צפו במסר של הילדה ששרדה עם פרטיזנים - ללוחמות צה"ל

חיוכה הרחב ושרשרת מגן הדוד המנצנצת הם הדברים הראשונים שבולטים כשמביטים בשרה וינשטיין. אך כשהיא מתחילה לשחזר את סיפורה כילדה בשואה לשתי הלוחמות מחטיבת החילוץ, מבינים באמת את משמעות הפרטים הקטנים הללו.

צילום: אור אפרים, יונתן הלר ועמרי אלקיים | עריכה: אור אפרים | עריכת תוכן: הילה טבול, עירא בן שושן אור אפרים ואביגיל ארליך

"נולדתי בעיירה ששמה סטפן, שהייתה אז בפולין והיום באוקראינה. היינו בית מאושר של שישה ילדים להורים מקסימים, וביום אחד – הכול נגמר", מספרת שרה. "ב-1941, כשהייתי בת חמש וחצי, נלקחנו בכוח מהבית לגטו. חיינו שם, או יותר נכון, שרדנו שם בתנאים קשים מאוד".

שרה ומשפחתה | צילום: אי-פי

שנה ורבע אחר כך, הגיע התאריך שהיה אמור לחתום את גורלה – ערב חיסול הגטו. "חשבנו שזה הסוף. אבל היה שומר אחד, פופל, שהחליט להבריח אותנו מהגטו ולהציל אותנו. אין לי מושג למה, הרי כולם ידעו שמי שמציל יהודים, סופו מוות".

פופל הגיע עם סוס ועגלה, העמיס את המשפחה, כיסה אותם בקש והבריח אותם לביתו. "אמא לחשה לנו 'אף אחד לא מדבר בקול רם, או מסתכל דרך החלון. אסור שידעו שאנחנו כאן'".

אך התקווה אבדה במהרה. אנשי הכפר חשדו במעשיו של פופל, פרצו לביתו וגילו את המסתור בו החביא את המשפחה. "הם ציוו על כולם להשתטח על הרצפה. אמא נשכבה עליי. הם ירו קודם בפופל ואשתו, ואז בנו. אחי ואני נפצענו, ואמא נהרגה. מיד אחר כך הם הציתו את הבית".

שרה, שהייתה אז רק ילדה קטנה, מספרת שגם היום בגיל 96, ההלם צרוב בה בגוף ובזיכרון: "הריח של אבק השריפה מלווה אותי תמיד. אני זוכרת שאבא אמר לנו 'כל אחד לוקח רגל, יד, סינר, צמה של אמא', וככה סחבנו אותה ליער לקבורה. שכבתי שם וקדחתי מחום, השמלה נדבקה לפצע שלי, אבל בעיקר התגעגעתי לאמא שלי".

שרה ומשפחתה התחבאו מהנאצים ביער במשך שלוש שנים. "אין שם מים או אוכל. היינו חופרים באדמה עד שהיו עולים מים חומים ואז שותים אותם. הדברים הכי קשים מהמלחמה, שנשארים איתי עד היום, הם הקור והרעב".

אך למרות המצוקה הגדולה ביער, היה דבר אחד ששמר על שרה – הפרטיזנים. "בזכותם הגרמנים לא העיזו להיכנס לשם. הלוחמים הפרטיזנים היו מגיעים מפעם לפעם ומביאים לנו בגדים של חיילים שנורו. הם לחמו כדי להציל אותנו. זאת הייתה תמיכה לא רגילה, והרוח שלהם נטמעה בי".

כך המשיכה השגרה הלא אנושית, עד שיום אחד הגיעה הבשורה: המלחמה נגמרה. המשפחה יצאה מהיער, אך אביה של שרה לא ויתר. "הוא אמר לנו להמתין בכפר. הוא יוצא לנקום את מות אמא. שעות בודדות אחר כך הודיעו לנו שהוא נהרג. הבנו שנשארנו לבד".

לאחר תקופה שגרו ברחוב, הן הועברו לבית הילדים של לנה קיכלר בקרקוב. "זה היה עבורי בית חם ואוהב. שם החלפתי לראשונה את השמלה שלבשתי ביער במשך שלוש שנים, אותה אחת שלבשתי כשהגרמנים פרצו לבית של פופל".

שרה לפני העלייה ארצה | צילום: באדיבות שרה

עברו כמה שנים של שיקום בבתי הילדים, וב-1947, הגיע הרגע לו שרה חיכתה כל כך. היא עלתה לארץ, והגיעה לקיבוץ גבעת השלושה. שם, בגיל 16, הכירה את מי שעתיד להיות בעלה והתגייסה לנח"ל. לאחר שירות של שנתיים התחתנה. "אני מאושרת להיות פה בארץ, נולדו לי שלוש בנות מדהימות. יש לי משפחה, שירתתי בצה"ל ואני גאה לחיות כאן. למדתי לראות כמה החיים יפים".

כששרה מגוללת את סיפור חייה, עיניהן של סמל ה' וסמל ל', לוחמות בחטיבות החילוץ, מתמלאות אט אט בדמעות. "קשה להישאר אדישים כששומעים את מה שעברת", מעידה סמל ה', "את גדלת עם הפרטיזנים שלחמו בנאצים, והיום אנחנו כאן, ממשיכים את הדרך שלכם ונלחמים עבורכם".

"יש סיבה שהתגייסנו ללוחמה ובחרנו לתרום ולהקריב יותר", מצטרפת סמל ל', "וכשאני מקשיבה לסיפור שלך, ומבינה כמה עבדת קשה כדי לבנות את המולדת שלנו, זה מחזק אצלי את הרצון לשמור עליה".

שרה, בחיוך הרחב שמאפיין אותה, עונה לשתיהן: "אתן גיבורות. אני מעריצה כל חייל וחיילת. למרות הקושי, אני חייבת להמשיך לספר את הסיפור שלי – כדי שתדעו למה אנחנו כאן היום. אתן הניצחון האמיתי שלנו".