מיה גילתה קצה חוט - שפיצח תעלומה משפחתית מהשואה. "חשבתי - 'מה הסיכוי?"

מימין לכניסת המבקרים ביד ושם ובמורד השביל המשופע, ניצב בית הספר הבין-לאומי להוראת השואה. בקומה התחתונה שלו, משרד אחד בולט בעין וזר בסביבה האזרחית, מעוטר בשלט גדול: "יחידת ההסברה". עבור רב"ט מיה, היווה המקום הזה מהרגע הראשון הרבה יותר מ'בסיס' - אלא גם קצה חוט לסגירת מעגל משפחתית. 

בזכות תפקידה כמש"קית הסברה, שכולל העברת סיורים לכלל יחידות הצבא ביד ושם, יש לה גישה ישירה לארכיונים ולמקורות המידע - והיא מוכשרת להשתמש בהם בקלות. "בחפיפה לתפקיד, עברנו שיעור על 'דפי עד'. זה גרם לי לרצות לגלות יותר על המשפחה שלי", היא מספרת. דפי עד, כשמם כן הם, הם מסמכי עדות כתובה שמסרו קרובי קורבנות השואה. 

"כשנכנסתי למאגר, ראיתי שלחלק מהמשפחה יש 'דף עד', אך לסבא רבא שלי אין. אז אמרתי 'טוב, אני אכתוב בשבילו'", משחזרת מיה, "הלכתי לסבא ושאלתי אותו כל מה שהוא יודע, אבל כל מה שהוא זכר היה שם פרטי ושם משפחה, פחות או יותר. הוא היה אז רק בן 4-3". הזמן חלף ומיה, אובדת עצות, ויתרה לבינתיים והניחה את הדף בצד, בו המעט שידעה.

"בערך שנה לתוך השירות שלי, קיבלנו מייל בנושא הדלקת משואה ביום השואה, בו כתוב בו שמי שרוצה להגיש מועמדות בשם קרובי משפחתו - שימלא פרטים. בהתחלה הופתעתי, כי לא ידעתי שהאופציה קיימת, אבל מיד אחרי זה אמרתי 'יאללה, אני אנצל את ההזדמנות הזאת'".

במשך שעות היא שמעה מסבא וסבתא את הסיפור המלא, ניסתה לבנות קורות חיים, ובמקביל המשיכה בחיפוש שהשאירה בצד ביד ושם. "חיפשתי את שם המשפחה והעיירה שממנה הם מגיעים. שמתי לב שיש שם כל מיני 'דפי עד' עם שמות שאני לא מכירה, אבל עם אותו שם המשפחה של סבא ומאותה עיירה".

"שאלתי את אבא שלי אם הוא שמע את השמות האלה, הוא אמר שלא", ממשיכה מיה, "בסוף הטופס כתוב מי מילא אותו, וגיליתי שהוא מאותו האזור שלי באשדוד. חשבתי לעצמי שזה מוזר שמי שמילא גר לידינו. הנחתי שאם אבא שלי לא מכיר, אז הם לא מהמשפחה שלי". 

יום למחרת, הצליבה מיה את המידע על העיירה עם עדות שכתבו סביה בספר בשם "פעמוני זיכרון" שהוציאה עמותה באשדוד של שורדים. "הסיפור, לפי מה שסבא מעיד, לא כל כך מדויק", היא אומרת, "אבל אני קוראת שם על מקרה ששתי בנות דודות שלו נרצחו במחנה מסוים. השמות האלו פתאום היו נראים לי מוכרים. אמרתי לעצמי 'מה הסיכויים?'"

"חזרתי לאותם 'דפי עד' שמצאתי יום לפני כן והתחלתי לשרטט עץ משפחה. אם קודם היה לי רק את החלק של השושלת שלנו, אז פתאום גיליתי שלסבא רבא היה עוד אח עם משפחה שלמה שכמעט נמחתה. באחד מ'דפי העד' האלה היה גם את השם של הסבא, כלומר סבא רבא-רבא שלי. האחד שממנו יצאו שתי המשפחות".

מיה חזרה הביתה ואיגדה את המשפחה בסלון, הושיבה את אביה, סבה וסבתה, ושיתפה אותם בגילוי. "פתאום אני רואה את סבא שלי נזכר. 'כן, זה בן דוד! אני בקשר איתו!' הוא אמר. הוא ידע על מישהו בשם פיוטר, אבל לא היה ברור מה הקשר המשפחתי". 

הכתובת ממנה נשלחו דפי העד הנוספים, כך מסתבר, היא אכן של פיוטר ושייכת לבית אבות באשדוד בו הוא מתגורר סמוך לילדיו. "הרגשתי שאני חייבת להכיר אותם", מספרת מיה, "להבין במי מדובר וליצור פה חיבור יותר גדול".

"לא האמנתי שאמצא משהו", היא מודה, "חיפשתי שם הרבה דברים סתם מתוך עניין. אבל אני חושבת שהייתה לי תקווה שכן אצליח לגלות משהו, אפילו אם זה פרט מידע קטן. בסוף, יכולתי לבוא לסבא שלי ולספר לו מה השם של סבא שלו. הזוי. הייתי מאוד נרגשת".  

"גם סבא התרגש, וישר רצה להתקשר לפיוטר. דיברנו איתו בטלפון, ניסינו להבין את הקשרים. זה פתח לו סכר ששמר את המידע מאחור, הוא התחיל להיזכר בהכול ושיתף עוד ועוד".

במקביל לגילוי המשפחתי, מיה המשיכה במילוי המועמדויות של סבא וסבתא להדלקת המשואות. "אחרי זמן מה אני מקבלת הודעה, ומסתבר שקיבלו את סבתא שלי. היא תדליק משואה השנה". את הסיפור המיוחד של סבתה, מיה שומרת כרגע בסוד, כי השנה, בטקס המרגש, כולם יוכלו לצפות בה ולשמוע אותו בעצמם. 

העיסוק היומיומי של מיה בשואה, בלית ברירה, מצריך ממנה גם מידה מסוימת של נתק מהסיטואציה. "את לא יכולה להיות שקועה בזה כל היום, את תבכי בלי הפסקה", היא מסבירה, "אבל פתאום יצא לי ממש לגעת בזה, כביכול בידיים שלי - וזה מרגיש הרבה יותר קרוב. מדובר בכל כך הרבה אנשים וסיפורים, ובין היתר גם במשפחה שלי. כל החיפוש הזה, העיסוק בו, מזכיר לי בדיוק למה אני פה ומה אני עושה יום יום".