עבורם לא מדובר רק בחפצים - אלא בזיכרון לעולמי עולמים

"לפעמים", כך מתארים המדריכים ביד ושם, "הכיס הקטן במכנסיים, הוא המקום היחידי שיהודי בשואה יכול היה לשמור על היותו אדם". אחת הדוגמאות לכך, הם מספרים לנו, אירעה במחנה העבודה שבאסטוניה, בו - ימים לפני שחרורו, ב-19 בספטמבר 1944 - הועמדו יותר מ-2,000 יהודים מול שורת בולי עץ, ונרצחו בירייה בעורף.

הנאצים תכננו להצית את בולי העץ, לשרוף את גופות היהודים ולהשמיד את מירב הראיות בטרם הגעת הצבא הסובייטי. אך הם לא הספיקו - והחיילים היו עדים לזוועות שהתחוללו במקום. 

על גופם נותרו פיסות בד בודדות, אך בכיסם - עולם שלם. החיילים צילמו את שמצאו, ובין כל אלו, גם את החפצים: תמונות, חפצי נוי, סכו"ם ותשמישי קדושה. הם הופתעו לגלות שחלק מהדברים ששמרו היהודים לא סייעו להם במלחמה, אלא רק שמרו על רוחם, והזכירו להם מהיכן הגיעו ולאן הם מקווים לחזור.

בעקבותם, יצאנו לחפש חפצים שנשמרו בתקופת השואה, והתגלגלו עד היום, לחיילי וחיילות צה"ל.

סא"ל (במיל') ליאור וישנגרד, קצין טנ"א באוגדה 99, וסבו צבי לכט

ההליכה האיטית לעבר המסילה, הטבעת שעליה חרוט "כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו" ולחיצת היד בין הגרמני ליהודי שניצל בזכותו - זו אחת מהסצנות המוכרות מהסרט "רשימת שינדלר", שנצרבה בתור רגע סוריאליסטי ויחיד במינו. 

הטבעת היא למעשה העתק של התכשיט אותו הכין צבי, סבא של סא"ל (במיל') וישנגרד. "הוא היה צורף בפולין, ובמהלך השואה כל משפחתו נרצחה", מספר הנכד, המשרת כקצין טנ"א באוגדה 99, "הוא הצטרף למפעל של אוסקר שינדלר, וכך ניצל בעצמו". 

בסיומה של המלחמה, צבי רצה להודות לשינדלר, וצרף עבורו טבעת. את הזהב, השיג משיניים שתרמו היהודים במפעל, ועל גביה הוא חרט את המשפט המוכר, שכל כך הלם את הקשר בין השניים.

ברבות השנים, הטבעת אבדה מידיו של שינדלר - אך הוא רצה חלופית. ולכן כמה שנים מאוחר יותר, הגיע לישראל כדי לפגוש שוב את צבי. "בתקופה הזו לסבא שלי כבר הייתה חנות תכשיטים בתל אביב", משתף סא"ל (במיל') וישנגרד, "וכשאוסקר הגיע אליה, סבא שיחזר עבורו את הטבעת". 

מכאן, הסיפור רק מתפתח - כשנשאה בתו של צבי לישראל, אביו של סא"ל (במיל') וישנגרד, צרף עבורו הסבא טבעת דומה, רק ללא חריטה. שנים אחר כך, כשנפטר, היא עברה לסא"ל (במיל') וישנגרד, בירושה, ששמר אותה במגירה.

כמה ימים לאחר פרוץ המלחמה, הוא נתקל בפוסט של יהלומן שבנו נרצח בנובה, והעניק, כחלק מהנצחת בנו, טבעות בחינם לזוגות שהתחתנו במהלך התקופה.

