בבירקנאו, מאי 45', מנחם שמע בכרזה הבטחה. היום הוא יושב ליד נכדו שנלחם למענה

"לא ניצלתי מהשואה, שרדתי אותה", מתקן מנחם, עוד לפני שהוא מתחיל לספר את סיפורו המטלטל. רק לאחר שתקראו אותו, תוכלו להבין מדוע הוא מתעקש לפתוח דווקא בשורה הזאת, ולמה המקום בו הוא נמצא עכשיו - ממלא אותו בכל כך הרבה גאווה.

 
עריכת תוכן: עלמה אולמרט, ליה קנטרוביץ', נועם זמיר ושחר גראור. עריכת וידיאו: נועם ברהמי. צילום: אדם סגמן, הילל שורק וליה פלג.

בשנת 1927 נולד מנחם הברמן, הבכור מבין שמונה אחים במשפחה דתית בצ'כיה. "הייתי בן 12 כשפרצה המלחמה", הוא פותח, "כשהגרמנים נכנסו למדינה, זה היה בספטמבר, ערב ראש השנה. הם גירשו את אבא שלי מהצבא הצ'כי בו הוא שירת, ושנתיים לאחר מכן, אני ומשפחתי אולצנו לעבור לגטו".

שם הם הצטופפו בדירה בעלת שני חדרים ומטבח, כ-25 משפחות. "היינו שמונה עשרה אלף יהודים בשטח המשתווה לעשרה רחובות של עיר", מספר מנחם, "לא ידענו מה קורה, לא חשבנו יותר מדי, ולא היה לאן לברוח. היינו תמימים".

"היו לי שתי פאות מאוד ארוכות בגלל שהייתי דתי", מתאר מנחם, "אמא קשרה לי אותן כל בוקר כדי שאף אחד לא יראה אותן. יום אחד פאה אחת השתחררה, ובאותה שנייה כבר הכו אותי עם מקל וגזרו לי את הפאה".

לאחר זמן מה, קיבל עבודה חדשה - שליח מהגטאות. כל יום היו אלפי משלוחים שהוא וחבריו הוכרחו להעביר ממקום למקום לא נודע. "באחד מן הימים הגענו לתחנת רכבת", הוא מספר, "אמרו לנו להגיע לשם בשביל להביא משלוח, אבל זו הייתה בעצם הרכבת לבירקנאו".

מנחם לא העלה בדעתו שכשדלתות הרכבת ייפתחו, הוא יראה 11 משפחות מצטופפות בכל קרון. "זה היה נורא, נורא. במשך שלושה ימים נסענו עד שהגענו לבירקנאו. כל הדרך הילדים לא הפסיקו לצעוק שהם צמאים ורעבים", הוא משחזר את הזוועות, "לאחר שהגענו, את אלו שלא הצליחו לרדת מהרכבת זרקו הצידה ואספו למשרפות".

כבר בכניסה של המחנה, הגרמנים עשו סלקציה: לצד ימין נשלחו כל מי שהיו צעירים ובריאים, ושמאלה נשלחו כל השאר. מנחם נשלח ימינה ביחד עם אחיו, ושם הופרדו ממשפחתם. "בין הצדדים הייתה הפרדה. השוטרים הנאצים שמרו עם רובים וכלבים", אומר מנחם, "ראיתי שהשוטר שהיה אחראי לשמור על האזור שלי הלך לרגע. ניצלתי את ההזדמנות והצלחתי לברוח. רצתי עם אחי על הידיים, ועברתי לצד שמאל עם אמא והאחים שלי".

מנחם ומשפחתו הלכו במחנה לכיוון מגוריהם, כשפתאום הוא הרגיש מכות חזקות בגב. "הסתובבתי וראיתי אסיר יהודי שאמר לי ביידיש - 'מה אתה עושה פה? זה לא המקום שלך!' השבתי לו שניסיתי לעזור לאמא שלי עם אחי הקטן שלא הרגיש טוב. האסיר בעט בי אז התחלתי לרוץ. זו הייתה הפעם האחרונה בחיי שראיתי את אמא ואת האחים שלי, ככה נפרדנו".

אחרי הפרידה ממשפחתו, הגיע מנחם לחיילי SS שכפו עליו לעבוד בחקלאות. "היינו 80 אנשים. הגענו לשורת כיסאות מעץ", מספר מנחם, "הושיבו את כולנו ואמרו לנו שהולכים לחרוט לנו מספרים על היד. מי שחרט לי על היד אמר לי לא להראות כאב - כי לוקחים למשרפות את מי שכואב לו". 

"הרגשתי שחותכים לי את היד עם גרזן, דקרו אותי בערך 30 פעמים כשעשו לי את המספר", משחזר מנחם, "משם לקחו אותנו למקלחות, הורדנו את הבגדים וגילחו אותנו. הכניסו אותנו למתקן של חיטוי עם מים וכלור, והיינו צריכים להיות שם בערך דקה. יצאנו משם אדומים ושרופים לגמרי. אחר כך חילקו לנו בגדים, כפכפים הולנדיים מעץ, מכנס דק, חולצה דקה וחתיכת סמרטוט שבקושי כיסה חצי מהראש, בלי תחתונים וגופיה". 

כך חי מנחם עד חודש מאי, 1945, עד שהגיע אותו הרגע שהוא לא ישכח. הוא שמע בכריזה של המחנה ביידיש: "ילדים, אתם משוחררים! תצאו מהחורים ואל תפחדו, מהיום והלאה אף גוי לא ירים יד על יהודי". "כעבור חמש דקות האיש מאחורי הקול הגיע אלינו, חיבק אותנו - והשתחררנו", הוא מספר בהתרגשות.

לאחר ששרד את תופת הנאצים, זכה מנחם לעלות למדינת ישראל - עליה חלם כל כך הרבה שנים. הוא הכיר את אשתו והם הקימו בית בישראל עם חמישה ילדים, וכיום - גם עם שמונה נכדים.

אחד מנכדיו הוא טוראי יעקב, לוחם בחטיבה 401. לפני המלחמה, יעקב היה אמור להיות עתודאי ולהתחיל לימודים, אך לאחר שבעה באוקטובר, הוא החליט להילחם על שירות קרבי, ועבר למסלול ייעודי לקצונה בחיל השריון. 

"אני לקחתי הרבה מאוד השראה מהסיפור של סבא, והוא היה חלק משמעותי מההחלטה שלי להגיע לשריון", משתף יעקב, "הגבורה שלו ומה שהוא עבר מלווים אותי כל החיים, אפילו בר מצווה עשינו ביחד".

בעודו מביט בנכד שלו בגאווה, מנחם לא שוכח להוקיר את החיים: "איזו זכות יש לי ששרדתי והקמתי משפחה. אתם דור ההמשך, אתם הניצחון שלנו".