 15 שורדים נוספים, כדי לעזור בתיקון ואחזקת מסכות אב"כ, המיועדות לתרגול הלוחמים בצפון. בעיתוי לא מקרי, נקבעה ההתנדבות ליום סימבולי במיוחד - ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה. 

כשהם מתחילים בתיקון המסכות, השורדים נפתחים לאט לאט ומשתפים את סיפוריהם. "נולדתי ב-1930, בעיר פטרושה במערב רומניה", אומר חיים, "אבא שלי היה ספק המזון של העיר, הוא היה איש מאוד עשיר ולכן הגרמנים 'שמרו עליו'". 

כשהתחילו שמועות בעיר על הנעשה באזורים אחרים ברומניה, החליט אבא של חיים לשחד את ראש העיר בשביל שיעבור לגור בביתם. "כשהנאצים הגיעו, הם נכנסו לבתים של היהודים ושלחו אותם למחנות ריכוז. רק לבניין שלנו לא נכנסו - הרי הוא היה ביתו של ראש העיר! ככה נשארנו בחיים", הוא מסביר.

כך העבירה משפחת פרל את שנות המלחמה, חבויה בתוך "ביתו של ראש העיר". מדי פעם הם הצליחו להסתיר פליטים בדרכם לרוסיה, אך את מרבית יהודי העיר - הם לא יכלו להציל. "מתוך אלף יהודים אנחנו המשפחה היחידה שנשארה", מעיד חיים בעצב.

לקראת סיום המלחמה, הוא החליט להצטרף לעליית נוער מחתרתית לישראל: "הייתי אז בן 13. שמתי תרמיל על הגב והחלטתי שאגיע לארץ. בלילה אחד, התארגנו כל חברי המשלחת ועלינו על הרכבת בחושך, אף אחד לא ידע".

את המסע הם המשיכו באוניות המעפילים. "שכבנו על קרשים, שלא יגלו שיש שם אנשים", משחזר חיים, "אבל האנגלים עקבו אחרינו, וכשהגענו לבוספורוס - מצר ים בטורקיה, חיכו לנו משחתות אנגליות שלקחו אותנו לקפריסין".

לאחר 49 ימים בכלא הקפריסאי, הוא עלה על אונייה ישראלית בשם "קדמה" והגיע לבדו לחיפה. בהמשך למד עברית, התגייס לצבא ולחם במלחמת השחרור. "שירתי בצבא 47 שנים. בגבעתי, כל הזמן בגבעתי", הוא מתגאה, "נלחמתי בלטרון ובדרום - מול כל צבאות ערב".

כשחיים מסיים לגולל בפניי את סיפורו, העיניים שלו נוצצות. "אני גאה להיות פה היום, זאת ממש חגיגה בשבילי. כשאני רואה אותך זה מחזיר אותי לימים ההם, כשאני הייתי על מדים", הוא מתרגש, "אילו ימים יפים היו לי, עם כל הבעיות ועם כל הצער". 

ואולי זה בעצם כל הסיפור - למרות שהם הגיעו לעזור ולתרום לחיילים, שורדי השואה יצאו מהמפגש הזה מחוזקים בעצמם. "זה עלה על כל הציפיות שלנו, התרומה של השורדים לצבא חזרה בחזרה אליהם, בצורת חיבוק ואוזן קשבת", אומר בחיוך רס"ר (מיל') משה לבהר, רכז במערך המתנדבים של חיל הלוגיסטיקה. 

"מתחילת המלחמה שילבנו כ-45,000 מתנדבים מהארץ ומחו"ל שתומכים במאמץ הלוגיסטי המלחמתי", מוסיפה רס"ן עינב לקט, מפקדת מערך המתנדבים, "זוהי זכות עבור המתנדבים לתרום מכוחם ומזמנם עבור צה"ל, אך זוהי זכות גדולה אף יותר עבורנו לחבק אותם ולהמשיך להשמיע את סיפורי גבורתם".

"אני לא מרגיש שאני מתנדב בשביל הצבא", מסכם חיים "שורדי השואה וצה"ל קשורים אחד בשני, אי אפשר להפריד בינינו". לעצמו הוא מאחל להגיע עד גיל 110 ("לא עד 120, אני רוצה שעל המצבה שלי יכתבו 'נפטר בטרם עת'"), והאיחול שלו לעם ישראל הוא פשוט: "שרק נישאר מאוחדים, עם ישראל חי!"