סא"ל (במיל') וישנגרד החליט שזו הזדמנות הכרחית - גם לשמר את מורשת אביו וסבו, וגם לתמוך בעסק שכזה. לכן, ביקש מהיהלומן לחרוט את אותו משפט על הטבעת המשפחתית, כדי לזכור תמיד ש"כל המציל נפש אחת - כאילו הציל עולם ומלואו". מאז, הטבעת נמצאת על האצבע שלו, וליוותה אותו גם בתוך הרצועה. 

טוראי יובל טור שלום, עיתונאית בדובר צה"ל, וסבתה אסתר טור שלום

אסתר היפהפייה, המתולתלת והבלונדינית, הייתה בת 3 בלבד כשפרצה המלחמה, ועדיין זכרה הכול עד יומה האחרון. היא נולדה בפולין, והועברה יחד עם כל משפחתה למחנה עבודה, שם סבלו מרעב קשה. לאחר מכן ברחו יחד לאיטליה, כאשר רובם נרצחו, ורק המשפחה המצומצמת נותרה.

ציפורה, אחותה הגדולה, והיא היו קרובות מתמיד, והגנו אחת על השנייה. "אסתר הייתה כל כך קטנה, ובכל זאת שובבה", מספרת נכדתה, טוראי יובל טור שלום, "היא הייתה עובדת על הגרמנים שהיא לא יהודייה, וכך משיגה עבורן מזון. אני לפעמים לא מצליחה לתפוס איך ילדה בגיל כל כך צעיר הייתה מסוגלת לזה".

בעוד שרוב חפציהן נלקחו מהן על ידי הנאצים, הפריט היקר ביותר עבורן, איכשהו נשמר - המסרק החום של ציפורה. המלחמה הסתיימה, המשפחה הגיעה ארצה, וכמה שנים לאחר מכן - אותו מסרק אהוב הועבר מציפורה, לאסתר. 

לאסתר נולדו ילדים ונכדים, ואחד הדברים שהיו חשובים לה יותר מכל - היה לספר את סיפורה ולא לשכוח אותו אף פעם. "מאז שהייתי קטנה סבתא שלי דיברה על השואה", משתפת טוראי טור שלום, "היא זכרה כל בן אדם שפגשה, ורצתה להנציח את מה שקרה לה, למשפחתה וליהודים. אחד העדויות היה אותו מסרק - והיא נאחזה בו ושמרה עליו לאורך השנים".

בעקבות ההתעניינות של אחותה הגדולה של יובל במסרק, אסתר סבתה העניקה לה אותו. בדיוק כמו שקרה בעבר, בו המסרק הועבר מהאחות הגדולה לאחות הקטנה, כך נכדותיה עשו - וכעת הוא בבעלותה של יובל. "סבתא שלי נפטרה ב-2019, אבל חשוב לי לשמור על המסרק - והאמת שהוא גם מעולה. אני מקווה שיום אחד גם אני אעניק אותו ואספר את הסיפור שלה", היא אומרת.

"אסתר הייתה אישה פלפלית, מיוחדת וחכמה, שתמיד שמה את המשפחה במקום הראשון", נזכרת טוראי טור שלום, "היא אומנם לא זכתה לראות אותי על מדים, אבל אני בטוחה שהיא גאה בי כל יום. אני רואה הרבה קווי דמיון בינינו - כמו שלה היה חשוב לספר סיפורים של אנשים ולהנציח את תקופת השואה, כך לי חשוב לעשות את זה בתפקיד שלי בצבא, במיוחד עכשיו". 

רס"ן הרב ישי מרצבך, רב חטיבת ירושלים, והרב בני קלמנזון

כשרס"ן הרב מרצבך חיפש ספר תורה שיוכל להכניס ללוחמים בעזה, הוא ידע רק דבר אחד: הספר צריך להיות קטן דיו, כדי שיוכל להיכנס על גבו של רב הגדוד. 

"רצינו שמלבד העובדה שיוכלו להתפלל איתו, הוא גם יסמן עבור החיילים חיבור לשרשרת הדורות", הוא מסביר, "בגלל זה החלטנו שעל אף האתגר - אנחנו עומדים להשקיע מאמץ ולהכניס ספר תורה לכל גדוד הנלחם ברצועה".

כך החל המסע של רס"ן הרב מרצבך לחיפוש הספר המיועד. הוא פנה לציבור ברשתות חברתיות ובפורומים שונים, ביקש להשאיל ספר תורה, והגיע לרב בני קלמנזון, ראש ישיבת ההסדר עתניאל ומומחה בהיסטוריה יהודית.במסגרת תפקידו, הדריך הרב קלמנזון בני נוער במסעות לפולין. בעקבותם, גם הוא חיפש בעבר ספר תורה קטן: "כזה שיכול להיכנס לתא נוסעים במטוס". 

את הספר שמצא, העביר קלמנזון לרס"ן מרצבך, שהופתע לגלות את הסיפור המורכב מאחוריו - על משפחה פולנייה במלחמת העולם השנייה.

אב המשפחה הבין שהנאצים מתקרבים לעיירה שלהם. לכן, החביא את ילדיו ואישתו ליד העיירה, ושילם לחבר פולני כסף רב על מנת שידאג להם. האב נלקח למחנות, שם נרצח, ובנו הקטן הסתתר במשך שנתיים בתוך ארון, והיה יוצא רק בלילות כדי לחפש אוכל למשפחה.

בסוף המלחמה, החבר הפולני רצה לגמול על הכסף שניתן לו, לנחם את המשפחה ולהנציח את סיפורו של האב שנרצח. הוא הלך בשוק, וראה שק של רצועות עור, שעתידות להפוך לנעליים, שעליהן אותיות בעברית. ברוב חכמתו, הבין כי העור שייך לספר יהודי, ורכש אותו בכסף שקיבל מהאב.

"כשהגיע למשפחה, הוא העניק להם את העור כמעין מתנה מאביהם שאיננו עוד", מגולל רס"ן הרב מרצבך את הסיפור, אותו שמע מהרב קלמנזון, "אחרי שהביא להם את זה, הם גילו לו שמדובר למעשה בספר תורה". ברבות השנים, המשפחה עלתה ארצה, ובנו לקח את הספר לסופר סת"ם על מנת לבדוק את תקינותו. 

לשמחתו, הוא גילה כי הספר תקין לחלוטין, ושמר עליו מכל משמר. כשמשפחתו והוא שמעו שהרב קלמנזון מחפש ספר למסעות לפולין - הם לא יכלו לסרב, כל עוד הוא יספר את סיפורם בכל מסע, וכך היה. אבל אם עד כה הסיפור מסובך - בתחילת המלחמה הוא קיבל תפנית מפתיעה עוד יותר, שהפכה לסגירת מעגל מרגשת.

"כשהגענו לרב קלמנזון לקחת את הספר, גילינו סיפור מיוחד נוסף", משחזר רס"ן הרב מרצבך, "בשבעה באוקטובר, בנו של הרב קלמנזון, שהיה רבש"ץ הישוב עתניאל, שמע מה קרה בבארי וקפץ לעוטף לסייע. הוא הצליח להציל קרוב למאה אנשי קיבוץ, לפני שנהרג בקרבות". 

רס"ן הרב מרצבך החליט שלפני שיכניסו את הספר ללוחמים בתוך הרצועה, הם יעברו איתו במקום בו נפל הבן - סרן (במיל') אלחנן מאיר קלמנזון ז"ל. "עברנו בקיבוץ בארי, בדיוק במקום שהוא מסר את נפשו, וזכרנו אותו", הוא משתף בהתרגשות, "לאחר מכן הבאנו אותו ללוחמים בעזה, סיפרנו להם את הסיפור, והצלחנו להנציח 85 שנה של היסטוריה יהודית וישראלית - כל זה, בזכות ספר אחד קטן, שנתן כוחות ועוצמות לכולם".